רע"פ 4145/15 יעקב בן יששכר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בע"פ 61581-07-14 ובע"פ 27408-08-14 (כב' השופטים: ד' ברלינר – נשיאה; ג' קרא – סג"נ; ו- מ' סוקולוב ) , מיום 18.5.2015, בגדרו נדחו ערעוריו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בת"פ

1302/06 (כב' השופט הבכיר י' יצחק ) ובת"פ 27741-06-11 (כב' השופטת מ' ברק נבו ).

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש התנהלו, במקביל, בבית משפט השלום בתל אביב-יפו, שני הליכים פליליים בשני כתבי אישום שונים. בת"פ 1302/06, יוחסה למבקש עבירה של העלבת עובדת ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של פגיעה בפרטיות, לפי סעיף 2(1)+5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981. מכתב האישום עולה, כי ביום 22.10.2005, השתתף המבקש, ביחד עם אחרים, בהפגנה מול ביתו של שופט בית המשפט לענייני משפחה, אשר טיפל בעניינה של משפחת המבקש (להלן: המתלונן ). ההפגנה התנהלה בצעקות רמות, ובהמשך, כאשר יצא המתלונן מביתו, יחד עם בנו שישב בכיסא גלגלים, עלב בו המבקש כאשר צעק לעברו כי הוא, ולא בנו, היה צריך להיפגע. בנוסף, הטריד המבקש את המתלונן בכך שהגיע, ביחד עם אחרים, לבית הכנסת בו מתפלל המתלונן.

המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו, לאחר שמיעת ראיות, וביום 17.6.2014, נגזרו עליו 6 חודשי מאסר, לריצוי בדרך של עבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור המבקש עבירה של העלבת עובד ציבור; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש עבירה שעניינה פגיעה בפרטיות. בית משפט השלום החליט, בנוסף, להטיל על המבקש קנס בסך 10,000 ₪, או 100 ימי מאסר תמורתו, וזאת נוכח התנהלות המבקש בתיק, אשר גרמה להתמשכות ההליכים במשך שנים רבות ( הדיון בתיק החל ביום 8.3.2006, והסתיים ביום 17.6.2014) .

3.

בת"פ 27741-06-11, יוחסה למבקש עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; ועבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין. מכתב האישום עולה, כי במהלך השבוע שבין ה-20.7.2005, לבין

ה-27.7.2005, זייף המבקש 3 מסמכים, עליהם חתם בשם אייל לידור, ששימש בתקופה הרלבנטית כמנכ"ל עמותת

" ילדים לשני הורים " (להלן: לידור ).

החתימה נעשתה ללא סמכות כדין, ומבלי שלידור ידע על כתיבת המסמכים, שנחזו להיות חתומים על-ידו, ונכתבו על נייר לוגו של העמותה. המבקש שלח את המסמכים למספר נמענים, והכל במטרה לנסות ולגרום להוצאת ביתו, שהייתה אז קטינה, ממרכז חירום לילדים בסיכון, הפועל בתל אביב.

גם בתיק זה הורשע המבקש, לאחר שמיעת ראיות, והוטלו עליו העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 6 חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 5,000 ₪, או 20 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי בסך 2,000 ₪, לטובת לידור.

נוסף על כך, הוטל על המבקש לשלם לאוצר המדינה הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, ושכר עדים בסך 1,000 ₪. בשל אי התייצבותו של המבקש לדיונים שונים שנקבעו בעניינו, הורה בית משפט השלום על חילוט מחצית מהערובה שהפקיד המבקש (500 ₪), ובהחלטה מיום 17.7.2014 הושתו על המבקש הוצאות כספיות נוספות בגין אי התייצבותו. יצויין, כי הדיון בתיק החל ביום 31.10.2011, והסתיים ביום 7.8.2014.

4.

המבקש הגיש ערעור בשני התיקים והדיון בהם אוחד. אף במסגרת הערעור, המשיך המבקש באופן התנהלותו כמתואר לעיל, תוך נקיטת סחבת והגשת בקשות דחיה רבות. משלא התייצב המבקש לדיון שנקבע ליום 30.3.2015, וזאת לאחר שבקשה נוספת לדחיית הדיון, שהגיש בבוקרו של יום נדחתה, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערעורים מחמת אי התייצבותו של המבקש לדיון, מכוח סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ ). בהתאם לכך, הורה בית המשפט המחוזי, כי המבקש יחל בריצוי עונשו באופן מיידי.

5.

ביום 1.4.2015, לאחר שנעצר בידי משטרת ישראל, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בעניינו, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. ביום 2.4.2015, נדונה בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר. כב' השופט ע' מודריק, סג"נ, דחה את הבקשה, בציינו כי הסיכוי שפסק הדין בעניינו של המבקש יבוטל הוא נמוך, וזאת בהיעדר נימוק משכנע, שיש בו כדי להצדיק את אי התייצבותו של המבקש לדיון שנקבע בעניינו . על החלטה זו, הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 2391/15). בהחלטתו מיום 3.4.2015,

דחה השופט מ' מזוז , את ערעורו של המבקש, בציינו כי " המערער [ המבקש ] עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיון שנקבע בערעורים שהגיש. אין בידי לקבל את טענתו הסתמית כי האישורים הרפואיים שהוא מציג כעת נשלחו על-ידו טרם הדיון למזכירות בית המשפט, ומכל מקום, אם שלח מסמכים נוספים היה עליו לוודא קבלתם ".

6.

ביום

14.4.2015, התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשה לביטול פסק הדין, והפעם כשהמבקש מיוצג על-ידי עורכת דין מטעמו. למבקש ניתנה הזדמנות לטעון לגופם של הערעורים, אך הוא בחר שלא לעשות כן, ובאת-כוחו הצהירה כי היא תטען אך ורק לעניין ביטול פסק הדין.

בית המשפט המחוזי החליט כי אין מקום, בשלב זה, להורות על ביטול פסק הדין, וקבע כי המבקש ימשיך בריצוי עונשו. למרות זאת, גילה בית המשפט המחוזי אורך רוח כלפי המבקש, וקבע דיון ליום 10.5.2015, במסגרתו יוכל המבקש להשמיע את טיעוניו בערעורים שהגיש, לגופם של דברים.

גם על החלטה זו, ערער המבקש לבית משפט זה, תוך שהוא מגיש בקשות שונות ומשונות לעיכוב ביצוע ההחלטה; לעיון חוזר; ולביזיון בית משפט, כאשר, בסופו של יום, נדחו כולן (בש"פ 2672/15).

7.

ביום 18.5.2015, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול פסק הדין בציינו, כי " לאחר ששמענו את הטיעונים, כאמור בהרחבה רבה, נחה דעתנו כי לא התקיימה במקרה הנוכחי אף אחת משתי העילות דלעיל. לא הייתה למערער [ למבקש ] סיבה שלא להתייצב ולא נגרם לו עיוות דין. שעל כן, דחיית הערעור מכוח סעיף 208 לחסד"פ תישאר בעינה ".

הבקשה לרשות ערעור

8.

ביום 15.6.2015, הגיש המבקש, בעצמו, את בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. הבקשה מלאה בטענות מן הגורן ומן היקב, תוך מחזור טענותיו הקודמות. אציין, כי רובן ככולן של הטענות, נוגעות לטעויות עובדתיות, אשר נפלו, לשיטתו של המבקש, בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות . כמו כן, העלה המבקש טענות בנוגע לחומרת העונש שנגזר עליו.

דיון והכרעה

9.

הלכה היא מלפנינו, כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" שמורה אך למקרים יוצאי דופן, שהדיון בהם מעורר שאלה משפטית נכבדה או סוגיה עקרונית רחבת היקף, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, וכן במקרים חריגים המגלים חוסר צדק או עיוות דין כלפי המבקש ( רע"פ 4022/15 יוסף נ' מדינת ישראל ( 14.6.2015); רע"פ 3818/15

בובליל נ' מדינת ישראל (8.6.2015); רע"פ 3518/15

מלקמו נ' מדינת ישראל

(8.6.2015)). לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי ובנספחיה, לא מצאתי כי יש בטענותיו של המבקש דבר החורג מעניינו הפרטי, ואף לא מתעורר, במקרה דנן, חשש לעיוות דין כלפי המבקש. בהתאם לכך, הבקשה לרשות ערעור איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה, כאמור, ודינה להידחות.

10.

עוד ראוי להוסיף, כי הטענות שמעלה המבקש, בבקשה לרשות הערעור, כבר נדונו על-ידי שתי ערכאות, ובנסיבות דנן, אין הצדקה לדון בהן בפעם השלישית, במסגרת ערעור לבית משפט זה. עוד יצוין, כי קבלת הבקשה תחייב את התערבותו של בית משפט זה בקביעות עובדתיות אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, וכפי שציינתי ברע"פ 1587/13

פלוני נ' מדינת ישראל

(6.3.2013):

"כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות, אשר נקבעו בידי הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים ומצומצמים [...] רבות נכתב על יתרונה של הערכאה הדיונית השומעת את העדים ויכולה לתור באופן ישיר אחר 'אותות האמת' שנתגלו בעדויות, ולהסיק מהם מסקנות בדבר מהימנותן"

הדברים הללו נאמרים, ביתר שאת, כאשר מדובר בתקיפה של ממצאים עובדתיים, בפני ערכאה שלישית. לא למותר הוא לחזור ולהזכיר את התנהלותו המכבידה של המבקש, בלשון המעטה, אשר גרמה להתארכות ההליכים שהתקיימו בעניינו (כך למשל, ציינה כב' השופטת מ' ברק נבו , בגזר דינה מיום 7.8.2014, כי נדרשה לתת כ-300 החלטות בעניינו של המבקש). בנסיבות אלה, אין לו למבקש אלא להלין על עצמו, על כי הדברים התנהלו בכבדות, במשך שנים ארוכות, כאשר תרומתו של המבקש להתמשכות ההליכים בעניינו ולאופן בירור טענותיו, הייתה תרומה מכרעת.

11.

אשר לטרונייתו של המבקש בנוגע לחומרת העונש, ראוי להזכיר, כי על דרך הכלל, אין בטענות על חומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור, אלא כאשר נוכח בית המשפט, כי עונשו של המבקש סוטה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת והראויה במקרים דומים ( רע"פ 3818/15

בובליל נ' מדינת ישראל

(8.6.2015) ;

רע"פ 2945/15 אבו חנין נ' מדינת ישראל

(3.5.2015); רע"פ 1625/15

פלונית נ' פלונית (19.4.2015). בנידון דידן, העונש אשר הוטל על המבקש, איננו סוטה לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים כגון דא, ולפיכך אין כל הצדקה להתערב בו ( רע"פ 4902/14 צבאן נ' מדינת ישראל (16.7.2014);

רע"פ 2470/13 פרוגה נ' מדינת ישראל (5.5.2013)).

12.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.