רע"פ 4249/13 דורון רחמים נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת הבכירה נ' אהד , בעפ"ת 34868-03-12, ביום 26.5.2013. בפסק דינו, קיבל בית המשפט המחוזי, את ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (להלן: בית המשפט לתעבורה ), אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ר' טאובר

ז"ל, בפ"ל 323-08, ביום 12.2.2012.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, במסגרתו יוחסו לו העבירות הבאות: נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בקשר עם סעיף 39א' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן:

פקודת התעבורה) ; ואי-ציות להוראות רמזור, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ).

מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 3.3.2007, בשעה 03:24, או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב, ברחוב טוליפמן בראשון לציון, לכיוון מערב. עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך הנסיעה עבר המבקש בצומת המרומזר, אשר במפגש הרחובות טוליפמן ודרך המכבים, תוך כדי אי-ציות להוראות הרמזור המוצב במקום, בו דלק באותה עת אור אדום. בדיקת שיכרות שנערכה למבקש, בעזרת מכשיר " ינשוף ", בעקבות האירוע הנזכר לעיל, העלתה, כי " ריכוז האלכוהול בדגימת ליטר אויר נשוף של המבקש היתה 805 מיקרוגרם אלכוהול, שהם שווה ערך ל-167.70 מ"ג אלכוהול לכל 100 מ"ל "

3.

ביום 12.2.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

בגזר דינו, שניתן באותו מעמד, מצא בית המשפט לתעבורה שלא להחמיר בעונשו של המבקש, עקב עברו התעבורתי, שאיננו מכביד במיוחד ובשים לב לחלוף הזמן מאז בוצעה העבירה, " ולראות במקרה מעידה חד פעמית ". לפיכך, הושתו על המבקש העונשים הבאים: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 360 יום; 6 חודשי פסילה על תנאי לתקופה של 3 שנים; וקנס בסכום של 2,000 ש"ח, או 200 ימי מאסר תמורתו. כמו-כן, נדרש המבקש לחתום על התחייבות בסכום של 10,000 ₪, להימנע מביצוע העבירות בהן הורשע ומביצוע עבירות נוספות, או שני חודשי מאסר תמורת התחייבות זו.

4.

ביום 20.2.2012, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, וביום 26.5.2013, קיבל בית המשפט המחוזי ערעור זה. בפסק דינו, ציין בית המשפט המחוזי, כי עסקינן בעבירה חמורה – נהיגה בשכרות – שלצידה עונש פסילה חובה וקבע, כי חריגה מעונש זה, ראוי שתתבצע במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם מדובר בנסיבות יוצאות דופן. נקבע, כי עניינו של המבקש אינו נכנס בגדרם של מקרים מיוחדים אלה, לא כל שכן, כאשר נמצא בדמו ריכוז אלכוהול גבוה במיוחד של 805 מיקרוגרם, וכאשר אגב ביצוע עבירת הנהיגה בשכרות, ביצע המבקש עבירה חמורה נוספת של מעבר צומת באור אדום. לאור זאת, הוטלה על המבקש פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 26 חודשים, בניכוי ימי הפסילה המנהלית וימי הפסילה אותם הספיק לרצות. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

הבקשה לרשות ערעור

5.

ביום 14.6.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, עו"ד דוד גולן, את הבקשה המונחת לפניי, במסגרתה נטען, כי המקרה דנן נכנס בגדרי " אותן נסיבות חריגות " המצדיקות מתן רשות ערעור, בשל קיומם של שיקולי צדק. וזאת, משום חלוף הזמן מיום ביצוע העבירה, ומכיוון שהמבקש סיים לרצות את עונש הפסילה שגזרה עליו הערכאה הראשונה.

יובהר כבר עתה, כי בניגוד לנטען בבקשה, לא סיים המבקש לרצות את הפסילה שהשית עליו בית המשפט לתעבורה בטרם הוגש ערעורה של המשיבה, ולפיכך, איני רואה כל ממש בנימוק זה.

עוד נטען בבקשה, כי המקרה דנן מעורר שאלת מדיניות, בנוגע לעונש המינימום המוטל מכוח סעיף 39א' לפקודת התעבורה, על המורשעים בעבירת הנהיגה בשכרות. נטען בבקשה, בהקשר זה, כי בית משפט זה טרם הגדיר מהן " הנסיבות המיוחדות ", הנזכרות בסעיף האמור, אשר בהתקיימן ניתן לחרוג מעונש המינימום. לטענת עו"ד גולן, מצב זה, בשילוב עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ממנו עולה מסר של צמצום שיקול דעתן של הערכאות הדיוניות בנושא, עלולים לגרום להשלכות רוחביות לא ראויות, בדמות " אוטומטיזציה של הענישה ".

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בבקשה כמו-גם בצרופותיה, נחה דעתי, כי דינה להידחות.

כלל אשר קנה לו שביתה בשיטת משפטנו הוא, כי לא בנקל תוענק רשות ערעור על-ידי בית משפט זה, היות שזו שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים, יוצאי דופן, המגלים חשש לעיוות דין או כאשר עולה מהם אי-צדק ניכר כלפי המבקש (רע"פ 4192/13

טרכטנברג

נ' מדינת ישראל (4.8.2013); רע"פ 2956/13 דמקני נ' הועדה לתכנון ובניה תל אביב-יפו (31.7.2013); רע"פ 3857/13 יצחקיאן נ' מדינת ישראל (30.7.2013); רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013)). לאחר זיקוק הנימוקים שהועלו בבקשה, נראה בעליל כי, חרף ניסיונותיו של בא כוחו של המבקש להציג את המקרה תחת כסות של סוגיה עקרונית, הרי שטענותיו של המבקש נוגעות, רובן ככולן, לעניינו הפרטי, הא ותו לא, ומטעם זה לבדו, דין הבקשה להידחות.

זאת ועוד, מדובר בבקשה הנסובה בעיקרה סביב חומרת העונש, אשר הושת על המבקש, בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה פסק, לא אחת, כי טענות בדבר מידת העונש אינן מהוות, כשלעצמן, עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים המגלים סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת והראויה בעבירות דומות. דברים אלו נכונים, גם במקום בו החמירה ערכאת הערעור בעונשו של נאשם, כבנידון דידן (ראו, למשל, רע"פ 4798/13 נחום נ' מדינת ישראל (4.7.2013); רע"פ 2063/13 שטרול נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 9480/12 אברמוביץ נ' מדינת ישראל (8.1.2013)).

לנוכח עונש המינימום הקבוע בחוק, בגין ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות

בה עסקינן, היינו: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים, הרי שאין בעונש הפסילה אשר הושת על המבקש, חריגה משמעותית מרף הענישה הראוי והמקובל בעבירה בה הורשע.

במקום אחר נדרשתי לעבירה של נהיגה בשכרות, בצייני כי:

"נהיגה בשכרות הינה אחת מן הסיבות המרכזיות לגרימתן של תאונות דרכים, דבר המסכן את שלום הציבור ופוגע בביטחונו. אשר על כן, מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית-המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים – תהא רמת האלכוהול בדמם, אשר תהא [...] אשר על כן, לא בכדי בחר המחוקק להגביל את שיקול דעתו של בית-המשפט, בקובעו בסעיף 39א לפקודת התעבורה עונש פסילה מינימלי, בגין הרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות" (רע"פ 2829/13 מוריאל נ' מדינת ישראל (29.4.2013), פסקה 13).

זאת ועוד, המבקש הוסיף חטא על פשע כאשר נסע בצומת שעה שדלק ברמזור המוצב בו האור האדום, ומדובר בשילוב של עבירות חמורות העלול להוביל לתוצאות הרות האסון.

7.

לאור האמור לעיל, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזאת.