רע"פ 7257/12 גדעון סנדרוביץ נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן על-ידי כב' השופט ר' בן-יוסף , בתיק עפ"ת 37974-07-12, מיום 06.9.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר הדין של בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (להלן: בית המשפט לתעבורה ), שניתן על-ידי כב' השופטת ד' ורד , בתיק ת"ד 87-12-10, מיום 01.07.2012.

ביום 18.10.2012, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שניתן, כאמור, ביום 06.9.2012.

לנוכח העובדה, שהבקשה לעיכוב הביצוע הוגשה מיד בסמוך לבקשת רשות הערעור, החלטתי לדון בשתי הבקשות במאוחד.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של אי-מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חצייה בבטחה, לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); ועבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

3.

מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 24.06.2010, בסמוך לשעה 08:00, נהג המבקש, ברכבו הפרטי, ברחוב דיזינגוף בתל-אביב. בהגיעו בסמוך לצומת הרחובות דיזינגוף ומנדלשטם, פגע המבקש בהולכת רגל, אשר חצתה את רחוב דיזינגוף במעבר חצייה המסומן במספר תמרורים בולטים.

עוד עולה מעובדות כתב האישום, כי המבקש נהג בקלות ראש, לא האט את מהירות נסיעתו עת שהתקרב לאותו מעבר חצייה, לא שם את ליבו לתנאֵי הדרך, ולא אִפשר לנפגעת להשלים את חציית הכביש בבטחה.

4.

כתוצאה מהתאונה נפגעה הולכת הרגל פגיעה רב-מערכתית - קוגניטיבית ופיסית - קשה ביותר, אשר בעטייה נאלצו רופאיה להרדימה ולהנשימה למשך מספר חודשים. בסופם הועברה לשיקום ממושך במחלקה סיעודית בבית-החולים, כאשר היא מרותקת למיטתה ולכיסא גלגלים, ונזקקת לעזרה צמודה בכל תפקודי היומיום.

לאחר כ-8 חודשים שוחררה הנפגעת לביתה, ומאז ועד היום היא נזקקת לעזרתם הקבועה של שני מטפלים צמודים.

כתוצאה מפגיעות אלו, הכיר המוסד לביטוח לאומי בנפגעת כנכה בשיעור של 100% לצמיתות, וכנכה תפקודית בשיעור של 175%.

5.

בבית-המשפט לתעבורה, לאחר שכפר תחילה בעובדות כתב האישום, חזר בו המבקש מכפירתו והודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. על יסוד הודאה זו, הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

לנוכח עמדת המדינה להטלת מאסר בפועל בעניין הנדון, התבקש שירות המבחן, על-ידי בית-המשפט לתעבורה, להכין תסקיר מבחן על-אודות המבקש. בתסקיר המבחן שהוגש לבית-המשפט לתעבורה, ביום 19.04.2012, הומלץ, לאור עברו הנקי, השפעת התאונה עליו ו" הרקע הנורמטיבי " של המבקש, כי המבקש ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות, וכי הוא יופנה לסדנה טיפולית לנהגים פוגעים.

6.

בשלב הטיעונים לעונש התייחס המבקש לשתי טענות מרכזיות, הפועלות, לטעמו, לטובתו. בהתייחסו לנסיבות התרחשות התאונה, טען המבקש, כי עובר לתאונה, שדה ראייתו נחסם על-ידי משאית אשר חנתה בסמוך למעבר החצייה. ובהתייחסו לנסיבותיו האישיות טען המבקש, כי קבלת האחריות מצדו, עברו התעבורתי הקל (יחסית), סבלו האישי ורגשות האשם שחש, הם כולם שיקולים שעל-בית המשפט לתעבורה לשקול לטובתו עת גזירת הדין בעניינו.

לנוכח טעמים אלו, עתר המבקש כי בית-המשפט לתעבורה יימנע מהטלת עונש של מאסר לריצוי בפועל, וישית, תחת זאת, כהמלצת שירות המבחן בעניינו, עונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

7.

ביום 01.07.2012, גזר בית-המשפט לתעבורה את עונשו של המבקש. בגזר-דינו המרחיב, התייחס בית-המשפט לתעבורה, לכלל נסיבות המקרה ולתוצאותיו החמורות.

בהתייחס לטענה בדבר נסיבות התרחשות התאונה, הפנה בית-המשפט לתעבורה להלכתו של בית-משפט זה אשר קבעה, כי נהג אשר החליט לחצות מעבר חצייה, בהיעדר שדה ראייה פתוח, חזקה עליו, כי צפה שהולכי רגל יימצאו על-פני מעבר החצייה וכי הפגיעה בהולכי הרגל, בנסיבות אלה, עלולה להיות קטלנית. לפיכך, חזקה על אותו נהג כי לקח על עצמו סיכון בלתי סביר לגרימת תוצאה קטלנית. אשר על כן, קבע בית-המשפט לתעבורה, כי טענה זו אינה פועלת לטובתו של המבקש.

בהתייחסו לטענה בדבר נסיבותיו האישיות המקלות של המבקש, הפנה בית-המשפט לתעבורה, להלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה אשר קבעה, כי עצם היותו של נאשם אדם נורמטיבי, אינה בגדר נסיבה מכרעת לעניין העונש הראוי. זאת לנוכח העובדה, כי עבירות מסוג זה מבוצעות, במקרים רבים, על-ידי אנשים נורמטיביים.

לסיום דבריו, ייחד בית-המשפט לתעבורה חלק נכבד מגזר-דינו לתוצאות המעשה והשלכותיו על רף הענישה הראויה במקרה הנדון. בית-המשפט לתעבורה קבע, תוך הסתמכות על הלכותיו של בית-משפט זה, כי במקרים שבהם, אך כפסע בין החבלות שנגרמו כתוצאה מתאונת הדרכים לבין גרימת מוות כתוצאה מאותה התאונה,

יש להחמיר בעונשם של הנאשמים.

8.

אשר על כן, השית בית-המשפט לתעבורה על המבקש, חרף המלצת שירות המבחן, עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל ועונש של פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה

למשך 6 שנים. בנוסף לכך, השית בית-המשפט לתעבורה

על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך של 3 שנים.

9.

המבקש ערער על גזר דינו של בית-המשפט לתעבורה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. את ערעורו תלה המבקש במספר טעמים. ראשית, טען המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית משבחרה להשית עליו עונש של מאסר לריצוי בפועל ולא בדרך של עבודות שירות. זאת מכיוון, שלטענתו, ריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות מהווה מענה לבעיה החברתית של שליחת אדם נורמטיבי אל מאחורי סורג ובריח. ולכן,

מכיוון שהמבקש הוא " אדם נורמטיבי " ומכיוון שנגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל, שגתה הערכאה הדיונית משלא קבעה כי עונשו ירוצה בדרך של עבודות שירות.

בהמשך לדברים אלו טען המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית משלא נתנה משקל ראוי לכך שהוא קיבל על עצמו אחריות למעשה ולתוצאותיו, להבעת החרטה מצידו, להיותו נעדר עבר פלילי או עבר תעבורתי משמעותי, לנסיבותיו האישיות ולהמלצות שירות המבחן בעניינו.

לסיום דבריו הוסיף המבקש, כי אף על פי שתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977

(להלן: חוק העונשין ), נכנס לתוקפו לאחר מתן גזר הדין בעניינו, ראוי היה כי גזר הדין " ישהה בצילו של התיקון המפורט והדברים האמורים ". לעניין זה, הפנה המבקש לסעיף 40יא לחוק העונשין אשר הוסף בתיקון 113, הכולל הוראות בדבר התחשבות בנסיבות חיצוניות של הנאשם, שאינן קשורות בביצוע העבירה, בעת גזירת דינו.

10.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על גזר הדין, בקובעו, כי

אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור להטיל את העונש מחדש, אלא שתפקידה הוא לבחון, האם סטתה הערכאה הדיונית מהעונש ההולם בנסיבות העניין. ולכן, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שהושת על נאשם בערכאה הדיונית.

לגופם של דברים, קבע בית-המשפט המחוזי, כי ההלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה, קבעה, כי העונש הראוי בתאונות דרכים קטלניות הוא עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, בצירוף עונש פסילה בפועל של רישיון נהיגה לשנים ארוכות. לנוכח נסיבותיו של העניין הנדון, ולאור הפגיעה החמורה במיוחד שנגרמה עקב מעשיו של המבקש, הרי שהעונש אותו גזר בית-המשפט לתעבורה על המבקש, על כל רכיביו, אינו סוטה מהעונש הראוי בנסיבות העניין. אשר על כן, החליט בית-המשפט המחוזי שלא לקבל את ערעורו של המבקש.

הבקשה

11.

בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש נטען, כי הן הערכאה הדיונית והן ערכאת הערעור, שגו משקבעו, כי המבקש ירצה את עונשו מאחורי סורג ובריח. המבקש תולה את טיעוניו במספר טעמים. ראשית, בדומה לטענתו בהודעת הערעור לבית-המשפט המחוזי, חוזר וטוען המבקש, כי בנסיבות עניין ולאור נתוניו האישיים ראוי היה לאפשר לו לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות. שנית, טוען המבקש, כי שגו הערכאות דלמטה משבחרו להתעלם מהמלצות שירות המבחן, בעניינו.

שלישית, לטענת המבקש, לאור הלכת בית-משפט זה, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי עונש המאסר שהושת עליו אינו חורג מהעונש הראוי בנסיבות העניין. ולסיום טענותיו, חוזר המבקש ומפנה לתיקון 113 לחוק העונשין ולטענות, כפי שהעלה בעניין זה, בהודעת הערעור לבית-המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

12.

למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי אין עילה למתן רשות ערעור בעניין הנדון.

כלל ידוע בשיטת משפטנו הוא, כי רשות ערעור " בגלגול שלישי " שמורה אך ורק לאותם מקרים ייחודיים המעלים סוגיה בעלת חשיבות ציבורית כבדת משקל או שאלה משפטית נכבדה, החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. אשר על כן, לא על נקלה יקבל בית-משפט זה רשות ערעור " בגלגול שלישי " (ראו, לעניין זה, רע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2012); וכן, רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2012)).

לאחר עיון קפדני בטענות המבקש, סבורני, כי טענותיו, אינן מעלות, במהותן, שאלות בעלות אופי ציבורי או משפטי רחב היקף. לפיכך, מקרה זה אינו נופל בגדרם של אותם מקרים מיוחדים שבהם ייעתר בית-משפט זה לבקשה לדון בנושא " בגלגול שלישי ".

13.

למעלה מן הצורך, אבקש לייחד מספר מילים לגופן של טענות המבקש. ראשית, ראוי להזכיר, כי עיקר טיעוני המבקש נסובים סביב חומרת העונש שנגזר עליו.

הלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה קבעה, כי טענות בעניין חומרת העונש אינן מקימות, לכשעצמן, עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא באותם מקרים שבהם בתי-המשפט דלמטה סטו באופן ניכר מרף הענישה המקובל בנסיבות אותו עניין (ראו, רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012); רע"פ 7291/12 יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2012)).

לאחר עיון בגזר דינה המקיף של הערכאה הדיונית ובפסק דינה של ערכאת הערעור, נחה דעתי, כי בהתייחס לנסיבות המקרה הנדון, ובפרט לחומרת המעשה ולתוצאותיו, לא סטו הערכאות הקודמות מרף הענישה הראוי בעניינו של המבקש. לפיכך, גם לגופה של טענה זו, אינני מוצא מקום להיענות לבקשת רשות הערעור שלפניי.

14.

אשר לטענת המבקש, לפיה שגו הערכאות הקודמות משלא אימצו את המלצותיו של שירות המבחן בעניינו, הרי שדינה להידחות. המלצותיו של שירות המבחן, כשמן כן הן – המלצות. בית-המשפט אינו כבול לאמור בהן והוא אינו מחויב לפעול על פיהן. עמדת שירות המבחן, אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני בית-המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם - לעיתים יאמץ בית-המשפט את המלצת שירות המבחן במלואה, לעיתים יאמץ אותה בחלקה ולעיתים ידחה אותה מכל וכל. כל עניין לנסיבותיו הוא, וכל מקרה ייבחן לגופו, תוך מתן משקל ראוי להמלצות שירות המבחן (ראו, רע"פ 5176/03 סוריאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.06.2003)). לפיכך, גם טענה זו לא תעמוד למבקש לעזר בענייננו.

15.

לסיום דבריי אבקש לייחד מספר מילים לטענת המבקש בעניין הקבוע בסעיף 40יא לחוק העונשין. מבלי להתייחס לשאלת התחולה הרטרואקטיבית של תיקון 113 לחוק העונשין, הרי שלשון סעיף 40יא קובעת מפורשות, כי: " בגזירת העונש המתאים לנאשם כאמור בסעיף 40ג(ב), רשאי בית המשפט להתחשב בהתקיימות נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה [...] ככל

שסבר כי ראוי לתת להן משקל בנסיבות המקרה, ובלבד שהעונש לא יחרוג ממתחם העונש ההולם " [ההדגשות שלי – א. ש.]. כלומר, המחוקק קובע מפורשות, כי ההתחשבות בנסיבות חיצוניות לביצוע העבירה (וביניהן גם נסיבותיו האישיות של הנאשם) נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט

והיא אינה בגדר חובה (בתנאי, כמובן, שהעונש שהושת על הנאשם אינו חורג ממתחם העונש ההולם).

שמע מינא, כי אין זה מחובתו של בית-המשפט לשקול בגזר דינו, בכל מקרה ומקרה, נסיבות שאינן נוגעות לביצוע העבירה. בענייננו, כאשר במקרה הנדון עונשו של המבקש נגזר לאור הלכותיו של בית-משפט זה, נראה כי העונש שהושת עליו אינו חורג ממתחם העונש ההולם. לפיכך, גם בטענה זו אין כדי לסייע למבקש.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרתו של הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

16.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין עוד צורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע, כעומדת בפני עצמה.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 11.11.2012, עד לשעה 09:00, במזכירות בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו.