רע"פ 3711/13 ניסים הושיאר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל – סג"נ; ש' ברלינר ; ב' בר-זיו ), בע"פ 25031-02-13, מיום 9.5.2013, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט ז' פלאח ), בת"פ 812-02-12, מיום 4.2.2013.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב עונש המאסר אשר הושת עליו בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה 9.5.2013, כאמור לעיל. ביום 23.5.2013, נעניתי לבקשה והוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר, עד להחלטה בבקשה למתן רשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום אשר ייחס לו חמישה אישומים, בגין ביצוע עבירות שונות על פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה או הפקודה) , כמפורט להלן: 2 עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה, לפי סעיף 220(1) לפקודה; 2 עבירות של מסירת אימרה או תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה; ניהול פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה; ו-5 עבירות של שימוש במרמה עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה.

בקצירת האומר אציין, כי מעובדות כתב האישום עולה, כי בשנות המס 2005-2009, ניהל המבקש עסק עצמאי בתחום עבודות הבניה והשיפוצים, כאשר הכנסותיו באותן שנים עמדו על כ-2,760,000 ₪. בגין הכנסותיו בשנות המס 2006-2005 הגיש המבקש למס הכנסה דו"חות חלקיים בלבד, ואילו בגין הכנסותיו בשנות המס 2007-2009, לא הגיש המבקש דו"חות למס הכנסה, כלל וכלל. במעשיו אלה, כך נטען בכתב האישום, התכוון המבקש להשתמט מתשלום מס כנדרש בפקודה.

3.

ביום 13.4.2012, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. באותו מעמד, הורה בית-המשפט על הכנת תסקיר מבחן בעניינו של המבקש, בטרם ייגזר עונשו.

ביום 14.11.2012, הוגש לבית-משפט השלום תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. בפתח התסקיר, עמד שירות המבחן על קורותיו של המבקש, על המשבר הכלכלי והאישי אשר פקד אותו, ועל נסיבותיו האישיות האחרות, לרבות היותו מטופל בארבעה ילדים. בהמשך, עמד שירות המבחן על עברו הפלילי של המבקש, הכולל 4 הרשעות קודמות, ובכלל זה, בעבירות של אלימות במשפחה; סמים; הפרת הוראה חוקית; ונהיגה פוחזת ברכב. לאחר זאת, נתן שירות המבחן את דעתו לנסיבות ביצוען של העבירות, מושא כתב האישום, תוך שהדגיש את השימוש התכוף מצד המבקש במשקאות אלכוהוליים ואת העובדה שהוא נהג להשתמש, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, בסמים קשים. לבסוף, סיכם שירות המבחן וציין, כי " התרשמנו מאדם המגיע מרקע משפחתי מורכב וכי יכולותיו להתמודד עם מצבי משבר מצומצמת ביותר. התרשמנו כי מזה 10 שנים נתון [המבקש] במשבר מתמשך, חווה תחושות דיכאון וחוסר אונים ומתקשה לשקם את חייו. [...] התרשמנו כי [המבקש] זקוק לתוכנית טיפול מקיפה אשר תיתן מענה לקשייו הרגשיים, [ל] בעיית ההתמכרות, [ל] דפוסי החשיבה וההתמכרות המכשילים, ו [ל] נטייה להתנהגות אימפולסיבית ולא שקולה ". לנוכח האמור לעיל, פנה שירות המבחן לבית-המשפט, בבקשה לדחיית הדיון

בשלושה חודשים, לצורך המשך בחינת התאמתו של המבקש להליך טיפולי, ולשם גיבוש תוכנית טיפולית בעניינו.

ביום 19.11.2012, לאחר שנשמעו טענות הצדדים בנוגע לאמור בתסקיר המבחן, הורה בית-משפט השלום, על הכנת חוות-דעת בעניינו של המבקש, מטעם הממונה על עבודות השירות בשב"ס. בהחלטתו זו ציין בית-משפט השלום, במפורש, כי אין בהפנייתו של המבקש אל הממונה על עבודות השירות, כדי ליתן " רמז " לגבי העונש אשר יושת על המבקש, בסופו של יום. ביום 3.2.2013, הגיש הממונה על עבודות השירות בשב"ס את חוות-דעתו בנדון, שבמסגרתה נמצא המבקש מתאים לריצוי עונשו בדרך של עבודות שירות, וזאת, תוך שהממונה סבר, בטעות, כי המבקש מעולם לא הורשע בפלילים.

4.

ביום 4.2.2013, לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בנוגע לעונש, ניתן גזר הדין בעניינו של המבקש, ובמסגרתו, עמד בית-המשפט על נסיבות המקרה; על התנהלות ההליכים בתיק; ועל טיעוני הצדדים. לאחר זאת, קבע בית-משפט השלום, כי "[...] לא שוכנעתי שאכן היו סיבות שיצדיקו את אי הגשת הדו"חות [למס ההכנסה] . לא שוכנעתי [שהמבקש] אכן מצטער ומתחרט על מעשיו שהרי מאז חודש אפריל [2012] עת ניתנה הכרעת הדין בעניינו ועד היום הוא לא מצא לנכון להגיש את הדו"חות למס הכנסה , זאת על אף שבא כוחו הצהיר באותה ישיבה שהנאשם חפץ בהגשת דו"חות מתוקנים ואף להסיר חלק מהמחדל ". בהמשך, התייחס בית-המשפט למידת החומרה הטבועה בעבירות המס, דבר המחייב, כך נקבע, " ענישה כואבת ".

לצד הקולא, שקל בית-משפט השלום את חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות; את נסיבותיו האישיות המורכבות של המבקש; ואת האינטרס הציבורי שבשיקומו של המבקש. בית-המשפט נתן דעתו, בהקשר זה, להליך השיקומי בו נטל המבקש חלק בעבר, במסגרת שירות המבחן. בית-המשפט, הוסיף וקבע כי, אֹמנם, אין בנסיבותיו האישיות המורכבות של המבקש או במצבו הכלכלי הקשה כדי להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ואולם, יש באלה כדי להשפיע על הרכיבים הכספיים שבעונשו.

לאור הדברים הללו, ולאחר ששקל את כלל הנסיבות הרלוונטיות, לחומרה ולקולא, גזר בית-המשפט על המבקש 24 חודשי מאסר בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים, אחת או יותר מן העבירות שבהן הורשע; וכן, קנס בסכום של 10,000 ₪, או 60 ימי מאסר תמורתו.

5.

ביום 13.2.2013, הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו הנוכחי, עו"ד שרון נהרי, ערעור על גזר דינו של בית-משפט השלום, לבית-המשפט המחוזי בחיפה. את ערעורו תלה המבקש בשלושה טעמים עיקריים. תחילה, נטען, כי שגה בית-משפט השלום משלא נתן משקל ראוי בגזר דינו לנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש; להיותו מטופל בארבעת ילדיו ובהוריו הקשישים; ולהתמכרותו לסמים קשים, אשר, היוותה, כך נטען, את הגורם העיקרי שהביא לביצוע העבירות, מושא כתב האישום. הסנגור הוסיף וטען, כי שגה בית-משפט השלום, משלא נתן משקל ראוי, בגזר דינו, לשיקולים הנוגעים לצורכי שיקומו של המבקש, ובכלל זה לגדיעת הליך גמילתו מסמים ומאלכוהול, הליך בו נטל המבקש חלק, בכוחות עצמו, לפני מספר שנים. עוד נטען, כי שגה בית-משפט השלום משלא אימץ את המלצת שירות המבחן, אשר סבר, כאמור, כי יש מקום להמשיך ולבחון את התאמתו של המבקש להשתלבות בהליך טיפולי. על-יסוד האמור לעיל, עתר המבקש, כי תקופת המאסר אשר נגזרה עליו תקוצר, על-מנת שניתן יהיה לרצותה בדרך של עבודות שירות.

6.

ביום 9.5.2013, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, באופן חלקי. לאחר שסקר, בהרחבה, את נסיבות ביצוע העבירות, מושא כתב האישום, ואת טענות הצדדים בנדון, קבע בית-המשפט המחוזי, כי " חומרת העבירות, ההתמדה בביצוען, היקפן, והעדר כל פעולה למזעור הנזק, כל אלה מדברים באופן ברור לחובת [המבקש]". בהמשך, עמד בית המשפט המחוזי על עברו המכביד של המבקש, שבאמתחתו הרשעות בעבירות אלימות, לרבות אלימות כלפי בת זוגו; איומים; חבלה ברכוש; נהיגה פוחזת ברכב; הפרת הוראה חוקית; והחזקת סמים שלא לשימוש עצמי.

לצד הקולא, נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו לדברי הסנגור בנוגע לצורכי שיקומו של המבקש, ועיין בחוות-הדעת אשר הוגשה בנדון, מטעם ההגנה. כמו כן, זקף בית-המשפט המחוזי לזכותו של המבקש את מאמציו להסיר את המחדל המתואר בכתב האישום, מאמצים אשר בגדרם, בין היתר, הוגשו לפקיד השומה דו"חות על הכנסותיו של המבקש, גובשה טיוטת הסכמה לגבי החוב, ושולם תשלום ראשון בסכום של 60,000 ₪.

לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי עם כל ההערכה לשאיפותיו של המבקש לעלות על דרך הישר, הרי ש"[לוּ] חפץ

כי [בית-המשפט ייתן] לשיקולי השיקום משקל כזה הדוחה ולו במעט הצידה את שיקולי הענישה האחרים, היה עליו להתחיל בשיקום על-ידי טיפול אינטנסיבי במוסד מתאים לכך עוד לפני מתן גזר הדין בערכאה הראשונה ". בהמשך, הוסיף בית-המשפט המחוזי וקבע, כי " הטענה בדבר התמכרות לסמים קשים מחד [גיסא] וגמילה עצמית ללא התערבות מוסדית מאידך [גיסא], יש בה הפרזה והגזמה רבתי, ואין לראות בטיעון זה הצדקה לביצוע נמשך לאורך שנים של עבירות המס החמורות אותן עבר [המבקש] [...]".

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט המחוזי, כי העונש אשר הושת על המבקש, אֹמנם, הולם את נסיבות המקרה, ומביא בחשבון, כראוי, את נתוניו האישיים, ואולם, " לאור מאמציו [של המבקש] להסיר את המחדל ", הרי שיש מקום להפחית, במידת מה, מתקופת המאסר אשר נגזרה עליו בבית-משפט השלום. לפיכך, הורה בית-המשפט המחוזי, כי המבקש ירצה 18 חודשים מאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת תחת 24 החודשים אשר נגזרו עליו בבית-משפט השלום. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

הבקשה

7.

ביום 23.5.2013, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור המונחת לפניי, ובמסגרתה נטענו טענות מטענות שונות בנוגע למעמדם של שיקולי השיקום, במסגרת קביעת עונשם של נאשמים בעבירות לפי פקודת מס הכנסה. נטען, בהקשר זה, כי לשאלה זו נודעת חשיבות יתרה לנוכח כניסתו לתוקף של תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: תיקון 113 ) . המבקש הוסיף וטען, כי על בית-משפט זה ליתן דעתו להשלכותיו של תיקון 113 על דרך ההתייחסות לנסיבותיו האישיות של מי שנאשם בעבירות על-פי פקודת מס הכנסה, בעת מתן גזר דינו. סוגיות אלה, כך נטען, מקימות עילה להענקת רשות ערעור בפני בית-משפט זה.

דיון והכרעה

8.

למקרא האמור בבקשת רשות הערעור, כמו גם בצרופותיה, נחה דעתי כי עניינו של המבקש אינו מקים עילה לדיון ב" גלגול שלישי " בפני בית-משפט זה.

בית-משפט זה פסק, לא אחת, כי רשות ערעור ב" גלגול שלישי " תינתן אך במשורה, היות שזו שמורה לאותם מקרים ייחודיים, המעוררים שאלה משפטית רחבה או סוגיה ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך, וכן, במקרים יוצאי דופן, המגלים חשש מפני עיוות דין בעניינו של המבקש (ראו, מני רבים אחרים, רע"פ 3743/13 שיליאן נ' מדינת ישראל (11.7.2013); רע"פ 4798/13

נחום נ' מדינת ישראל (4.7.2013)). תנאים אלו אינם מתקיימים בעניינו של המבקש.

לאחר זיקוק טענותיו של המבקש, כפי שהוצגו באריכות על-ידי בא-כוחו, סבורני כי חרף ניסיונו של הסנגור לשוות לעניין הנדון אופי עקרוני, המעלה שלל סוגיות משפטיות רחבות השלכה והיקף, הרי שעיקרן של הטענות נוגע לעניינו הפרטי של המבקש - הא ותו לא. משכך, אין מדובר באחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון " בגלגול שלישי ", בפני בית-משפט זה. יתירה מזאת, את עיקר טיעוניו בנדון מבסס בא-כוחו של המבקש על פרשנות הוראות החוק ויישום הלכותיו של בית-משפט זה, לאורו של תיקון 113 לחוק העונשין. ברם, וכפי שמציין הסנגור עצמו, לתיקון 113 לחוק העונשין אין תוקף בנדון דידן, היות שהכרעת דינו של בית-משפט השלום ניתנה עוד טרם שנכנס התיקון לתוקפו. ולכן, הלכה למעשה, עיקר הטענות המועלות בבקשה שלפניי הן טענות תיאורטיות גרידא, שאין זו האכסניה הראויה לדון בהן (ראו, רע"פ 74/13 חלידו נ' מדינת ישראל (17.3.2013); רע"פ 3174/12 שריג נ' מדינת ישראל (8.8.2012); רע"פ 5169/11 רובין נ' מדינת ישראל (26.7.2011), וההפניות שם).

ואולם, גם אם נתעלם מעובדת אי-תחולתו של תיקון 113 בענייננו, נראה כי טענתו של המבקש, לפיה " מעמדם של שיקולי השיקום אשר נסלל ונלמד עוד בפסיקה המקדימה לתיקון הינו מעמד בכורה ", אינה משקפת את המצב המשפטי עובר לתיקון 113, ואף לאחר כניסתו של תיקון 113 לתוקף. ברע"פ 7572/12 הזייל נ' מדינת ישראל (23.10.2012)), נתתי דעתי לעניין זה, ואין לי אלא לחזור ולהפנות לדבריי שם:

"[...] טענתו של המבקש שלפיה '[...] תיקון 113 לחוק העונשין, בו בחר המחוקק להעניק עדיפות ברורה לשיקולי השיקום על פני השיקולים של הגנה על שלום הציבור וההרתעה [...]', לכל הפחות אינה מדויקת. ראשית, סעיף 40ד לחוק העונשין שהוסף בתיקון 113, שכותרתו 'שיקום', קובע כי בית-המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם כאשר הנאשם השתקם או כאשר יש סיכוי של ממש כי הנאשם ישתקם בעתיד. ואולם, סעיף 40ד אינו עומד לבדו, שכן, מיד לאחריו מגיעים סעיפים 40ה ו-40ו, אשר דנים בחריגה ממתחם העונש ההולם, לחומרא, לשם הגנה על שלום הציבור או לשם הרתעה אישית של הנאשם. כלומר, בניגוד לטענת באת-כוח המבקש, המחוקק אינו מעניק עדיפות ברורה לשיקולי שיקום על-פני שיקולים אחרים, כגון: שמירה על שלום הציבור או שיקולים של הרתעת נאשמים. שנית, סעיף 40ד קובע בזו הלשון: '[...] כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג ממתחם העונש ההולם [...]". כלומר, המחוקק קבע מפורשות, כי ההתחשבות בשיקולי שיקומו של הנאשם נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט, והיא איננה בגדר חובה [...]".

9.

לנוכח האמור לעיל, אינני מוצא כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 7.8.2013, עד לשעה 10:00, בימ"ר קישון, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377

או 08-9787336