רע"פ 5516/13מנור ג'אברין מוחמד נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור, שהועלתה ללשכתי הבוקר (11.08.2013) – על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (בהרכב כב' השופט ר' שפירא ,

כב' השופט א' קיסרי וכב' השופטת ת' שרון נתנאל ) מתאריך 11.07.2013 ב-ע"פ 36702-12-12 וב-ע"פ 43607-12-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א' קפלן ) מתאריך 06.11.2012 ב-ת"פ 5429/01 וכן נדחה ערעורה של המשיבה על גזר הדין.

לצד בקשת רשות הערעור, המבקש אף עותר לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, אותו הוא אמור להתחיל לרצות היום , בתאריך 11.08.2013.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

נגד המבקש, מנהל חשבונות במקצועו, הוגש כתב אישום מתוקן הכולל שני אישומים:

בגדרי האישום הראשון נטען כי בשנים 2000-1998, או בסמוך להן, זייף המערער תעודות רפואיות שהוצגו בפניו, על מנת לקבל במרמה זיכוי במס הכנסה עבור לקוחותיו, וזאת בדרך של הוספת הכיתוב: "מרותק/ת למיטה", או: "לא שפוי" על גבי התעודות הרפואיות הנ"ל. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בדרך זו קיבלו לקוחותיו של המבקש, שלא כדין, זיכוי במס בסך כולל של כ-843,378 ש"ח, כאשר המבקש קיבל 7.5% מסכום זה. עוד נטען בגדרי האישום הראשון כי המבקש שיחד את מר יוסף שריקי, עובד מס הכנסה בחוליית שכירים בחדרה, על מנת שיחיש את הטיפול בתיקי לקוחותיו של המבקש, וכן על מנת שיאשר ללקוחות אלה החזרי מס – להם אלה לא היו זכאים על פי הדין.

נוכח הנטען באישום הראשון, הואשם המבקש במתן שוחד (עבירה לפי סעיף 291 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 ל חוק העונשין ), בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר (עבירה לפי סעיף 418 ל חוק העונשין ), בשימוש במסמך מזויף (עבירה לפי סעיף 420 ל חוק העונשין ), ובהשמטה מדו"ח ומספרים (עבירה לפי סעיפים 220(1), 220(4) ו-220(5) ל פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ).

בגדרי האישום השני נטען כי במהלך שנת 2000 זייף המבקש טפסי 106, וחתם במרמה, בשמם של מעבידים, על דו"חות שנתיים לשכירים, וזאת על מנת לקבל במרמה החזרי מס לגבי 17 נישומים שונים. את הדו"חות השנתיים, בצירוף טפסי 106 המזויפים, הגיש המבקש לפקיד שומה במשרדי מס הכנסה בחדרה. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, החזרי המס לנישומים השונים הגיעו לסכום של כ-240,000 ש"ח, כאשר המבקש קיבל 7.5% מסכום זה.

נוכח הנטען באישום השני, הואשם המבקש בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 415 ל חוק העונשין ), בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר (עבירה לפי סעיף 418 ל חוק העונשין ), בשימוש במסמך מזויף (70 עבירות לפי סעיף 420 ל חוק העונשין ), ובהגשת דו"ח וידיעות כוזבים (עבירה לפי סעיפים 220(2) ו-220(5) ל פקודה ).

3.

המבקש כפר בכל המיוחס לו, ולכן נקבע התיק להוכחות. סמוך לאחר פתיחת פרשת התביעה, העלה המבקש טענות כנגד קבילות הודיותיו (אשר נמסרו במהלך חקירותיו), וטען כי הן נמסרו שלא באופן חופשי ומרצון, כדרישת סעיף 12 ל פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 . לפיכך הורה בית משפט השלום הנכבד על קיומו של משפט זוטא. בתאריך 28.11.2007 החליט בית משפט השלום הנכבד לדחות את כל טענותיו של המבקש בנוגע לקבילות הודיותיו, וקבע בסוף דבריו כי: "ההודעות כולן ניתנו מרצון טוב וחופשי של הנאשם [המבקש כאן – ח"מ ], והטענה בדבר אי-קבילותן נדחית".

4.

בתאריך 23.05.2012 הכריע בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, המשתרעת על פני 34 עמודים. בתמצית, בית משפט השלום קבע כי יש להעדיף את גרסתו של המבקש במהלך חקירותיו (בגדרן הודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן) – על פני גרסתו מעל דוכן העדים (בגדרה כפר ברוב הנטען כנגדו). בית משפט השלום הנכבד אף קבע כי ישנם חיזוקים רבים לגרסתה של המשיבה, וכי קיים "דבר מה נוסף", כנדרש להשלמת ההודיה, ביחס לכל אחד ואחד מן האישומים שבכתב האישום המתוקן. בית משפט השלום הנכבד אף קבע כי התקיימו כל יסודותיהן של העבירות השונות, בהן הואשם המבקש.

לפיכך, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

5.

בתאריך 06.11.2012 גזר בית משפט השלום הנכבד את דינו של המבקש. בגדרי גזר הדין, נתן בית משפט השלום הנכבד את דעתו לכך שהמשפט נמשך שנים רבות, לכך שהכספים, מושא כתב האישום המתוקן, הושבו לרשויות המס, למכלול נסיבותיו האישיות של המבקש, ולחומרת העבירות שאותן ביצע.

בסיום גזר הדין, ולאחר ששיקלל את מכלול הנתונים הנ"ל, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 15 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה מן העבירות שבהן הורשע), וקנס בסך של 20,000 ש"ח.

6.

על פסק דינו של בית משפט השלום הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובו טען הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. כאמור, אף המשיבה הגישה ערעור על גזר הדין, ובו טענה כנגד קולת העונש שהושת על המבקש.

בתאריך 11.07.2013 פסק בית המשפט המחוזי הנכבד את דינו של המבקש. בפסק דינו, סקר בית המשפט המחוזי את מכלול הראיות, אשר הוצג בפני בית משפט השלום הנכבד, וקבע, בין היתר (מפי כב' השופט א' קיסרי , אשר לחוות דעתו הצטרפו שאר חברי ההרכב), כדלקמן:

"מארג הראיות האמור מבסס היטב את המסקנה שהגרסה שמסר המערער [המבקש כאן – ח"מ ] בהודעותיו היא גרסת האמת... אני סבור שיש לדחות את טענות המערער כנגד מסקנות בית המשפט קמא בנוגע לקבילות הודעותיו ומשקלן הראיתי וממילא יש לדחות את ערעורו על ההרשעה".

בית המשפט המחוזי הנכבד אף מצא כי בית משפט השלום הנכבד איזן כנדרש בין מכלול הנתונים בנוגע לגזר הדין ולפיכך דחה הן את ערעור המבקש והן את ערעור המשיבה בנוגע לעונש שהושת על המבקש.

מכאן הבקשה שבפני.

טענות המבקש

7.

בבקשתו, פורס המבקש יריעת מחלוקת רחבה, ובגדר הוא משיג למעשה על כל אחת ואחת מקביעותיהן של הערכאות הנכבדות קמא. בין היתר, טוען המבקש כי יש לפסול את ההודיות שמסר בחקירותיו, כי לא הוכחו יסודותיהן המשפטיים של העבירות שבהן הורשע, כי נפלו בעניינו מחדלי חקירה שונים, וכי בתי המשפט הנכבדים קמא לא נתנו משקל הולם לנסיבות השונות לקולא.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

9.

הלכה מושרשת היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תנתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).

בגדרי הבקשה שבפני, אין טעם כלשהו המצדיק מתן רשות ערעור על פי המבחנים שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל – והמבקש אף איננו טוען זאת. הלכה למעשה, כל טענותיו של המבקש נוגעות אך ורק בעניינו הפרטני: בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום הנכבד, במסקנותיהן המשפטיות של הערכאות הנכבדות קמא בנוגע לקבילות הודיותיו, או בקביעות ביחס להתקיימות יסודותיהן של העבירות שבהן הואשם. כל אלה נבחנו כבר הן על ידי בית משפט השלום הנכבד והן על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, והם אינם מגלים עילה לדיון נוסף בפני בית משפט זה.

די בכך כדי לדחות את הבקשה.

10.

זה המקום להוסיף ולציין כי השוואת הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד, אל מול בקשת רשות הערעור שבפני, מלמד כי מדובר, הלכה למעשה, ב-"שכפול" של הטענות שכבר הועלו – ונדחו – בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. יפים בהקשר זה הדברים שקבע חברי, השופט א' שהם , ב-רע"פ 898/13 וייס נ' מדינת ישראל (10.02.2013):

"עיון בבקשת רשות הערעור, מגלה, כי תוכנה של הבקשה, הוא העתק, כמעט מושלם, של הודעת הערעור, אשר הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, לבית המשפט המחוזי. סבורני, כי לא זו בלבד, שהבקשה שלפניי אינה מעלה כל שאלה משפטית הראויה להידון במסגרת דיון ב' גלגול שלישי ', בפני בית-משפט זה, אלא שהעתקת הטענות, מלמדת, כי מדובר, דה-פקטו, בניסיון לבצע ' מקצה שיפורים ', במסגרת הליך נוסף של ערעור. זאת, כפי שקבעתי, לא אחת, אין מקום לאפשר (ראו, רע"פ 575/13 סייגבקר נ' מדינת ישראל

(24.1.2013); רע"פ 9480/12 אברמוביץ נ' מדינת ישראל (8.1.2013); רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.2012))" (ההדגשות במקור – ח"מ ).

11.

בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש מקום להיענות לבקשה. עיון בהכרעת דינו המנומקת והמפורטת של בית משפט השלום הנכבד מעלה כי הוא נתן דעתו לכל הראיות הקיימות בתיק, וכי ממכלול הראיות הנ"ל עולה שהודיותיו של המבקש בחקירותיו היו הודיות אמת, אשר נמסרו מרצונו החופשי. כמו כן נראה כי לצד הודיותיו של המבקש קיימות ראיות נוספות, המוכיחות, מעבר לספק סביר, כי המבקש אכן ביצע את העבירות שבהן הורשע. אף לא מצאתי כי העונש, אשר הושת המבקש חורג מרף הענישה המקובל, או כי לא ניתן משקל הולם לנסיבות השונות לקולא.

12.

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הן מבחינת ההלכות בנוגע למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, והן לגוף הדברים – אין מקום להיענות לבקשה.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . נוכח דחיית בקשת רשות הערעור, ממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד, במקום ובאופן שאותו קבע בית המשפט המחוזי הנכבד.