רע"פ 1749/13 דניאל דשן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתן על-ידי כב' השופטים נ' בן אור , ר' יעקובי , ו- ר' וינוגרד , בע"פ 15959-12-12, מיום 6.2.2013. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים, שניתן על-ידי כב' השופט א' רון , בת"פ

36692-06-10 מיום 22.10.2012.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. בהחלטתי מיום 7.3.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר לריצוי בפועל שהושת על המבקש, עד להכרעה בבקשתו.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.

ביום 21.3.2010, הוגש נגד המבקש כתב אישום, אשר ייחס לו את העבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; נהיגה ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

מהעובדות המתוארות בכתב האישום עולה, כי ביום 18.7.2009, סמוך לשעה 22:00, ברח' הרב ריבן בירושלים, נהג המבקש בכלי רכב, ללא ביטוח רכב תקף, ובזמן פסילה, שהוטלה עליו ביום 19.3.2009, על-ידי בית המשפט לתעבורה בנצרת, בתת"ע 2149-06-08 (להלן: התיק הקודם ). עוד עולה מכתב האישום, כי באותן נסיבות, תקף המבקש את יצחק כהן (להלן: המתלונן ) וגרם לו חבלות של ממש. לפי כתב האישום, בעקבות דין ודברים בין המבקש לבין המתלונן, בנוגע לנהיגה, עצר המבקש את רכבו, והחל להכות ולבעוט באמצעות אגרופו, בכל חלקי גופו של המתלונן. כמו כן, שבר המבקש את משקפיו של המתלונן, אשר החל לנוס מהמקום. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן פציעות שונות באזור הפה והפנים.

הדיון בבית משפט השלום

3.

ביום 12.7.2012, הרשיע בית משפט השלום בירושלים, את המבקש בביצוע העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בתחילה, כפר המבקש במיוחס לו, ואולם, סמוך לקראת המועד בו התיק נקבע לשמיעת הוכחות – חלה תמורה בגרסת המבקש, ולראשונה הוא טען, כי מי שנהג ברכב במועד האירוע, היה חברו אברהם בכר (להלן: בכר ). בית משפט השלום דחה את טענותיו של המבקש וקבע בהכרעת דינו, כי עלה בידי המשיבה להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של המבקש, כל זאת על יסוד הנימוקים הבאים.

ראשית , התרשמותו החיובית של בית משפט השלום מעדותם של עדי

התביעה – המתלונן, אשתו ועד ראייה נוסף, באשר לנסיבות האירוע, על אף שהיה ער לאי התאמות שונות שנמצאו בין גרסאותיהם.

לעומת זאת, גרסת המבקש לא זכתה לאמונו של בית המשפט, אשר נקבע לגביה, כי מתחילת חקירתו במשטרה, הסתיר המבקש מגורמי החקירה עובדות מהותיות, ולכל הפחות, ביחס לשאלה מי נהג ברכב במועד האירוע. שנית , בית המשפט ציין, כי שפתו התחתונה של המתלונן אכן נפגעה, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש, עובדה התומכת אף היא בגרסתו. שלישית , קו ההגנה של המבקש לקה בקשיים לא מעטים, אשר נקבע כי הם " מכבידים על מהימנות עדי ההגנה ".

הקושי הראשון שציין בית המשפט בהכרעת דינו, נעוץ בעובדה שהמבקש כבש את גרסתו, במשך כשנתיים ימים, ביחס לזהותו של מי שנהג ברכב, לטענתו. נקבע, כי משהחליט המבקש לחשוף את פרטי חברו, אשר לשיטתו, נהג ברכב, עליו הנטל לשכנע בצדקתו וכי " הנטל בנסיבות שכאלה, אינו מן הקלים ." קושי נוסף, עליו עמד בית המשפט, מגולם בעצם גרסת המבקש, ולפיה רק הוא יצא מן הרכב, לאחר ששמע חבטה, וכי היה זה הוא שהותקף ראשון על-ידי המתלונן. בית המשפט קבע, כי אם המבקש אכן הותקף, היה עליו לפנות למשטרה ולהתלונן על כך, ומכל מקום, לא הייתה מניעה בפניו למסור לחוקרים את מלוא הפרטים הרלוונטיים – דבר שלא התרחש בפועל. נוסף על כך, בית משפט השלום תמה על כך, מדוע המבקש התאמץ רבות להגן על בכר, אם לטענתו, איש מהם, לא ביצע כל עבירה.

זאת ועוד. בית משפט השלום קבע בהכרעת דינו, כי גרסתו של המבקש בדבר הסיבה לנסיעה המשותפת באותו מועד, אינה מתיישבת עם שאר טענותיו של המבקש בעניין זה. בית משפט השלום קבע, כי " אין כל היגיון בטענה שיצאו השניים לנסיעה שכל תכליתה להקשיב לרעש אפשרי הבוקע ממנוע המכונית, אך במקביל שמעו מוסיקה רועשת עד כדי כך, שהכעיס הדבר באופן קיצוני את תושבי השכונה ." בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי ספק, אם במצב בו נלקח הרכב לנסיעת בדיקה, נוהג הרכב, נהג בצורה פראית, עד שהביא הדבר להתפתחות האירוע, מושא בקשה זו. קושי נוסף שמצא בית המשפט בגרסתו של המבקש, נובע מדבריו של בכר, אשר לשיטתו, לא יצא מן הרכב בעת שהמבקש יצא ממנו, ואף לא ראה חילופי מכות. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט, בשים לב לעובדה שהמבקש עצמו, אינו חולק על כך שהיתה תגרה. לבסוף, קבע בית משפט השלום, כי בשאלת זיהוי הנהג, מתקבלת עמדת עדי התביעה, אשר העידו כי זיהו את המבקש. על יסוד האמור לעיל החליט, כאמור, בית משפט השלום להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

4.

ביום 22.10.2012, גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש, תוך מתן משקל לחומרת מעשיו – וביניהם נהיגתו הפרועה של המבקש, שהתווספה לה גם אלימות בוטה כלפי המתלונן; לעובדה שלחובת המבקש עבר פלילי-תעבורתי בגין נהיגה מופרזת; ובשים לב לכך, שאת הנהיגה ברכבו ביצע המבקש, בעודו מצוי בפסילת רישיון. בית המשפט הדגיש בגזר דינו, כי אין מנוס בענייננו מהשתת מאסר בפועל על המבקש " ומעבר לכך, מחויבת 'אלימות כבישים' במסר חד משמעי מצד בית המשפט, שעל כך אין לעבור על סדר היום ". בסופו של יום, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל; פסילת רישיון הנהיגה בפועל לתקופה של 3 שנים; הפעלת פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה, שהוטלה על המבקש בתיק קודם, וזאת באופן מצטבר; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים, בתנאים שפורטו בגזר הדין; וכן פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה לתקופה של 6 חודשים, למשך שנתיים.

הדיון בבית המשפט המחוזי

5.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, הן על הרשעתו, והן על העונשים שהוטלו עליו. בערעורו על הכרעת הדין, תקף המבקש ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום. בערעורו על גזר הדין, טען המבקש כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לנסיבותיו האישיות, ובכללן, קשיי הפרנסה בהם הוא נתון, נישואיו הטריים, ותרומתו לקהילה – נסיבות אשר יש בהן, לטענתו, כדי להקל בעונשו. בנוסף, טען המבקש, כי העונש שהושת עליו אינו עולה בקנה אחד עם רמת הענישה המקובלת.

6.

ביום 6.2.2013, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, על שני חלקיו – הערעור על הרשעתו של המבקש נדחה פה אחד, והערעור על חומרת העונש נדחה ברוב דעות.

בית המשפט המחוזי קבע, כי הכרעת דינו של בית משפט קמא מנומקת היטב בממצאים שבמהימנות, הנתמכים אף בהיגיון ובשכל הישר. עוד צוין, כי טענותיו של המבקש הינן טענות בעלמא, ובמיוחד לגבי הטענה, כי עצירת רכבו של המבקש בצד הכביש, היתה בעקבות התגרותו של המתלונן וחבטתו במכונית. נקבע, כי בית משפט קמא מצא את עדותו של המתלונן כאמינה, ולפיה, תנועותיו של המתלונן לעבר הרכב השועט, נועדו להביא לעצירתו, בטרם יפגע בהולכי הרגל שבמעבר החצייה. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, כי הרשעתו של המבקש מבוססת היטב ולא נמצאה עילה להתערב בה.

אשר לעונש שהוטל על המבקש, קבע בית המשפט המחוזי, כי בשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש, ואף אם העונש שהושת עליו נוטה לחומרה, אין הצדקה להתערב בו. נקבע, כי התנהגותו של המבקש היא בבחינת " בריונות כפולה ומכופלת ". בית המשפט המחוזי עמד על כך, כי המבקש נהג ברכב בעת פסילה, ושעונש הפסילה הקודם הוטל עליו בשל נהיגה במהירות כפולה מן המותר. עוד נקבע, כי לא זו בלבד שהמבקש נהג בפראות וסיכן הולכי רגל שחצו כדין את הכביש, אלא שהוא אף נהג באלימות כלפי המתלונן " לבל יהין לפגוע בכבודם של בריוני כביש כדוגמתו ." עוד הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי המבקש לא הסתפק במעשי הבריונות שתוארו, אלא אף רתם את חברו למתן עדות שקר בבית המשפט. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי, בדעת-רוב, כי יש להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל. עם זאת, כב' השופט ר' יעקובי סבר, כי תחת 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל שנגזרו על המבקש, ניתן להסתפק ב-6 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות.

הבקשה

7.

ביום 6.3.2013, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, המונחת לפניי. בבקשה, שהוגשה באמצעות בא-כוחו, עו"ד ברזילי, מפנה המבקש את השגותיו כלפי גזר-הדין שניתן בעניינו. לטענתו, טעה בית משפט קמא, שכלל לא התייחס לחרטה שהביע וללקיחת האחריות על קרות האירועים מושא בקשה זו, אשר היה בהם כדי להקל בעונשו. נוסף על כך, טען המבקש, כי רכיב המאסר בפועל שהוטל עליו, לצד העונש התעבורתי המשמעותי, מבלי שיש לחובתו עבר פלילי, ובהתחשב בעובדה כי הביע חרטה על מעשיו, חורג מאמות המידה של צדק והגינות בסיסית וסוטה ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. עוד הוסיף המבקש, כי עניינו מצדיק את התערבותו של בית-משפט זה, לאור החשיבות הציבורית והמשפטית שעולה מענייננו, כמו גם מהיבטי צדק והגינות. לטענת המבקש, נסיבותיו האישיות מהוות שיקול מהותי להקלה בעונשו וניתן היה להסתפק בענישה צופה פני עתיד, בדרך של עבודות שירות, כפי שסבר כב' השופט ר' יעקובי .

דיון והכרעה

8.

למקרא האמור בבקשה ובמצורף לה, נחה דעתי כי אין להיעתר לה. הלכה מושרשת היא, כי בית-משפט זה ייענה לבקשת רשות ערעור במקרים חריגים ונדירים בלבד, ורק מקום שהבקשה מעלה שאלה נכבדה, בעלת חשיבות ציבורית או חשיבות משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה, וכן במקרים ייחודיים ומצומצמים, המגלים חוסר צדק מובהק או חשש מפני עיוות דין שנגרם למבקש (ראו,למשל, רע"פ 7822/12 פלוני נ' מדינת ישראל

(6.11.2012); רע"פ 216/13 זלוב נ' מדינת ישראל (14.1.2013); רע"פ 654/13 אבו בכר נ' מדינת ישראל (26.2.2013); רע"פ 1271/13 סויסה נ' מדינת ישראל

(7.3.2013)).

