רע"פ 4784/12גדליה מגן נ. משרד התמ"ת

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן על-ידי כב' השופטים סג"נ י' פליטמן, ר' רוזנפלד וא' סופר, בע"פ 34078-12-11, מיום 7.6.2012. בפסק הדין דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, שניתנה על-ידי

כב' השופטת ח' טרכטינגוט , בהע"ז 2451-09, מיום 5.9.2011.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירה של אי תשלום שכר מינימום, לפי סעיפים 2(א) ו-14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז – 1987 (להלן: חוק שכר מינימום ).

3.

בכתב האישום נטען, כי המבקש, אשר ניהל משק חקלאי במושב משמרת, במועד הרלבנטי לכתב האישום, העסיק עובד זר (להלן: העובד ) , ולא שילם לו שכר מינימום בגין החודשים דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006.

4.

לגרסת המבקש, הסכומים אשר שולמו לעובד לחודשים דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006 עולים על שכר המינימום. זאת, מכיוון שהחובה לתשלום שכר מינימום, הקבועה בחוק שכר מינימום, מתייחסת לרף של 186 שעות בחודש, או 8 שעות ביום בלבד, ואין להביא בחשבון את השעות הנוספות למכסה זו. בנוסף, טען המבקש, כי אין להסתמך על כרטיסי העבודה של העובד לחודשים דצמבר 2005, ינואר 2006 ופברואר 2006 (להלן: כרטיסי העבודה ) , שכן הם מהווים בגדר עדות שמיעה. יצוין כי, המבקש לא כפר בעובדה, כי, במועד הרלבנטי לכתב האישום, לא היה העובד אזרח או תושב מדינת ישראל.

5.

ביום 5.9.2011, הורשע המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. במסגרת הכרעת הדין, דחה בית הדין האזורי לעבודה את טענת המבקש, כי חוק שכר המינימום מבטיח תשלום מינימאלי עבור 186 שעות בלבד, בקובעו כי טענה זו אינה סבירה; היא עומדת בניגוד לתכלית החוק – " להבטיח לכל עובד שכר מינימאלי לשם שמירה על כבודו, מניעת ניצולו והבטחת תנאי מחייה לו ולבני משפחתו "; והיא אף אינה מתיישבת עם לשון החוק. אשר להיקף העסקת העובד בחודשים הרלבנטיים, העדיף בית הדין האזורי לעבודה את האמור בכרטיסי העבודה של העובד, אשר נמסרו על-ידי המבקש, על פני גרסאותיו השונות של המבקש עצמו, וקבע, כי מאחר שכרטיסי העבודה נמסרו למשיבה על-ידי המבקש, ומאחר שהמבקש לא כפר בתוכנם, אין הם מהווים עדות שמיעה.

בגזר הדין, מיום 1.11.2011, השית בית הדין האזורי לעבודה על המבקש קנס בסך של 10,000 ₪, אשר ישולם ב-10 תשלומים, ובנוסף, התחייבות להימנע מעבירה בסך של 25,000 ₪.

6.

המבקש ערער על הכרעת הדין לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה לא ראה מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לעבודה, באשר להיקף שעות עבודתו של העובד.

כמו כן, דחה בית הדין הארצי לעבודה את טענת המבקש, לפיה אין להאשימו בעבירה על-פי חוק שכר מינימום לגבי שעות העבודה, שהינן מעבר למכסת ה-186 שעות בחודש, בקובעו כי:

"בית הדין קמא צדק בפסיקתו זו, שכן הגיונו של חוק שכר מינימום אינו חדל להתקיים מעבר ליום עבודה בן 8 שעות וכבודו של האדם העובד מחייב תשלום לפחות על פי שכר מינימום גם מעבר למכסת שעות עבודה ביום עבודה רגיל, ולתשלום שכר מינימום גם לגבי שעות עבודה וחג והדברים בבחינת קל וחומר".

לנוכח האמור לעיל, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינה של הערכאה הדיונית.

הבקשה

7.

בבקשת רשות הערעור שלפניי, משיג המבקש על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה,

ולגישתו, מדובר בפסק דין שגוי, בשל קיומן של שתי שגיאות משפטיות מהותיות. ראשית, טען המבקש, כי שגה בית הדין קמא, עת אישר את הקביעה המשפטית של בית הדין האזורי לעבודה, לפיה הגיונו של חוק שכר מינימום אינו חדל מלהתקיים, מעבר לרף של 186 שעות בחודש או 8 שעות ביום. לטענת המבקש, לא בכדי קבע המחוקק

בחוק שכר מינימום רף של 186 שעות, ולכן על-פי חוק זה " שכר מינימום שעתי " מהווה שכר מינימום חודשי עבור 186 שעות בלבד. כמו כן, לשיטתו של המבקש, קיימת הוראת חוק ספציפית אשר נועדה להגן על השעות הנוספות, בדמות סעיף 26 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה ) .

השגיאה המשפטית השנייה, כך לעמדת המבקש, נעוצה בהימנעותה של ערכאת הערעור מלהתייחס, באופן מפורש, לטענתו, לפיה כרטיסי העבודה מהווים עדות שמיעה, שאין לקבלה.

לשיטתו של המבקש, אסור היה לבית הדין האזורי לעבודה לבסס את הכרעת דינו על כרטיסי העבודה, מבלי שהובא לעדות מי שערכם.

תגובת המשיבה לבקשה

8.

ביום 19.6.2012, נתבקשה המשיבה להגיש תגובתה לבקשה. לטענת המשיבה,

דין הבקשה להידחות על הסף, משום שהבקשה אינה עומדת במבחנים, אשר נקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין, נטען כי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כמו גם פסק דינה של הערכאה הדיונית, הם צודקים, נכונים, מנומקים, ותואמים את

ההלכות, אשר נקבעו זה מכבר.

לגישתה של המשיבה, המחוקק ביקש לוודא, בחוק שכר מינימום, כי עובד, אשר יועסק מעבר לרף של 186 שעות בחודש או 8 שעות ביום, יהיה זכאי לשכר מינימום לשעה בעד כל שעות עבודתו, הן עבור השעות הרגילות והן עבור השעות הנוספות. לפיכך, כך נטען על-ידי המשיבה, טענת המבקש לפיה החובה לשלם שכר מינימום חלה אך ורק לגבי מכסה של 186 שעות בחודש או 8 שעות ביום – מופרכת על פניה.

אשר לכרטיסי העבודה של העובד, הוסיפה המשיבה וטענה, כי אלו הוגשו לערכאה הדיונית כמסמכים שנמסרו על-ידי המבקש עצמו למשיבה; כי המבקש התייחס לתוכנם של המסמכים בחקירותיו בבית הדין האזורי לעבודה, ואישר כי מדובר ברישומי שעות עבודה אוטנטיים שנערכו על-ידי העובד, ולפיהם שולם שכרו; וכי המבקש לא כפר בתוכנם. לכן, לעמדת המשיבה, יש לדחות את טענת המבקש, לפיה כרטיסי העבודה אינם קבילים.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כלל ידוע בשיטת משפטנו הוא, כי לא בנקל תתקבל רשות ערעור ב" גלגול שלישי ", היות שזו שמורה לאותם מקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, ראו 103/82 ע"א חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3)123 (1982); רע"פ 4600/12 יאשייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.06.2012); ורע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2012)). במקרה דנא, טענותיו של המבקש נדונו בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש, על אף ניסיונותיו, לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית.

10.

לגישתי, אין כל ממש בטענת המבקש, לפיה " שכר מינימום לשעה " (כהגדרתו בסעיף 1 לחוק שכר מינימום) מהווה שכר מינימום חודשי עבור מכסה של 186 שעות בלבד, ודין טענה זו להידחות. תכליתו של חוק שכר מינימום היא להבטיח, בעיקר, קיום מינימלי לעובד, ולהבטיח את זכותו להתפרנס בכבוד (ראו: ע"ע 52949-05/10 ליליה וולצ'ק נ' ש. אלברט עבודות ציבוריות שירותי ניקיון, אחזקה ופיקוח בע"מ, אלברט שושנה, הדסה שושנה (לא פורסם, 28/03/2012), וההפניות שם). תכלית זו אף מתיישבת עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, (ראו, למשל, רע"א 4905/98

גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה (3) 360 ). לפיכך , הגיונם של דברים, ותכליתו של חוק שכר מינימום מחייבים את המסקנה, כי עובד זכאי לשכר המינימום לשעה בעד כל שעות עבודתו, גם עבור השעות הרגילות וגם עבור השעות הנוספות, העולות על 186 שעות בחודש. דחיית פרשנות זו, תאפשר, למעשה, את עקיפתן של הוראות חוק שכר מינימום, המגלמות זכות סוציאלית ראשונה במעלה, ולריקונה מתוכן.

אשר לטענת המבקש, כי חוק שעות עבודה ומנוחה הוא אשר נועד להגן על השעות הנוספות מעבר לרף של 186 שעות חודשיות – אציין, כי מקובלת עליי קביעתו בית הדין הארצי לעבודה, לפיה: " על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, גמול השעות הנוספות מתייחס לא לשכר הרגיל אלא לתוספת על השכר הרגיל...השכר הרגיל, על פני הדברים, הינו אותו שכר שלגביו חייב המעביד בתשלום שכר מינימום על פי חוק זה והדברים נכונים כמובן לגבי העסקה בימי שבת וחג ".

לפיכך, סבורני, כי צדקה ערכאת הערעור עת אישרה את הקביעה המשפטית של בית הדין האזורי לעבודה, לפיה הגיונו של חוק שכר מינימום אינו חדל מלהתקיים מעבר לרף של 186 שעות בחודש או 8 שעות ביום.

11.

בכל הנוגע להיקף שעות עבודתו של העובד, סבורני, כי אין כל בסיס לטענתו של המבקש, לפיה , כרטיסי העבודה מהווים עדות מפי השמועה,

ולכן אסור היה לבית הדין האזורי לעבודה לבסס את הכרעת הדין על כרטיסי העבודה, מבלי שהובא לעדות מי שערכם.

מסקנתו של בית הדין האזורי לעבודה, לעניין קבילותם של כרטיסי העבודה – אף מבלי שהעיד מי שערך אותם – התבססה על הקביעות העובדתיות, לפיהן כרטיסי העבודה נרשמו על-ידי העובד; הומצאו על-ידי המבקש בעצמו ומיוזמתו; המבקש לא כפר בתוכנם, ולא הכחיש את מספר שעות העבודה הנקוב בהם. המדובר בקביעת ממצאים עובדתיים, שבהם ערכאת הערעור לא תטה להתערב, שכן כלל ידוע הוא כי " אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, וזאת בשל יתרונה המובנה של האחרונה, אשר התרשמה ישירות ובלא אמצעים מקשרים מהעדים ומהראיות " ( ע"פ 2439/10

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2012)), והדברים אמורים, ביתר שאת, כאשר מדובר בבקשה לערעור שני על אותם ממצאים.

זאת ועוד, יובהר, כי המעסיק הוא אשר מחויב, מכוח הדין, לערוך רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה המבוצעות על ידי עובדיו ( סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה ). חובה זו חודדה במסגרת תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 . הפרת חובתו זו של המעסיק, ואי הצגת פנקס שעות עבודה מסודר, על ידו, מובילה להגמשת נטל הראיה המוטל על העובד, בכל הנוגע להוכחת היקפן המדויק של השעות הנוספות שביצע, ובמקרים המתאימים גם להעברת הנטל אל המעסיק, בקשר לכך (ראו פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה: ע"ע 212/06

ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אלי אפרים (לא פורסם, 12.11.08); ע"ע 459/07

דוד יפה – ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (לא פורסם, 8.12.09);

ע"ע 402/07

ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ – יאיר חודאדי (לא פורסם, 19.1.10); ע"ע 184/09

פיודור

קרבצ'נקו – חברת השמירה בע"מ (לא פורסם, 8.12.11). בענייננו, המבקש לא עמד בחובת הרישום, כאמור לעיל, וגרסאותיו השונות, באשר להיקף שעות העבודה של העובד, נדחו על-ידי בית הדין האזורי לעבודה, ואין צריך לומר כי מדובר בקביעה עובדתית, שבה לא תטה ערכאת ערעור להתערב.

לפיכך, היה מקום, לטעמי, לקבל את רישומיו הידניים של העובד כראייה קבילה להיקף עבודתו.

12.

אשר על כן, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור " בגלגול שלישי ".