רע"פ 8887/12 בועז ילינביץ נ. מדינת ישראל באמצעות השירות המשפטי של עיריית

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת א' כהן , בתיק עפ"א 40434-07-12, מיום 30.10.2012. בפסק דינו דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ג' הימן , בתיק ח 19881994, מיום 29.5.2012.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 28.5.2008, בסביבות השעה 20:15, ניתן למבקש דו"ח, בגין חניית רכבו, בסמוך לבית מספר 6 ברחוב עמינדב, בתל-אביב. זאת, בניגוד להוראות תמרור המתיר את החניה ברחוב, לכלי רכב מסוימים ובשעות מסוימות, לפי סעיף 4(ב) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 (להלן: חוק העזר העירוני ).

3.

מעובדות המקרה, כפי שפורטו על-ידי הערכאות הקודמות ושעליהן לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, עולה, כי המבקש החנה את רכבו במקום, אשר בו צבועות אבני השפה בצבע כחול-לבן, ושילם אגרת חניה כחוק. בהמשך הרחוב, במרחק של כמה עשרות מטרים ממקום החניה, הוצב תמרור שלט, אשר קבע, כי החניה מותרת, באותן השעות, אך לתושבי תל-אביב, אשר רכבם נושא תו חניה אזורי מתאים. בעת מתן הדו"ח, המבקש לא היה תושב העיר תל-אביב, ורכבו לא נשא תו חניה אזורי מתאים.

4.

ביום 7.6.2010, הגיש המבקש, לבית-המשפט לעניינים מקומיים, את עמדתו ביחס לאישום האמור. בפנייתו, טען בא-כוח המבקש טענות מטענות שונות, ובין היתר, טען לתחולתן של מספר הגנות וסייגים הקמים לו, לשיטתו, מכוח חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). כך, נטען, כי קמה למבקש הגנת " טעות במצב משפטי " הקבועה בסעיף 34יט לחוק העונשין. בהמשך נטען, כי מכיוון שניתן לפרש את הדין, החל בעניין הנדון, במספר אופנים, הרי שמכוח סעיף 34כא לחוק העונשין, יש לפרש את הדין באופן שיביא לזיכויו של המבקש.

5.

ביום 29.5.2012, הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש, וזאת חרף הקביעה, כי המבקש פעל בשגגה בעת שהחנה את רכבו שלא כדין. לעניין זה, דחה בית-המשפט את טענת המבקש, כאילו ניתן ללמוד, מתשובת המשיבה לפנייתו לביטול דו"ח החנייה, מיום 23.12.2008, כי היא עצמה סבורה כי " הסימון ותמרורו אינם סבירים " בנסיבות העניין. בהקשר זה, ציין בית-המשפט, כי " לא העירייה היא המביאה תמרורים והוראותיהם לעולם ", ולכן, הסימון והשילוט אשר קבעה העירייה, נעשה תחת מגבלת החוק, וגם העירייה נדרשת " להתאים את עצמה למגבלות ".

בהמשך, קבע בית-המשפט, כי אין בידיו לקבל את גם טענת בא-כוח המבקש, כי השילוט אשר בו פורטו תנאי החנייה המגבילים, הוצב באופן שאינו מאפשר " לחונה הסביר ", החולף על פני השילוט בנסיעה, לדעת את התנאים הקבועים בו. בית-המשפט ביסס את קביעתו, על הפסיקה בעניין זה, אשר קבעה, כי " הצבתה של דרישה בפני חונה, כי יצעד מרחק סביר לראשיתו של מקטע דרך [...] היא דרישה סבירה", על כל המשתמע מכך . בהקשר זה נקבע, כי הליכה לפינת הרחוב, לשם עיון בהוראות התמרור היא " עשיית כל שניתן " במובנה של הקביעה הנלווית להטלתה של אחריות קפידה, לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין. משלא פעל כך המבקש, הרי, שבניגוד לעמדתו, לא קמה לו הגנה מכוח סעיף זה.

בהתייחסו לסוגיה הנורמטיבית, רחבת ההיקף, אשר עולה, לגישת המבקש, משיטת התִמְרוּר הקיימת, קבע בית-המשפט, כי בית-המשפט לעניינים מקומיים אינו הערכאה המתאימה לתקיפה עקיפה של מדיניות שלטונית, בדרך של השגה על הודעת קנס במקרה הספציפי. קביעה זו, כך ציין בית-המשפט, היתה מקובלת גם על בא-כוח המבקש, באותה העת, כאשר זנח את טענותיו העקרוניות והתמקד בפרטיו של האירוע הנדון.

על יסוד האמור לעיל, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי המבקש חנה שלא כדין, ולכן הרשיעו בדין.

6.

