רע"פ 8671/12 שמעון אבו נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז, אשר ניתן על-ידי כבוד השופטים א' טל - סג"נ; מ' ברנט ; ו ז' בוסתן , בעפ"ג 6320-08-12, מיום 6.11.2012. בפסק דינו קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקווה, שניתן על-ידי כב' השופטת נ' מימון שעשוע , בת"פ 34521-08-10, מיום 15.7.2012.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז, אשר ניתן, כאמור, ביום 6.11.2012.

ביום 2.12.2012, החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הורשע, בבית-משפט השלום, על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב), בקשר עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); בעבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע בצוותא, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בקשר עם סעיף 29 לחוק העונשין; ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

3.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 12.8.2010, בין השעות 10:15- 14:30, או בסמוך להן, נהג המבקש ברכבו, ביחד עם אחר (להלן: הנאשם 1 ), ברחובות העיר פתח-תקווה. בשעה שאינה ידועה במדויק, התפרצו המבקש והנאשם 1, בצוותא חדא, לדירתה של המתלוננת, באמצעות מפתח מותאם או גנוב או בדרך אחרת, וגנבו מן הדירה כ-95 תכשיטים מסוגים שונים, השייכים למתלוננת ולבִתה. לשם ביצוע המעשה, הסתייעו המבקש והנאשם 1, ברכבו של המבקש. בחיפוש אשר נערך ברכבו של המבקש נמצא, בתחתית דלת הנהג, סכין אשר החזיק המבקש שלא כדין.

באותו היום, 12.8.2010, נעצר המבקש. ביום 19.8.2010, שוחרר המבקש למעצר בית מלא, וביום 5.9.2010, בהתאם להחלטת בית-משפט השלום, הותר למבקש לצאת לעבודה.

הדיון בבית-משפט השלום

4.

ביום 20.9.2011, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון.

בהסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים, כי המבקש יודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, וכי, בטרם יגזור בית-המשפט את עונשו, יישלח המבקש לקבלת תסקיר מבחן. עוד הוסכם בין הצדדים, כי לאחר הודייתו של המבקש, יבוטל מעצר הבית הלילי אשר בו היה נתון. הסדר הטיעון לא כלל כל הסכמה לעניין העונש.

5.

ביום 23.5.2012, הגיש שירות המבחן, לבית-משפט השלום, תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. מתסקיר המבחן עולה, כי המבקש, מכור-נקי מסמים, אשר בעברו הרחוק היה מעורב בפלילים, על רקע התמכרותו לסמים. יחד עם זאת, נאמר בתסקיר המבחן, כי מזה 20 שנים, המבקש אינו משתמש בסמים, הוא משתתף קבוע בקבוצות תמיכה, ו" מנהל אורח חיים נורמטיבי ". בהמשך, לאחר פירוט נסיבות חייו הקשות של המבקש, נאמר בתסקיר, כי, בניגוד לאבחון אשר נערך למבקש לאחר מעצרו, נראה כי הוא מבין את החומרה שבמעשיו, מביע חרטה כנה, ולוקח אחריות על ביצוע העבירות. עוד ציין שירות המבחן, כי מעשיו של המבקש נעשו על רקע אירועים משבריים בחייו, וכי ניתן להתרשם כי המבקש עתיד להמשיך ולשקם את עצמו, כשם שנהג בשנים האחרונות. אשר על כן, הומלץ בתסקיר, להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל על המבקש, בכדי שלא להפגישו "עם אוכלוסיה שולית שממנה הוא מנסה להתנתק ". עוד הוסיף שירות המבחן והמליץ, כי היה ויוטל על המבקש עונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, מן הראוי הוא כי העונש יהיה קצר ככל האפשר, בכדי שלא לפגוע בפרנסתו של המבקש, ועל מנת לחזק את תהליך השיקום אשר בו הוא מצוי.

6.

ביום 26.6.2012, נשמעו בבית-משפט השלום טיעונים לעונש בעניינו של המבקש, אשר במסגרתם טענה המשיבה, כי העבירות, אשר בהן הורשע המבקש, משפיעות על הביטחון האישי של הציבור, על איכות החיים, והן טומנות בחובן סיכון אינהרנטי לאלימות כלפי בעלי הרכוש. אשר על כן, וחרף המלצת שירות המבחן, עתרה המאשימה להטלת עונש מאסר בפועל; עונש מאסר על תנאי; קנס ופיצוי למתלוננת; וכן חילוט רכבו של המבקש.

