רע"פ 8323/12 אליהו שוקרון נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בע"פ 27787-04-12, מיום 31.10.2012 (כב' השופטים ד' ברלינר , נשיאה; ג' קרא ; ו- מ' סוקולוב ), בגדרו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו, בת"פ 3227-04-11, מיום 7.3.2012, שניתן על-ידי כב' השופט ב' שגיא .

כתב האישום שהוגש נגד המבקש

2.

בכתב אישום מתוקן, שהוגש נגד המבקש במסגרת הסדר טיעון, יוחסה למבקש עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש כלפי בן זוג, לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 27.3.2011 בשעות הערב, תקף המבקש את בת זוגו (להלן: המתלוננת ), אשר התגוררה עמו תקופה של כחמישה חודשים, בכך שהלם בה באגרופיו בצלעותיה וגרם לה לשבר בצלע מס' 5.

כמו כן, באותן נסיבות, גרם המבקש נזק לרכוש בכך שהשליך טוסטר אל תוך הכיור והפיל ארצה מכשיר D . V . D ורמקול המחובר אליו.

כעבור כשלושה ימים, החל המבקש להתקשר אל המכשיר הנייד של המתלוננת, כ-20 פעמים, אך לא נענה על-ידה.

גזר דינו של בית משפט השלום

3.

המבקש הודה בעבירה שיוחסה לו בבית משפט השלום, והורשע בהתאם להודאתו באשמה.

ביום 7.3.2012, נגזרו על המבקש העונשים הבאים:

א.

6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.

ב.

6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, תוך שלוש שנים, עבירה של אלימות כנגד הגוף.

ג.

3 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור תוך שלוש שנים, עבירה של היזק לרכוש או עבירת איומים.

ד.

קנס בשיעור של 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

ה.

פיצוי למתלוננת בסך 1,000 ₪.

4.

בית משפט השלום ציין בגזר דינו כי מדובר במעשה חמור, שבמהלכו גרם המבקש לשבר באחת מצלעותיה של המתלוננת, כאשר חומרה זו מתגברת לנוכח העובדה כי בשנת 2003 הורשע המבקש בתקיפת בת זוג אחרת.

בנוסף, ציין בית משפט קמא כי המתלוננת חוששת מאוד מהמבקש, ובראותה אותו היא מסתתרת מפניו ומתבוננת בחרדה לצדדים.

לזכותו של המבקש, זקף בית משפט השלום את העובדה כי הלה השתלב בתהליך טיפולי מזה כשנה, וכעולה מתסקיר מבחן בעניינו, הוא מקבל כלים להתמודד עם מצבים מעין אלה בעתיד.

בנסיבות אלה, סבר בית משפט השלום כי אין מקום לקטוע את ההליך השיקומי בו נתון המבקש, ולפיכך יש לראות את האיזון העונשי הנכון בהטלת 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.

המשיבה לא השלימה עם גזר דינו של בית משפט השלום והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, בטענה כי מדובר בעונש החורג לקולא ממדיניות הענישה בעבירות מסוג זה.

המשיבה הצביעה על דברי המתלוננת, שהופיעו בתסקיר נפגע עבירה, לפיהם היא התקשתה לנשום לאחר האירוע וסבלה מכאבים עזים. כמו כן, מסרה המתלוננת כי איבדה את אמונה בגברים, היא אינה מצליחה להרדם, וחרדה מפניו של המבקש.

בנוסף, נטען על-ידי המשיבה כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק להרשעתו הקודמת של המבקש בעבירות דומות, כאשר במקרה הקודם הסתפק בית המשפט בהטלת 10 חודשי מאסר על תנאי וקנס בשיעור של 7,000 ₪.

מאחר שמדובר בעליית מדרגה מבחינתו של המבקש, סבורה המשיבה כי לא היה מקום להתחשבות כה רבה בנסיבותיו האישיות ובעובדה כי הוא השתלב בתהליך טיפולי.

לפיכך, טענה המשיבה כי יש להחמיר בעונשו של המבקש ולגזור עליו מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח.

6.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והשית על המבקש 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בציינו כי אין בכך כדי למצות את הדין עמו. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש יפצה את המתלוננת בסכום של 5,000 ₪ במקום בסכום של 1,000 ₪, כקביעת בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי מדובר באלימות המצוייה ברף הגבוה, אשר גרמה לתוצאות קשות במיוחד. לכך יש להוסיף את הנזק שגרם המבקש לרכוש ואת הטרדתה של המתלוננת מספר ימים לאחר מכן.

משקל רב יוחס לעובדה כי המבקש הורשע בעבירות דומות כלפי בת זוג אחרת, ונראה לבית המשפט כי מדובר בדפוס התנהגות החוזר על עצמו.

עוד צויין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי לא נאמר בתסקיר דבר לגבי הצלחת התהליך הטיפולי, וכל שמופיע בתסקיר המבחן הוא כי המבקש מגלה מוטיבציה להמשך טיפול. לפיכך, התקבל ערעור המשיבה, כמפורט לעיל.

הבקשה לרשות ערעור

7.

בבקשה המנוסחת בלשון ערעורית (הכוונה לשימוש בביטויים, כגון: " טעה בית משפט קמא... "), גורס עו"ד ששי גז, בא כוחו של המבקש, כי לא היה מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום, ולהורות על כליאתו של המבקש, מאחורי סורג ובריח.

לגישתו של המבקש, שקל בית משפט השלום את כלל השיקולים הצריכים לעניין " ובסופו של יום ערך איזון ראוי בין התסקיר הכה חיובי של המבקש, לבין בקשת המדינה להשית על המבקש מאסר בפועל ".

עוד נטען כי מדובר באירוע בודד, כאשר המבקש עשה כברת דרך ארוכה על-מנת לשקם את חייו; הוא קיבל אחריות מלאה על מעשיו; והביע חרטה כנה ואף התנצל בפני המתלוננת, אותה הוא פינה לטיפול רפואי וכן " שהה עימה במהלך הטיפול וסעד אותה ".

אשר להרשעתו הקודמת של המבקש, נטען כי נתון זה עמד לנגד עיני בית משפט השלום והוא לא התעלם ממנו, שעה שהעדיף את צורכי שיקומו של המבקש על-פני שליחתו למאסר בפועל.

בא כוח המבקש הוסיף וטען כי יגרם למבקש נזק בלתי הפיך אם הוא יישלח למאסר, בשים לב לעובדה כי הוא משמש כמשענת לבני משפחתו, ובעיקר לאמו חולת הסרטן ולאחיו המוגדר כאוטיסט.

לפיכך, נטען על ידי המבקש כי יש להעניק לו רשות ערעור, לקבל את הערעור עצמו ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות.

כידוע הוא, כי קבלת רשות ערעור ב" גלגול שלישי " שמורה אך ורק למקרים מיוחדים שבהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו, לעניין זה, רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.6.2012); רע"פ 7513/12 מרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2012); רע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.10.2012); רע"פ 8214/12 פרקש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2012)).

המבקש לא הצביע על כל שאלה משפטית כללית או על סוגיה בעלת חשיבות ציבורית, והוא אף לא טען זאת בבקשתו.

9.

עוד ראוי להזכיר את ההלכה, לפיה טענות הנוגעות לחומרת העונש אינן מקימות, כשלעצמן, עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת (רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.2012); רע"פ 3964/12 אבו כץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2012); רע"פ 7734/12 מגידוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2012)).

אין צריך לומר, כי במקרה דנן אין כל סטייה מרמת הענישה המקובלת, בעבירות כגון דא.

10.

למעלה מן הצורך, אציין כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות.

בית המשפט המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המבקש ועל הנזק הרב שנגרם למתלוננת, פיזית ונפשית, כתוצאה מתקיפתה האכזרית על-ידו.

בניגוד לנטען בבקשה, אין מדובר באירוע בודד שכן בעבר הורשע המבקש בתקיפת בת זוג אחרת. באותו מקרה בית המשפט השית עליו עונש צופה פני עתיד, היינו מאסר על-תנאי, דבר שלא הרתיעו מלשוב לסורו, ויש טעם בדברי בית המשפט המחוזי כי, ככל הנראה, מדובר בדפוס התנהגות שסיגל המבקש לעצמו.

בנסיבות אלה, וחרף האמור בתסקיר המבחן, הייתה הצדקה מלאה לגזור על המבקש עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ויש להדגיש כי אין בעונש שהושת על המבקש משום מיצוי הדין עימו.

11.

לאור האמור, לא מצאתי כל הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, והבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזאת.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין עוד צורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, והמבקש יתייצב, כפי שנקבע, ביום 2.12.2012 עד לשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לריצוי עונשו.