באותו היום, 29.5.2012, גזר בית-המשפט את עונשו של המבקש. במסגרת גזר הדין, דחה בית-המשפט את הטענה, כי על עונשו של המבקש, לשקף את תרומתו הרבה לציבור, אשר בזכות פנייתו, הוספו תמרורים, המונעים מן הציבור להחנות את רכבם במקומות אסורים. בהקשר זה קבע בית-המשפט, כי " הטענות בדבר תרומתו לציבור בשל ההשגה על הודעת הקנס הן טענות סרק [...]". כמו כן, דחה בית-המשפט את הטיעונים לחומרא, אשר נטענו על-ידי המשיבה.

לבסוף, השית בית-המשפט על המבקש, קנס בסך 250 ₪.

7.

ביום 22.7.2012, ערער המבקש על הכרעת דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. במסגרת הערעור, חזר בא-כוח המבקש על עיקרי טענותיו, כפי שנטענו בפני הערכאה הדיונית, ועליהם הוסיף מספר טיעונים.

כך, בין השאר, נטען, כי, תמרור החנייה אשר הוצב במקום בו החנה המבקש את רכבו, בעת קרות האירוע, הוא תמרור מטעה ו" רשלני ". וכך גם, לטענת בא-כוח המשיב, סברה המשיבה, כפי שהדבר משתקף, כאמור, מתשובתה לפניית המבקש בבקשה לביטול דו"ח החניה, מיום 23.12.2008. גישה זו, כך טען בא-כוח המבקש, מתיישבת גם עם דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (חובת סימון מקומות חניה), התשע"ב-2012 (להלן: הצעת החוק ), אשר אושרה על-ידי המחוקק, בקריאה ראשונה , בחודש יולי 2012, ומטרתה לשנות את המצב החוקי הקיים, ולקבוע בחוק סימון מיוחד לאזורי חנייה המיועדים, אך ורק, לדרי אותו המקום. על יסוד דברים אלה נטען, כי הותרת הכרעת הדין של הערכאה הדיונית על כנה, כמוה כהפרת חובת הנאמנות של השלטון כלפי אזרחיו. בנסיבות אלה, טען המבקש, כי עומדת לו " הגנה מן הצדק ", כקבוע בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

בהמשך, הוסיף בא-כוח המבקש וטען, כי שגתה הערכאה הדיונית, וסתרה את עצמה, מספר פעמים לאורך הכרעת דינה. כך, בין היתר, נטען, כי שגתה הערכאה הדיונית משהרשיעה את המבקש, חרף העובדה, שבהכרעת הדין נקבע, במשתמע, כי תמרורי החניה מושא הדיון, אינם נהירים או מדויקים כל צורכם. שהרי בקביעה זו, במהותה, קיימת סתירה פנימית.

בהמשך, טען בא-כוח המבקש, כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה כי לא עומד למבקש הסייג לאחריות קפידה, כקבוע בסעיף 22(ב) לחוק העונשין. שכן, לגישתו, הקביעה כי היה על המבקש לצעוד עד לקצה הרחוב כדי לבחון את האמור בתמרור השלט, אינה בגדר פרשנות סבירה ואינה מתיישבת עם חובת הרשות להציב שילוט " בסמוך " למקום חניית הרכב, כאמור בסעיף 3(ג)(3) לחוק העזר העירוני. את טענתו זו, ביסס בא-כוח המבקש, בין היתר, על הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין. אשר על כן, ובשים לב לכך שהמבקש שילם את אגרת החניה, נטען כי שגתה הערכאה הדיונית משקבעה כי המבקש לא עשה כל שביכולתו כדי למנוע את מעשה העבירה, בהתאם לסעיף 22(ב) לחוק העונשין.

על טענות אלה הוסיף בא-כוח המבקש, כי לאור הצעת החוק, וחרף העובדה שהצעת החוק בטרם התקבלה בקריאה שניה ושלישית, הרי שיש מקום להחיל בעניינו של המבקש את הוראת הסעיפים 4 ו-5(א) לחוק העונשין, שעניינם " ביטול העבירה לאחר עשייתה " (סעיף 4) ו" שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה " (סעיף 5), ולבטל את האישום נגדו.

8.

ביום 30.10.2012, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, בקובעו כי לא עומדת למבקש כל הגנה מכוח חוק העונשין. ראשית, נקבע, כי אין שחר לטענה בדבר תחולתו של סעיף 4 לחוק העונשין, שכן במקרה דנן טרם שונו הוראות החוק ולא בוטלו התמרורים שהיו במקום. שנית, בהתייחס לטענת בא-כוח המבקש בדבר תחולת סעיף 34כא לחוק העונשין, נקבע, כי קריאתם המשולבת של שני התמרורים הנדונים היא ברורה וחד-משמעית, והם אינם ניתנים " לפירושים סבירים אחדים ", כגישת בא-כוח המבקש. לפיכך, נקבע כי גם טענה זו לא תעמוד לזכות המבקש. שלישית, קבע בית-המשפט המחוזי, כי הדרישה לפיה החונה יצעד מרחק סביר, עד לתחילתו של מקטע דרך פלוני ויביט בתמרור השלט המצוי במקום, היא דרישה סבירה. אשר על כן, משלא עשה כך המבקש, צדקה הערכאה הדיונית משקבעה כי המבקש לא עשה " כל שניתן למנוע את העבירה" , במשמעות סעיף 22(ב) לחוק העונשין.