במקרה דנן, על אף ניסיונו של בא-כוחו של המבקש, לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה חשיבות ציבורית ומשפטית, סבורני, כי בנסיבות העניין, אין חולק, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית רחבת היקף, ולמעשה, טענותיו של המבקש מלמדות, כי מדובר בערעור נוסף על פסק דינו של בית משפט השלום. ברי, כי בנסיבות אלה, דין הבקשה להידחות (ראו, לעניין זה, רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל

(17.12.2012); רע"פ 8627/12 הנסב נ' מדינת ישראל (31.12.2012); רע"פ 378/13 חאג יחיא נ' מדינת ישראל (27.1.2013); רע"פ 1587/13 אילייב נ' מדינת ישראל (6.3.2013)).

9.

בהתייחס למידת העונש שהושת על המבקש, סבור אני, כי עונש זה אינו מצדיק התערבות, משאין בו סטייה חריגה ממדיניות הענישה המקובלת. שתי הערכאות הקודמות ראו עין בעין (הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור בדעת-רוב), את החומרה שבמעשיו של המבקש, וקבעו, כי בנסיבות העניין, אין מנוס מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, להרתעת המבקש, וזאת נוכח נהיגתו הפרועה בכביש, התנהגותו האלימה כלפי המתלונן, אשר נפצע בפניו כתוצאה מכך, והעובדה כי במשך שנתיים הסתיר המבקש פרטים מהותיים מגורמי החקירה, ותיאם גרסאות עם חברו. בנסיבות המקרה שלפניי, אין מדובר לטעמי, בעונש החורג באופן קיצוני מרף הענישה הראוי בעבירות דומות, ומשכך לא מצאתי כי יש מקום להתערב בעונש שהושת על המבקש, במסגרת ערעור בפני בית משפט זה.

עוד ראוי לציין, בהקשר זה, את הכלל הידוע לפיו, טענות בדבר חומרת העונש אינן מהוות, כשלעצמן, עילה לדיון ב" גלגול שלישי ", בפני בית-משפט זה, פרט למקרים מובהקים, המגלים חריגה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, רע"פ 9112/12 ניזרי נ' מדינת ישראל

(23.12.2012); רע"פ 9480/12 אברמוביץ נ' מדינת ישראל (8.1.2013); רע"פ 711/13 הנסן נ' מדינת ישראל

(30.1.2013); רע"פ 158/13 עוז נ' מדינת ישראל (7.2.2013)).

10.

בבחינת למעלה מן הצורך, אציין, כי אין ממש בטענות המבקש, לפיהן בית המשפט לא התייחס לנסיבותיו האישיות ולחרטה שהביע. בית המשפט המחוזי נתן דעתו בפסק דינו לנסיבותיו האישיות של המבקש, אך קבע בסופו של יום, כי לא נמצאה הצדקה להתערב בעונש שהושת עליו. לעניין טענתו של המבקש, כי הביע חרטה על מעשיו, אדגיש, כי אך בשלב הדיון בערעור, אמר המבקש כי הוא מצטער על המצב שנקלע אליו והוא מביע חרטה. בסוף דבריו אמר: " לגבי מה שהתובע אמר שלא הבעתי חרטה, אני לא ידעתי שצריך לעשות את זה. " ואולם, אין מחלוקת, שלכל אורכו של ההליך בעניינו, כפר המבקש במיוחס לו, וביקש לזכותו, הן בבית משפט השלום, והן בערעורו לבית המשפט המחוזי. לאחר ששקל את מכלול השיקולים, קבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כי " צדק בית משפט קמא כשראה בהתנהלותו של המערער [המבקש]

ההיפך מקבלת אחריות ". אף בעניין זה, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לפיכך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 3.4.2013, עד לשעה 09:00, בימ"ר ניצן.