בהקשר זה ציינה המשיבה, כי הנאשם 1, צירף את ענייננו לתיק אחר אשר היה תלוי ועומד נגדו, והוא הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בסיוע לביצוע העבירות, מושא כתב האישום. בית-משפט השלום השית על הנאשם 1, עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; הפעיל שני עונשי מאסר מותנים, שירוצו בחופף לעונש המאסר הראשון; קנס כספי בסך של 10,000 ₪; ושני עונשי מאסר על תנאי: האחד של 12 חודשים והשני של 3 חודשים.

בא-כוח המבקש ציין, לקולא, את גילו המבוגר של המבקש; את הימנעותו מפעילות פלילית במשך שני עשורים; את הודאתו המיידית בעובדות כתב האישום; את היעדר המסוכנות מצידו; את מעצר הבית הארוך אשר בו היה נתון; ואת האמור בתסקיר המבחן. אשר על כן, עתר בא-כוח המבקש לעונש מאסר מותנה, וזאת בלבד.

בהקשר זה, הדגיש בא-כוח המבקש, כי, מבחינת המעשים, אין מקום להבחין בין שני הנאשמים בכתב האישום, שהרי חלקם בביצוע העבירות דומה. לעומת זאת, בעניין העונש, יש להבחין ביניהם, בשים לב לעברו הפלילי העשיר של הנאשם 1 ולמאסרים המותנים, אשר עמדו לחובתו. לנוכח השיקולים לקולא אשר פועלים לטובת המבקש, נטען, כאמור, כי אין מקום להטיל עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, ולהסתפק בעונש הצופה פני עתיד.

7.

בפתח גזר דינו, אשר ניתן ביום 15.7.2012, ציין בית-משפט השלום כי " מתחם הענישה בגין עבירות התפרצות וגניבה בצוותא והחזקת סכין, בהצטברן, לאור עקרון ההלימה והאינטרס הציבורי בהגנה על בטחון האזרח, רכושו ופרטיות ביתו, ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת, הינו בין עשרה חודשים לשנתיים ".

בבואו לגזור את עונשו של המבקש, קבע בית-המשפט, כי אין להתעלם מאופי העבירה ואופן ביצועה, המעידים על תכנון מוקדם, כשכל מטרתו של המבקש היא " בצע כסף ". בהתייחס לטענות בא-כוח המבקש בנוגע לעונשו של הנאשם 1, קבע בית-המשפט, כי אין מקום לערוך השוואה שני העונשים, שכן, כתב האישום בעניינו של הנאשם 1 תוקן לקולא, לנוכח קשיים ראייתיים שהתגלו, ובניגוד למבקש, הוא לא הורשע בעבירה של החזקת סכין, שלא כדין.

יחד עם זאת, קבע בית-המשפט, כי ליתן משקל לעקרון אחידות הענישה, ואין להתעלם מעברו הפלילי המכביד של הנאשם 1 ומהמאסרים על תנאי אשר עמדו נגדו, ויש בכך כדי למתן את עונשו של המבקש, לרף התחתון של מתחם הענישה.

לאחר ששקל בית-המשפט, כשיקולים לקולא, את העובדה כי מדובר, מבחינתו של המבקש, ב" מעידה חד פעמית "; את קבלת האחריות ואת הבעת החרטה מצד המבקש; את הודאתו באשמה; ואת האמור בתסקיר שירות המבחן, גזר בית-משפט השלום על המבקש, 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 8 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של החזקת סכין. בנסיבות העניין, החליט בית-המשפט שלא לחלט את רכבו של המבקש.

הדיון בבית-המשפט המחוזי

8.

המבקש ערער על גזר הדין לבית-המשפט המחוזי מרכז. את טענותיו תלה בא-כוח המבקש בשני טעמים עיקריים. ראשית, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית בעת שהחליטה להשית על המבקש עונש מאסר בפועל, בשם עקרון ההלימה, וזאת בהתעלם מהמלצות שירות המבחן, ותוך דחיית אינטרס השיקום של המבקש, והתעלמות מנתוניו האישיים. בהקשר זה, טען בא-כוח המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית משהשתיתה את גזר-דינה על עקרון ההלימה, תוך דחיית אינטרס השיקום ועקרון הענישה האינדיבידואלית, הגם שדינו של המבקש נגזר עוד בטרם נכנס תיקון 113 לחוק העונשין לתוקפו. בא-כוח המבקש הוסיף וטען, כי אין גם להתעלם מן המעמד הבכיר אשר העניק המחוקק לאינטרס השיקום, במסגרת הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, דבר המקנה לו מעמד " עדיף על פני יתר שיקולי הענישה ". בא-כוח המבקש טען, בהרחבה, בנושא פוטנציאל השיקום המשמעותי של המבקש, כעולה מתסקיר המבחן, אשר נערך בעניינו.

את טענתו השנייה תלה בא-כוח המבקש בעקרון אחידות הענישה. לטענתו, שגתה הערכאה הדיונית משגזרה על המבקש עונש זהה, הלכה למעשה, לזה אשר נגזר על הנאשם 1, תוך שנתלתה בהבחנה " סמנטית " בסעיפי האישום, ובעבירת החזקת הסכין, אשר בה הורשע המבקש. הבחנה זו, כך נטען, לוקה בחסר, מכיוון שיש בה התעלמות מן העובדה, כי מבחינה מהותית, חלקם של שני הנאשמים בביצוע מעשה העבירה, היה זהה. לטענת בא-כוח המבקש, היה על הערכאה הדיונית להבחין בשוני התהומי, הקיים בין המבקש לבין הנאשם 1, לחובתו של האחרון. לעניין זה, הזכיר בא-כוח המבקש את עברו הפלילי העשיר של הנאשם 1, את אופי העבירות בהן הורשע, ואת עונשי המאסר המותנים אשר היו תלויים ועומדים נגדו. זאת, לעומת עברו הנקי של המבקש (לנוכח התיישנות העבירות אשר בהן הורשע בעבר), והימנעותו מפעילות פלילית במשך שני עשורים.

בהתייחסו לעבירה של החזקת סכין, טען בא-כוח המבקש, כי הסכין שבגינה הורשע המבקש, לא שימשה לצורך ביצוע ההתפרצות ולא הייתה על גופו של המבקש במהלך ביצוע העבירה.

על יסוד דברים אלה, עתר בא-כוח המבקש להקלה בעונשו של המבקש, תוך הימנעות מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל.

9.

ביום 6.11.2012 קיבל בית-המשפט המחוזי, חלקית, את ערעור המבקש. בפתח פסק דינו ציין בית-המשפט, כי אין הוא נדרש למתחם הענישה שקבעה הערכאה הדיונית, שכן, גזר הדין ניתן כ-10 חודשים, בטרם כניסת תיקון 113 לחוק העונשין לתוקף.

לגופם של דברים, קבעה ערכאת הערעור, כי על אף שהמבקש היה העבריין העיקרי בעבירות, מושא כתב האישום, הרי שעקרון אחידות הענישה, מצדיק הקלה מסוימת בעונשו. לעניין זה, עמדה ערכאת הערעור על עברו הפלילי העשיר של הנאשם 1, ועל העובדה, כי הוא ביצע את העבירות, מושא כתב האישום, כאשר שני עונשי מאסר מותנים, תלויים ועומדים נגדו. כמן כן, ציינה ערכאת הערעור, כי הנאשם 1 הורשע גם בעבירה נוספת של בריחה ממשמורת חוקית, אשר צורפה לכתב האישום בעניינו. לעומת זאת, אין ניתן להתעלם מנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, מהליכי הגמילה שעבר, מעברו הנקי יחסית, ומהודאתו באשמה.

יחד עם זאת, סברה ערכאת הערעור, כי אין להקל ראש במעשיו של המבקש, אשר פגעו בבטחונו ובשלומו של קורבן העבירה, כאשר מדובר בפריצה, לאור יום, תוך הסתייעות בכלי רכב, אשר הוחזק בו סכין.

על יסוד האמור לעיל, החליטה ערכאת הערעור לקבל חלקית את ערעורו של המבקש, אך לא "[...] עד כדי מתן אפשרות לרצותו בדרך של עבודות שרות ". אשר על כן, קבעה ערכאת הערעור, כי המבקש ירצה עונש של 7 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, תחת 10 חודשי המאסר אשר גזר עליו בית-משפט השלום. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי.

הבקשה

10.

בבקשת רשות ערעור, אשר הגיש המבקש, ביום 29.11.2012, נטען כי לא זו בלבד שעניינו של המבקש מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטי, אלא שהתערבות בית-משפט זה נדרשת כדי למנוע עיוות דין, אשר נגרם למבקש. לגופם של דברים, שב בא-כוח המבקש וחזר על אותן טענות, אותן העלה בפני ערכאת הערעור, תוך שהדגיש, כי עניינו של המבקש, הוא " מקרה מובהק הנכנס לאותם מקרים ייחודיים בהם יש ליתן עדיפות לשיקולי השיקום על פני שיקולי ההלימה ". עוד נטען, כי יישומו הראוי כלל אחידות הענישה, " אינו מתיישב עם פער של שלושה חודשים בין השניים ", כפי שקבעה ערכאת הערעור.

דיון והכרעה

11.

למקרא האמור בבקשה שלפניי, נחה דעתי, כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה למתן רשות ערעור.

כלל ידוע בשיטתנו הוא, כי רשות ערעור " בגלגול שלישי " שמורה אך לאותם מקרים ייחודיים המעלים סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כבדת משקל או שאלה משפטית נכבדה, החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. לפיכך, לא על נקלה תתקבל בבית-משפט זה, רשות ערעור " בגלגול שלישי " ( ראו, רע"פ 7822/12

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.11.2012) ; רע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל ( לא פורסם , 14.10.2012); רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל ( לא פורסם , 10.6.2012)).

דומה, כי בנדון דידן, מנסה בא-כוח המבקש לשוות לעניינו של המבקש אופי עקרוני, המעלה סוגיות משפטיות רחבות היקף. ואולם, משבחנתי את הנטען בבקשה, נראה, כי עיקרן של הטענות נוגע לעניינו הפרטי של המבקש - הא ותו לא. ומשכך, עניינו של המבקש אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון " בגלגול שלישי ",

בפני בית-משפט זה .

12.

אשר לטענת עיוות הדין, אשר נטענה בבקשת רשות הערעור. אכן, בית-משפט זה קבע לא אחת, כי ייתכנו מקרים מיוחדים וחריגים, אשר, חרף העובדה כי אין הם מעוררים כל סוגיה משפטית רחבת היקף, ייעתר בית-המשפט לבקשת רשות ערעור, וזאת משיקולי צדק (ראו, רע"פ 8192/12 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2012); רע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2012); רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2012); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010) והפניות שם).

ואולם, למקרא האמור בבקשה, הנני סבור, כי המקרה הנדון אינו נמנה על אחד מאותם מקרים מיוחדים, אשר בהם ראוי, מטעמים של צדק, להעניק רשות ערעור, על-מנת לדון בעניינו של המבקש ב " גלגול שלישי". לפיכך, דין הבקשה להידחות, אף מטעם זה.

13.

למעלה מן הצורך, אבקש לייחד מספר מילים לגופן של טענות. עיקר טיעוניו של המבקש נסבים סביב חומרת העונש אשר נגזר עליו, ובעיקר אמורים הדברים ביחס לרכיב המאסר בפועל.

בית-משפט זה קבע, כי טענות בעניין חומרת העונש אינן מקימות, כשלעצמן, עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא במקרים שבהם סטו הערכאות הקודמות באופן ניכר מרף הענישה המקובל והראוי, בנסיבותיו של אותו עניין (ראו, רע"פ 8192/12 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2012); רע"פ 7822/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2012); רע"פ 7291/12 יעקב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 15.10.2012)). לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי, נחה דעתי, כי בשים לב לנסיבות המקרה שלפנינו; לעניינו של הנאשם 1 ועברו הפלילי; ולאופיין של העבירות אשר בהן הורשע המבקש, אין מדובר כלל בסטייה מרף הענישה הראוי, במקרה הנדון. אשר על כן, אין מקום למתן רשות ערעור, אף מטעם זה.

14.

אשר לטענתו, של בא-כוח המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות משלא אימצו את המלצות שירות המבחן, הרי שדינה להידחות. המלצותיו של שירות המבחן, כשמן כן הן - המלצות. בית-המשפט אינו כבול לאמור בהן ואין הוא מחויב לפעול לאורן. במקום אחר קבעתי בעניין זה, כי:

"עמדת שירות המבחן, אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני בית-המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם - לעיתים יאמץ בית-המשפט את המלצת שירות המבחן במלואה, לעיתים יאמץ אותה בחלקה ולעיתים ידחה אותה מכל וכל. כל עניין לנסיבותיו הוא, וכל מקרה ייבחן לגופו, תוך מתן משקל ראוי להמלצות שירות המבחן [...]" (ראו, רע"פ 7257/12 סנדרוביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.10.2012)).

לפיכך, גם טענה זו לא תעמוד למבקש לעזר בענייננו.

15.

סיכומם של דברים, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו, ביום 6.1.2013, עד לשעה 09:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי מרכז.