על יסוד דברים אלה, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

מכאן הבקשה שלפנינו.

הבקשה

9.

בבקשת רשות הערעור, אשר הגיש המבקש, ביום 9.12.2012, נטען, כי נסיבותיו של המקרה מעלות שאלות פרשניות הראויות להידון בפני בית משפט זה, " בגלגול שלישי ". בא-כוח המבקש, העלה בבקשת רשות הערעור, טענות זהות לאלו אשר נטענו בפני הערכאות הקודמות. כך, בין היתר, שב בא-כוח המבקש וטען לתחולתם של אותם סייגים והגנות, הקמים, לגישתו, למבקש, מכוח חוק העונשין.

לשם חיזוק עמדתו, בחר בא-כוח המבקש להביא בפני בית-משפט זה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי,

בת.צ. (ת"א) 25008-11-10 סטרוגו נ' עיריית תל-אביב-יפו (לא פורסם, 22.11.2012) (להלן: עניין סטרוגו ) ,

אשר בו התקבל בבית-המשפט המחוזי הסכם פשרה בהליך של תובענה ייצוגית, אשר הוגשה כנגד עיריית תל-אביב, בנושא הדומה במהותו לנדון דידן.

דיון והכרעה

10.

למקרא האמור בבקשה, אשר מונחת לפניי, נחה דעתי, כי עניינו של המבקש אינו מקים כל עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה. ועל כן דין הבקשה להידחות.

11.

כלל הוא בשיטת משפטנו, כי רשות ערעור ב" גלגול שלישי " שמורה אך לאותם מקרים מיוחדים אשר מתעוררת בהם שאלה משפטית נכבדה, או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה. לפיכך, לא על נקלה תתקבל רשות ערעור בפני בית-משפט זה ( ראו, רע"פ 8895/12 עיסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2012); רע"פ 7822/12

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.11.2012) ; רע"פ

4459/12 דגן נ' מדינת ישראל

( לא פורסם , 10.6.2012)) .

12.

סבורני, כי המקרה הנדון אינו נמנה על אותם מקרים מיוחדים המצדיקים מתן רשות לערעור נוסף בפני בית-משפט זה. דומה, כי בא-כוח המבקש מנסה לשוות למקרה דנא אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית רחבת השלכות והיקף, ואולם, לאחר זיקוק טענותיו של בא-כוח המבקש ולאחר בחינה מדוקדקת של הבקשה המונחת לפניי, נראה, כי אין מדובר בנושאים בעלי אופי עקרוני או בסוגיות משפטיות החורגות מעניינו הפרטי של המבקש.

טענותיו של המבקש בדבר ההגנות והסייגים החלים, לגישתו, בנדון דידן, מכוח חוק העונשין, כמו גם טענותיו הפרשניות, נדונו, רובן ככולן, על-ידי הערכאות הקודמות, והנימוקים, המונחים בבסיס בקשת רשות הערעור, מהווים, הלכה למעשה, ניסיון לערעור נוסף על פסק דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

משכך, ברי כי מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים, המצדיקים דיון " בגלגול שלישי " בפני בית-משפט זה.

13.

למעלה מן הצורך, אבקש להתייחס בקצרה לניסיונו של בא-כוח המבקש להיסמך, בין השאר, על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בעניין סטרוגו .

סבורני, כי חרף העובדה כי נסיבותיה של התובענה הייצוגית בעניין סטרוגו דומות לנסיבות עניינו של המבקש, אין מקום להקיש בין המקרים.

בעניין סטרוגו דובר במקרה, אשר בדומה לענייננו, החנה התובע הייצוגי את רכבו, בשגגה, באזור השמור, החֵל משעות מסוימות, ל בעלי תו חניה אזורי מתאים . גם בעניין סטרוגו , כמו במקרה דנן, הושת על התובע הייצוגי קנס באמצעות דו"ח חניה, אף על פי שהוא שילם את אגרת החנייה . ואולם, שלא כמו בנדון דידן, בעניין סטרוגו , דובר בהליך אזרחי של תובענה ייצוגית, אשר במסגרתו נתבעו כספי אגרת החנייה , אשר שולמו לעיריית תל-אביב-יפו. כלומר, בעניין סטרוגו לא הועלו השגות במישור הפלילי ולא נטענו טענות בעניין דו"ח החנייה אשר הושת על התובע באותו עניין. הבחנה זו אינה אך סמנטית אלא מהותית. לפיכך, אין ממש בטענתו של בא-כוח המבקש, בעניין זה.

14.

סיכומם של דברים, לא מצאתי בטענות המבקש, כל טעם מהותי, המצדיק דיון ב" גלגול שלישי " בפני בית-משפט זה.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות.