רע"פ 8817/12 מחמוד אבו גנאם נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים ד' ברלינר - נשיאה, ג' קרא , ו מ' סוקולוב , בעפ"ג 30792-08-12, מיום 5.11.2012. בפסק דינו קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ב' שגיא , בת"פ 19480-03-12, מיום 9.7.2012.

רקע והליכים קודמים

כתב האישום

שהוגש נגד המבקש

2.

ביום 12.3.2012, הוגש לבית-משפט השלום, כתב אישום, אשר ייחס למבקש עבירות של פריצה לרכב במטרה לגונבו, לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); גניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק העונשין; חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; החזקת כלי פריצה לרכב, לפי סעיף 413ז לחוק העונשין; נהיגת רכב מנועי ללא רשיון, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); ונהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.

3.

ביום 9.7.2012, הגיעו הצדדים להסדר טיעון בעניינו של המבקש, שבמסגרתו הוסכם כי העבירה של פריצה לרכב מנועי, לפי סעיף 413ו סיפא לחוק העונשין, וכן העבירה של החזקת כלי פריצה לרכב, לפי סעיף 413ז לחוק העונשין, יימחקו מכתב האישום, ואילו המבקש יודה בעובדות כתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין עונשו של המבקש.

4.

מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 6.3.2012, בסביבות השעה 22:30, גנב המבקש רכב, אשר חנה בעיר בני-ברק, באמצעות שבירת מתג ההנעה של הרכב בעזרת מספריים ייעודיים. בסביבות השעה 23:00, נעצר המבקש על-ידי מחסום משטרתי יזום, באזור מחלף שורש, בעודו נוהג באותו רכב גנוב לכיוון ירושלים. בכתב האישום נטען כי המבקש גרם נזק במזיד ושלא כדין לרכב, ונהג בו כאשר אין ברשותו רישיון נהיגה בתוקף, וכאשר היה תחת פסילת רישיון נהיגה.

הדיון בבית-משפט השלום

5.

ביום 9.7.2012, הורשע המבקש, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, על יסוד הודאתו, בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובאותו יום גזר בית-משפט השלום את עונשו של המבקש.

במסגרת הטיעונים לעונש, ציינה המשיבה את עברו הפלילי העשיר של המבקש, הכולל, בין היתר, עבירות של גניבת רכב. בהקשר זה, הוסיפה המשיבה וטענה, כי

המבקש ריצה עונש מאסר בפועל בגין עבירות אלה, וכי תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר מותנים, האחד בן 12 חודשים והשני בן 6 חודשים, שהינם ברי הפעלה בתיק זה. בהמשך, ציינה המשיבה את החומרה היתירה הגלומה בעבירות המתוארות בכתב האישום, ובכלל זה את נהיגתו של המבקש ברכב, בעודו נתון תחת פסילת רישיון נהיגה.

אשר על כן, עתרה המשיבה להטלת עונש מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, שאליו יצטרף גם עונש מאסר מותנה; כמו כן, ביקשה המשיבה להפעיל את עונשי המאסר המותנים אשר עמדו לחובת המבקש; וזאת, בנוסף לחיובו של המבקש בקנס ובפיצוי למתלונן; ופסילת רישיון נהיגה בפועל.

בא-כוח המבקש, הציג מנגד את נסיבות חייו הקשות של המבקש, הכוללות, בין השאר, שימוש בעבר בסמים ובאלכוהול, דבר אשר נבע, לטענת בא-כוח המבקש, בין היתר, מנטישת אביו את משפחתו, בעת שהיה המבקש ילד צעיר. בנוסף, ציין בא כוח המבקש כי אשתו של המבקש נמצאת בהריון, דבר שעשוי לחולל " שינוי משמעותי אצלו ויגבש את האישיות שלו ".

6.

בגזר דינו, שקל בית-משפט השלום, כשיקולים לחומרא, את חומרת העבירות בהן הודה המבקש ובהן הורשע; את עברו הפלילי המכביד, אשר בגינו נגזרו עליו 36 חודשי מאסר בפועל; ואת העובדה כי הוטלו עליו שני מאסרים מותנים, באותו תיק. מנגד, שקל בית משפט השלום, כשיקולים לקולא, את נסיבות חייו של המבקש, ואת הודאתו באשמה, אשר חסכה זמן שיפוטי יקר.

לבסוף, גזר בית-משפט השלום על המבקש 11 חודשי מאסר לריצוי בפועל; והפעיל את שני המאסרים המותנים אשר הוטלו על המבקש בחופף אחד לשני, אך במצטבר לעונש המאסר, אשר הוטל, כאמור, על המבקש; בנוסף, הושתו על המבקש 10 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, למשך שלוש שנים מיום שחרורו, עבירת רכוש, למעט עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין; קנס בשיעור של 1,500 ₪, או 15 ימי מאסר תמורתו; ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 18 חודשים מיום שחרורו של המבקש מהמאסר.

הדיון בבית-המשפט המחוזי

7.

ביום 29.8.2012, ערערה המשיבה על גזר דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעור טענה המשיבה, כי שגתה הערכאה הדיונית משגזרה על המבקש עונש קל יתר על המידה, וגרסה כי יש להחמירו. בהקשר זה, טענה המשיבה, בין היתר, כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה כי המאסרים המותנים, אשר עמדו לחובת המבקש, יופעלו בחופף זה לזה. את ערעורה תלתה המשיבה בחומרת העבירות שבהן הודה והורשע המבקש, בנסיבות ביצוע העבירות, ובעברו הפלילי העשיר של המבקש, הכולל, בין היתר, עבירות דומות לאלו, שבהן הורשע בתיק זה.

עוד טענה המשיבה, כי הערכאה הדיונית נתנה, בגזר דינה, משקל יֶתֶר לנסיבותיו האישיות של המבקש, למרות שנקבע בגזר הדין כי לנסיבותיו האישיות של המבקש יינתן משקל נמוך, בנסיבות העניין הנדון. עוד נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משייחסה משקל משמעותי לאמירותיו של המבקש, בדבר השינוי אותו הוא חפץ לערוך באורחות חייו, אמירות אשר, לטענת המשיבה, נאמרו בעלמא.

על יסוד האמור, נטען על-ידי המשיבה, כי העונש אשר הושת על המבקש, חורג באופן ניכר ממתחם הענישה הראוי וסוטה ממדיניות הענישה המקובלת במקרים דומים. על-כן, עתרה המשיבה להחמרת עונשו של המבקש.

8.

מנגד, טען בא-כוח המבקש, בדיון אשר נערך בבית-המשפט המחוזי ביום 5.11.2012, כי בשים לב לנסיבות חייו של המבקש ולשינוי אשר ערך באורחות חייו, לא נפל כל פגם בגזר דינה של הערכאה הדיונית. זאת, בעיקר לנוכח העובדה כי, בסופו של יום, נגזר על המבקש עונש חמור של 23 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

9.

ביום 5.11.2012, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה, וקבע כי יש מקום להחמיר בעונשו של המבקש.

בית-המשפט המחוזי התייחס בהרחבה לעברו הפלילי של המבקש, ובפרט לאותן עבירות אשר בגינן הוטלו עליו עונשי מאסר מותנים, שהופעלו בתיק שלפנינו. בהקשר זה נקבע, כי עברו הפלילי של המבקש " מצביע על-כך שעבור המשיב שבפנינו [המבקש – א.ש.] עבירות הרכב למיניהן הן דרך חיים ולא אפיזודה חד-פעמית ", והמקרה הנוכחי אינו אלה " שידור חוזר ", של עבירות אלה.

בהתייחסו לנסיבות ביצוע העבירות, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בדומה לעבר, גם במקרה זה ביצע המבקש פריצה אלימה לרכב, ולאחר מכן נהג ברכב הגנוב, כברת דרך ארוכה, בזמן שהיה פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה. בהתנהגותו זו, סיכן המבקש את שלום הציבור ואת בטחונו.

בהמשך דבריו, הוסיף וציין בית המשפט המחוזי, כי אין ממש בטענת בא-כוח המבקש, כאילו שינה המבקש את אורחות חייו. זאת, לנוכח העובדה כי טענות דומות כבר הושמעו בפני ערכאות שיפוטיות בעבר, אשר דנו בתיקים קודמים, שבהם הואשם המבקש. מסתבר, כי אמירותיו אלה של המבקש הן " בבחינת מילים מן השפה אל החוץ ", ולכן הוא אינו ראוי כי בית-המשפט יתחשב, פעם נוספת, באמירות אלה.

לאור האמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה, וקבע, כי תחת 11 חודשי המאסר בפועל, אשר הושתו על המבקש בערכאה הדיונית, ירצה המבקש 20 חודשי מאסר בפועל. עם זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין הוא מוצא להתערב באופן הפעלת המאסרים המותנים. משכך, נקבע כי על המבקש לרצות, בסך הכל, 32 חודשי מאסר בפועל, תחת 23 החודשים אשר נפסקו בערכאה הדיונית. באשר לפסילת הרישיון, קבע בית-המשפט המחוזי, כי תקופת הפסילה תוארך מ-18 חודשים ל-24 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין, נותרו על כנם.

הבקשה

10.

בבקשת רשות הערעור, אשר הוגשה לבית משפט זה ביום 5.12.2012, נטען, כי שגתה ערכאת הערעור כאשר החליטה לקבל את ערעור המשיבה על גזר דינו של המבקש. בא-כוח המבקש פרס שלל טענות, אשר, לגישתו מובילות למסקנה כי פסק דינה של ערכאת הערעור, גרם למבקש עיוות דין, המצדיק, כשלעצמו, דיון " בגלגול שלישי " בפני בית-משפט זה. כך, בין היתר, נטען על-ידי בא-כוח המבקש, כי שגתה ערכאת הערעור מששמה את הדגש על סוג העבירות שבהן הורשע המבקש, תוך שהתעלמה משיקולים רבים אחרים, אשר הנחו את הערכאה הדיונית בגוזרה את דינו של המבקש. לפיכך, כך נטען על-ידי המבקש, פסק דינה של ערכאת הערעור, נעדר כל בסיס ותשתית מספקת. עוד נטען, כי שגתה ערכאת הערעור משלא שקלה את נסיבותיו האישיות של המבקש ומשלא התחשבה בשיקולי שיקומו. לסיום, נטען, כי עונש המאסר אשר השיתה ערכאת הערעור על המבקש מבטא חריגה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת, ומתעלם מעקרון הענישה האינדיבידואלית.

דיון והכרעה

11.

למקרא האמור בבקשה נחה דעתי, כי אין עילה ליתן למבקש רשות ערעור בעניין הנדון.

כלל ידוע בשיטת משפטנו הוא, כי בקשת רשות ערעור " בגלגול שלישי " תינתן במשורה, היות שזו שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, רע"פ 7373/12 יצחק נ' מדינת ישראל – המשרד לאיכות הסביבה (לא פורסם, 25.11.2012); רע"פ 7822/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2012); רע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2012)).

12.

בענייננו, דומה כי אין מחלוקת של ממש, כי הבקשה למתן רשות ערעור כלל אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו האישי של המבקש. ולכן, אין מקום, מטעם זה בלבד, ליתן למבקש רשות ערעור.

אשר לטענה בדבר עיוות דין שנגרם, כביכול, למבקש, בית-משפט זה קבע כי ייתכנו מקרים מיוחדים וחריגים, אשר, חרף העובדה כי הם אינם מעוררים סוגיה משפטית רחבת היקף, ייעתר בית-המשפט לבקשת רשות ערעור, וזאת משיקולי צדק (ראו, רע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2012); רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2012); רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.2010) והפניות שם; רע"פ 4954/90 לוין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.1990)). סבורני, כי בנדון דידן, אין מקום להעניק רשות ערעור משיקולי צדק או מחשש לעיוות דין, אשר נגרם, לכאורה, למבקש.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות של גניבת רכב ונהיגה ברכב בהיותו נתון תחת פסילת רישיון נהיגה. מסתבר כי עבירות אלו אינן זרות לו, שכן עברו הפלילי המכביד מגלה, כי המבקש כבר הורשע בעבירות דומות, ואין להקל ראש בכך. לא זו אף זו, כפי שעולה מפסק דינה של ערכאת הערעור, אמירותיו של המבקש בדבר שינוי אורחות חייו וחזרתו למוטב, מתגלות כדברים בעלמא, אשר נראה כי הם לא נועדו, אלא להתל בבית-המשפט, ולכן אין ליתן להן כל משקל. לטעמי, אין לראות במקרה הנדון אחד מאותם מקרים מיוחדים, אשר בהם ראוי, מטעמים של צדק, להעניק רשות ערעור, על-מנת לדון בעניינו של המבקש ב" גלגול שלישי ". ולכן, דין הבקשה להידחות אף מטעם זה.

13.

יתר על כן, מן הראוי להזכיר כי טיעונו המרכזי של המבקש נסוב סביב חומרת העונש אשר הושת עליו, ובעיקר אמורים הדברים, ככל שמדובר ברכיב המאסר בפועל שהוחמר על-ידי בית המשפט המחוזי.

הלכה אשר יצאה מלפני בית-משפט זה קובעת, כי טענות בדבר חומרת העונש

אשר נגזר על פלוני, אינן מקימות, כשלעצמן, עילה לרשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא באותם מקרים שבהם סטו הערכאות הקודמות, סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת והראויה, בנסיבות אותו עניין (ראו, רע"פ 8192/12 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2012); רע"פ 7822/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2012); רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012); רע"פ 7291/12 יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.2012)). אשר על כן, אין בעצם העובדה שערכאת הערעור החמירה בעונשו של המבקש, כדי להצדיק דיון " בגלגול שלישי ", כל עוד אין מדובר בסטייה משמעותית ממדיניות הענישה (ראו, רע"פ 6285/12 וקנין נ' מדינת ישראל (29.8.2012); רע"פ 2426/12

מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.4.2012); רע"פ 4883/12 הררי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2012)).

סבורני, כי על אף התערבותה של ערכאת הערעור בעונשו של המבקש, וההחמרה בעונש המאסר אשר הושת עליו, אין לומר כי מדובר בסטייה ניכרת, אם בכלל, ממדיניות הענישה המקובלת, וזאת בשים לב לאופי העבירות, בהן הורשע המבקש, ונסיבות ביצוען.

לכך מצטרפת העובדה, כי העבירות המיוחסות למבקש בוצעו בשעה שריחפו מעל לראשו עונשי מאסר מותנים, ולכך יש להוסיף את העובדה כי באמתחתו של המבקש עבר פלילי מכביד, שעיקרו נעוץ בעבירות דומות לאלו, אשר בהן הורשע בענייננו. במקרה דומה ציינתי, כי " עבריינות סדרתית כגון דא, שאין בה שמץ של כבוד לקניינו של האדם, לפרטיותו ולכבודו, מחייבת את בתי המשפט ליתן מענה ענישתי ראוי, על מנת להוקיעה ולמגרה, וזאת על-ידי מתן משקל בכורה לשיקולי ההרתעה והגמול " ( רע"פ 6285/12 וקנין נ' מדינת ישראל (29.8.2012)).

14.

סיכומם של דברים, לא מצאתי כי קיימת הצדקה כלשהי לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף.

אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.