רע"פ 7291/12 יוחנן יעקב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתן על ידי כב' השופט ר' בן-יוסף, בתיק עפ"ת 14304-07-12, מיום 06.09.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על החלטת בית-המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (להלן: בית-המשפט לתעבורה ), שניתנה על-ידי כב' השופטת ש' קריספין-אברהם , בתיק פ"ל 1102/10, מיום 31.05.2012, שלא להיעתר לבטל את גזר דינו של המבקש שניתן בהיעדרו. לחילופין, ערער המבקש על חומרת העונש שהושת עליו על-ידי בית-המשפט לתעבורה, מיום 16.04.2012.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בקשר עם סעיפים 39א ו-64ב(א)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

3.

בכתב האישום נטען כי ביום 03.06.2009, בסביבות השעה 1600, נהג המבקש ברכבו ברחוב בן-גוריון בגבעת שמואל, תחת השפעת סמים, לאחר שהתגלו בגופו תוצרי חילוף של סם מסוכן.

הדיון בבית-המשפט לתעבורה

4.

בבית-המשפט לתעבורה, לאחר שכפר בעובדות כתב האישום, חזר בו המבקש מכפירתו והודה בעובדות כתב האישום. על יסוד הודאה זו, הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

5.

לנוכח בקשת בא כוח המבקש, החליט בית-המשפט לתעבורה לדחות את הדיון לצורך טיעונים לעונש, תוך שהוא מציין בהחלטתו, במפורש, כי חובה על המבקש להיות נוכח בדיון זה . תאריך הדיון לטיעונים לעונש נקבע במעמד שני הצדדים ובנוכחות המבקש .

6.

ביום 16.04.2012, התקיים, בבית-המשפט לתעבורה, הדיון לעניין העונש, ואולם, חרף קביעתו של בית-המשפט לתעבורה, המבקש לא התייצב לדיון בעניינו.

למרות בקשת בא-כוח המבקש לדחייה נוספת, החליט בית-המשפט לתעבורה לגזור את דינו של המבקש. בגזר דינו ציין בית-המשפט כי ההחלטה שלא להיעתר לבקשת הדחייה נעוצה בכך כי מועד הדיון נמסר בנוכחות המבקש, וכך גם

הקביעה בדבר חובת נוכחותו בדיון.

בית-המשפט לתעבורה השית על המבקש פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה למשך 4 שנים, וקנס כספי של 3,500 שקלים.

7.

בא-כוח המבקש הגיש לבית-המשפט לתעבורה, בקשה לביטול גזר הדין שניתן שלא בפני המבקש ומבלי לאפשר לו לטעון בעצמו לעניין העונש. בבקשתו טען בא-כוח המבקש, כי המבקש לא יכול היה להגיע לדיון מכיוון שהוא " נותר בודד עם בִּיתו " (בת ה-19), וכי לא היה ברשותו, באותה העת, מכשיר טלפון. ולכן, לא ניתן היה ליצור עימו קשר, אלא באמצעות מכשיר הטלפון של בִּיתו, שלא היה ידוע לבא-כוח המבקש.

עוד טען בא-כוח המבקש, כי המבקש, שמצבו הנפשי קשה, סבר כי מועד הדיון יימסר לו באמצעות בא-כוחו, ומשלא עשה כן, לא ידע המבקש על קיום הדיון בעניינו.

8.

ביום 31.05.2012, נערך דיון בבקשה בגדרו דחה בית-המשפט לתעבורה את הבקשה לביטול פסק הדין, וקבע כי זה יעמוד על כנו.

הערעור לבית-המשפט המחוזי

9.

על החלטה זו ועל גזר דינה של הערכאה הדיונית, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. את ערעורו תלה המבקש בשני טיעונים חלופיים. ראשית, טען המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית משסירבה לבטל את גזר הדין, שניתן בהיעדרו. לטענת המבקש, היה על הערכאה הדיונית לבטל את גזר הדין לנוכח נסיבותיו האישיות, כפי שפורטו בבקשת הביטול, וכן לאור הסבריו, המשכנעים לטעמו, להיעדרותו מהדיון שנועד לטיעונים לעונש. לטענת המבקש, משהערכאה הדיונית לא נעתרה לבקשתו נגרם לו עיוות דין.

לחלופין, טען המבקש, כי לנוכח הודאתו באשמה וקבלת האחריות מצידו, הרי שהערכאה הדיונית החמירה עימו, יתר על המידה, והיה עליה להסתפק בעונשי המינימום הקבועים בחוק.

10.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על שתי חלקיו. בהתייחס לטענתו הראשונה של המבקש קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקש לא הופיע, יותר מפעם אחת, לדיון בשלב גזר הדין בעניינו, וכי הערכאה הדיונית " יצאה מגדרה " כדי לאפשר לו להיות נוכח בדיון – אך הוא ביכר שלא לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו. לפיכך, אין לו להלין אלא על עצמו.

אשר לטענתו החלופית של המבקש, ציין בית-המשפט המחוזי, כי המבקש זכה מן ההפקר משבחר שלא להופיע לדיון בעניינו, שכן, בדרך זו מנע, הלכה למעשה, מהערכאה הדיונית מלהשית עליו עונש מאסר בפועל או עונש של מאסר מותנה. בהמשך לכך, הזכיר בית-המשפט המחוזי, את עברו הפלילי העשיר של המבקש, הכולל, בין-השאר, הרשעות בכ-70 עבירות תנועה, שביניהן עבירות חמורות.

לנוכח האמור לעיל, החליט בית-המשפט המחוזי, שלא להיעתר לבקשה לביטול גזר הדין. בנוסף לכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי העונש שהושת על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה ההולמת, במקרים כגון דא. לפיכך, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, על שני חלקיו.

הבקשה

11.

בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש נטען, כי לעניין הנדון יש חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למקרה. בנוסף לכך, טוען המבקש, כי נסיבותיו האישיות החריגות, מעלות סוגיות אישיות מיוחדות, המקימות עילה למתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

12.

למקרא הבקשה שלפניי, נחה דעתי שאין עילה ליתן למבקש רשות לערער. כלל ידוע במשפטנו הוא, כי לא על נקלה תתקבל בבית - משפט זה רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היות שזו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4600/12 יאשייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.06.2012); רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.06.2012)).

מעיון בחומר שמונח לפניי, דומה, כי המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית רחבת השלכות והיקף. ואולם, לאחר זיקוק טענותיו ולאחר בחינה מדוקדקת של הבקשה המונחת לפניי דומני, כי עיקרן של טענות המבקש נוגעות לעניינו הפרטי - הא ותו לא. ומשכך, מקרה זה הוא אינו אחד מאותם מקרים המיוחדים המצדיקים דיון "בגלגול שלישי", בבית-משפט זה.

13.

למעלה מן הצורך אציין, לגופה של בקשה, כי הלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה קבעה, כי טענות בנוגע לחומרת העונש אינן מקימות, לכשעצמן, עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא במקרים מובהקים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012); רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 05.02.2012)).

עיון בגזר דינה של הערכאה הדיונית ובפסק דינה של ערכאת הערעור, מצביע, כי בהתייחס למסכת העובדתית המתוארת, העונש שהושת על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. לפיכך, גם לגופן של טענות, דין הבקשה להידחות.

יש לציין בנוסף, כי בנסיבות העניין, לא היה מקום להיעתר לבקשתו של המבקש לביטול גזר הדין שניתן שלא בנוכחותו, משלא הוצגו טעמים ממשיים התומכים בבקשה זו.

אשר על כן, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי".