רע"פ 3799/13 שאדי והאדנה נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעפ"ת 19582-02-13 (כב' השופט א' כהן ), מיום 10.4.2013, אשר דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט השלום לתעבורה בירושלים (להלן: בית המשפט לתעבורה ), בתת"ע 68391-01-12 (כב' השופט י' ריבלין - סג"נ ) , מיום 8.1.2013, ועל גזר הדין שהושת עליו באותו המועד.

כתב האישום וההליכים הקודמים בעניינו של המבקש

2.

נגד המבקש, תושב האזור שבאחריות הרשות הפלסטינאית, הוגש כתב אישום, בגין נהיגה ברכב מנועי ללא רשיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ). המבקש כפר באשמתו, וטען כי הוא מחזיק ברשיון נהיגה פלסטינאי, אשר, לפי תקנה 578א לתקנות התעבורה, התשכ"א -1961 (להלן: התקנות ), מקביל לרשיון נהיגה ישראלי בר תוקף. בית משפט לתעבורה איפשר לצדדים לסכם את טיעוניהם בכתב, ובמסגרת זו, התבקש בית המשפט על-ידי בא כוחו של המבקש לבטל את כתב האישום או לתקנו, כך שלמבקש תיוחס עבירה לפי סעיף 578ב(1) לתקנות, אשר בצידה, כך נטען, עונש מסוג קנס בלבד.

3.

בהכרעת הדין קבע בית המשפט לתעבורה, כי אמנם המבקש מחזיק ברשיון נהיגה פלסטיני תקף, ואולם על מנת שרשיון נהיגה של תושב האזור ישמש כרשיון תקף לנהיגה ברכב ,אשר אינו רשום באזור, עליו לעמוד בשתי דרישות, אשר מקורן בטעמים בטחוניים: הראשונה, כי רשיון הנהיגה ניתן באזור בהתאם ל" הסכם הביניים ", כאמור בתקנה 578א לתקנות; והשניה, כי הנהג מחזיק באישור מאת מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, וזאת, מכוח תקנה 578ב(1) לתקנות. מאחר שהמבקש הודה, כי אין בידו האישור הנדרש מטעם מפקד כוחות צה"ל באזור, קבע בית המשפט לתעבורה, כי המבקש נהג ברכב, שאינו רשום באזור, מבלי שהחזיק " ברשיון נהיגה תקף לרכב מאותו הסוג ", כלשון סעיף 10(א) רישא לפקודה, ומשום כך הרשיעו בביצוע העבירה.

במסגרת גזר הדין, הובהר, כי למבקש אין עבר פלילי, ולפיכך נדון המבקש ל- 21 ימי מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך שנתיים, את העבירה שבה הורשע. כמו כן, הושת על המבקש קנס בסכום של 500 ש"ח או חמישה ימי מאסר תמורתו.

המבקש ערער על הרשעתו ועל גזר דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בירושלים.

4.

בית משפט המחוזי הבהיר בפסק דינו, כי הטענות אשר העלה המבקש במסגרת הערעור נבחנו על ידי בית משפט קמא, ולא נפל כל פגם בהכרעת דינו, לרבות בהחלטתו שלא להתערב בסעיף האישום, אשר ייחסה המשיבה למבקש. עוד ציינה ערכאת הערעור, כי העובדה שהמבקש מחזיק ברשיון נהיגה בינלאומי, אינה מאיינת את העובדה כי רשיון הנהיגה שניתן לו באזור, אינו עומד בתנאים הנדרשים בתקנות. באשר לגזר הדין, קבעה ערכאת הערעור, כי העונש אשר הושת על המבקש איננו חמור, ומשכך נדחה ערעורו של המבקש, הן על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה והן על גזר הדין שניתן על ידו.

הבקשה

5.

במסגרת הבקשה שלפניי, טען בא כוח המבקש כי נפלו טעויות בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי הרשעתו של המבקש הינה בגדר עיוות דין. לשיטתו של המבקש, בית משפט המחוזי לא בחן את טענותיו המשפטיות, בדבר הטעות שנפלה בסעיף האישום שיוחס לו, ולא נתן דעתו לאפשרות ביטול הרשעתו, לאור הנזק הבלתי סביר העשוי להגרם לו. לדעת המבקש, עצם הרשעתו בסעיף עבירה, הנוגע למי שאינו מחזיק ברשיון נהיגה תקף " לרכב מאותו הסוג ", בעוד שהמבקש מחזיק ברשיון כאמור, מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית משפטית. עוד נטען, כי ספק אם ניתן לראות בהיתר מאת המפקד הצבאי משום תנאי לתקפותו של רשיון נהיגה, אשר ניתן לתושב האזור. לעניין גזר הדין, נטען , כי יש לבטל את הרשעתו של המבקש או להקל בעונש שהושת עליו.

דיון והכרעה

6.

כידוע, רשות ערעור על פסק דינה של ערכאת הערעור תינתן במשורה, ורק כאשר הבקשה למתן הרשות מעוררת סוגיה משפטית או ציבורית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או בנסיבות מיוחדות בהן מגלה הבקשה עיוות דין בעניינו של המבקש (רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013); רע"פ 4522/13

נעיסי נ' מדינת ישראל (16.7.2013); רע"פ 3743/13 שיליאן נ' מדינת ישראל (11.7.2013)).

עוד נשתרש בהלכה הפסוקה הכלל, לפיו השגה על חומרת העונש, במסגרת בקשת רשות לערער, תתקבל לעיתים נדירות ביותר, ורק אם הוכח כי גזר דינו של המבקש סוטה באורח ניכר ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות (רע"פ 2401/13 חפר נ' מדינת ישראל (8.7.2013); רע"פ 4309/13 בלעום נ' מדינת ישראל

(18.6.2013) רע"פ 3385/13 דימיטשטיין נ' מדינת ישראל (29.5.2013)).

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להענות לה. חלקים ניכרים מבקשת רשות הערעור מהווים העתק מושלם של הערעור, אשר הוגש לבית המשפט המחוזי, וניכר כי מטרתה העיקרית של הבקשה הינה לאפשר לערכאה שיפוטית נוספת לבחון, בשלישית, את עניינו של המבקש. אין זו מטרתו של ההליך שבכותרת (רע"פ 2222/13 חיחיאשוילי נ' מדינת ישראל (2.5.2013); רע"פ 1901/13 אופיר נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 2061/13

כהן נ' מדינת ישראל (21.3.2013)).

למעלה מן הדרוש, אבהיר, כי גם עיון בטענותיו של המבקש, אינו מוביל למסקנה כי בנסיבות דנן מתקיימים איזה מהטעמים המצדיקים התערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וסבורני, כי הרשעתו, בדין יסודה. הערכאות המשפטיות השונות בחנו בקפידה את עיקרי טענותיו של המבקש, ודחו אותן בנימוקים ראויים. אף לא מצאתי כי גזר דינו של המבקש חורג ממדיניות הענישה הנהוגה בסוג העבירה בה הורשע, ומשום כך, לא ראיתי להתערב אף בעונש שהושת עליו.

8.

הבקשה נדחית, בזאת.