רע"פ 5434/12 אילן אזנקוט נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שניתן על-ידי כב' השופטים ר ' אבידע , י' צלקובניק ו- י' שפסר , בעפ"ג 36618-03-12 מיום 25.4.2012. בפסק דין זה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה 2 על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע, שניתנה על-ידי כב' השופט ד' בן טולילה , ביום 19.3.2012.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בדימונה, המייחס לו שתי עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה נוספת של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

3.

עם הגשת כתב האישום, פנה המבקש למשרדי המשיבה 2, וביקש כי ימונה לו סנגור ציבורי לייצגו בתיק. ואכן, בעקבות בקשה זו, מינתה המשיבה 2 את עו"ד ניר ליסטר לייצג את המבקש בתיק. בו ביום, כאשר התקשר הסנגור למבקש על מנת לבשר לו כי הוא יהיה זה אשר ייצגו מטעם המשיבה 2, גידפו המבקש וקיללו קללות נמרצות. לאחר דברים אלו, ולבקשתו של עו"ד ניר ליסטר, הוחלף ייצוגו של המבקש ומונה במקומו עו"ד ליאור כהן, על מנת לייצגו בתיק. אף על-פי כן, המבקש לא שינה את דרך התנהגותו, והוא קילל וגידף את הסנגור החדש אשר מונה לו, והוא אף הפנה כלפיו איומים קשים ובוטים. נוכח זאת, ולבקשתו של עו"ד ליאור כהן, הוחלף ייצוגו של המבקש ומונו לו שני סנגורים נוספים, עו"ד גל טייב ועו"ד נתנאל לאגמי, תוך שמינוי זה הותנה בהתחייבותו של המבקש לשנות את דרכיו. על אף האמור, כעבור ימים ספורים, הגיע המבקש למשרדי המשיבה 2 והקים בהם מהומה, תוך שהוא מקלל ומשמיע איומים קשים כלפי עובדי המשיבה 2, עד כי הם נאלצו להסתגר בחדריהם.

4.

ביום 15.3.2012, נעצר המבקש בחשד לביצוע עבירה נוספת של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בכתב אישום חדש, שהוגש לבית המשפט השלום בבאר שבע, נטען כי המבקש איים על נציגת אגף הביקורת במשרד התחבורה בבית דגן ועל הממונה על אבטחת מתקני משרד התחבורה, במהלך שיחות טלפון שקיים עימם.

5.

בו באותו יום, שלחה המשיבה 2 את עו"ד אור שבתאי רווח, על מנת ליתן למבקש ייעוץ בתחנת המשטרה בדימונה, לפני חקירתו. ואולם, גם כלפיו התנהג המבקש בצורה אגרסיבית ומעליבה. ביום שלמחרת, עת הובא המבקש להארכת מעצרו בבית משפט השלום בבאר שבע, קיבל על עצמו את ייצוגו מטעם הסנגוריה הציבורית, עו"ד תומר אורינוב. ואולם, גם כלפיו התנהג המבקש בברוטאליות, הוא קילל אותו ואיים אליו, הן בשיחה עימו בתא המעצר והן באולם בית המשפט.

6.

ביום 19.3.2012, הגישה המשיבה 2, במהלך דיון שהתקיים בבית משפט השלום באר שבע, בקשה להשתחרר מייצוגו של המבקש. במהלך הדיון, פרשה המשיבה 2 את השתלשלות העניינים בהקשר לייצוגו של המבקש, וטענה כי לשחררה מייצוג המבקש, לנוכח חוסר שיתוף הפעולה מצידו והתנהגותו האגרסיבית והמעליבה כלפי כל עורכי הדין, אשר מונו עבורו עד כה. עוד באותו יום, ניתנה החלטתו של בית משפט השלום לדחות את בקשת המשיבה 2, לשחררה מייצוגו של המבקש. נקבע, כי על אף התנהלותו הבעייתית של המבקש והקושי האמיתי בהמשך ייצוגו, יש חשיבות מיוחדת לייצוגו על-ידי המשיבה 2. כמו כן, צוין, כי היה ותישנה התנהגותו הלא ראויה של המבקש, יישקל הדבר בשנית.

7.

המשיבה 2 ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי באר שבע, וטענה כי בית משפט השלום שגה, עת שדחה את בקשתה להשתחרר מהמשך ייצוגו של המבקש, לנוכח התנהגותו האגרסיבית והמאיימת, כלפי הסנגורים שמונו לייצגו. עוד נטען, כי מינוי סנגור נוסף מטעמה של הסנגוריה הציבורית בנסיבות אלו, שולל את יכולת תפקודו ועלול אף להביא לסיכון ממשי ולפגיעה בו. כמו כן, הפנתה המשיבה 2 להוראות החוק והפסיקה, המלמדים כי גם במקום בו חלה חובת מינוי סנגור ציבורי על-פי חוק, הרי שבמקרים חריגים, בהם מסרב נאשם לשתף פעולה או כאשר סנגור נתון לסיכון, יש לשחרר את הסנגוריה הציבורית מייצוגו של אותו נאשם.

8.

ביום 4.4.2012, נעתרה המשיבה 2 להצעת בית המשפט המחוזי, לדחיית הדיון בערעור, על מנת לקיים ניסיון נוסף בנוגע לייצוגו של המבקש בהליך מעצר, שדיון בו היה קבוע לאותו יום. בסופו של דיון המעצר בבית משפט השלום בבאר שבע, שוחרר המבקש בתנאים מגבילים.

בדיון הנדחה, אשר התקיים ביום 18.4.2012, עמדה המשיבה 2 על הערעור, פרשה בפני בית המשפט המחוזי את השתלשלות העניינים בהקשר לייצוג המבקש, ועדכנה את בית המשפט אודות חוות הדעת שנערכו, בדבר מצבו הנפשי של המבקש. חוות הדעת הראשונה, נערכה ביום 21.12.2011, באופן פרטי, על-ידי ד"ר מריה וינוקר, ולפיה המבקש לא היה אחראי למעשיו ואינו כשיר לעמוד לדין. חוות הדעת השנייה, נערכה ביום 3.4.2012, על-ידי ד"ר מילה רזניק, סגן הפסיכיאטר המחוזי, ולפיה המבקש אחראי למעשיו והוא כשיר לעמוד לדין.

9.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה 2 בציינו, כי אף על-פי שבמקרה דנן קיימת חובת ייצוג למבקש, הרי שלנוכח חוסר התועלת בייצוג והסיכון הנשקף לסנגור שימונה, יש לשחרר את המשיבה 2 מייצוגו של המבקש. בקובעו כך, סמך בית המשפט ידיו על הוראות סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:

חוק סדר הדין הפלילי ) ותקנה 8(א) לתקנות הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו- 1996 (להלן: תקנות הסנגוריה הציבורית ), על-פיהן, בהעדר שיתוף פעולה, רשאי סנגור ציבורי לבקש מבית המשפט לשחררו מייצוג. בית המשפט סבר כי אומנם, ככלל, כשמדובר במצב נפשי בעייתי תגבר חובת המינוי על האפשרות לשחרור מייצוג, ואולם בענייננו, משקיימת חוות דעת לפיה כשיר המבקש לעמוד לדין, פוחת צורך זה. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי, בהעדר שיתוף פעולה מצד המבקש ולאחר ששבעה סנגורים פרשו מתפקידם, יש לאפשר למשיבה 2 להשתחרר מייצוגו של המבקש.

הבקשה

10.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש בכתב ידו ותוך שהוא מייצג את עצמו, נטען כי שחרור המשיבה 2 מייצוגו, יכול להביא לידי עיוות דין, שעה שאין ביכולתו לממן סנגור נוסף. כן נטען, כי חוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו, המצורפת לבקשה, מצביעה על כך שהמבקש זקוק לטיפול פסיכיאטרי ואינו כשיר לעמוד לדין, ועל כן, לנוכח מצב נפשי זה, יש להורות על מינוי סנגור לשם ייצוגו.

11.

ביום 29.7.2012, הוגשה תשובת המשיבה 2 לבקשה למתן רשות ערעור, לאחר שהתבקשה לעשות כן על-ידי בית משפט זה, בהחלטתו מיום 12.7.2012.

בתשובתה, טוענת המשיבה 2 כי אין כל טעם, המצדיק ליתן למבקש רשות להתדיין ב" גלגול שלישי ". לטענתה, הבקשה להשתחרר מייצוג המבקש הוגשה בלית ברירה ולאחר שכלו כל הקיצין, שכן, המקרה דנן נכנס לגדרי אותם מקרים חריגים בהם, על אף קיומה של חובת מינוי סנגור, ישנה הצדקה להשתחרר מייצוגו של נאשם אשר מסרב לשתף פעולה ומהווה סיכון למייצגיו. עוד נטען, כי לנוכח התנהגותו הברוטאלית של המבקש כלפי שבעה סנגורים, אין כל תועלת במינוי סנגור נוסף, שמיני במספר, שלא יוכל, ממילא, למלא את תפקידו. אשר למצבו הנפשי של המבקש, טוענת המשיבה 2, כי לבקשת רשות הערעור לא צורפה חוות הדעת הפסיכיאטרית המעודכנת, אשר נערכה ביום 3.4.2012, ולפיה, כאמור, המבקש אחראי למעשיו והוא כשיר לעמוד לדין.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, נחה דעתי כי דינה להידחות.

כלל ידוע הוא, בקשת רשות ערעור תתקבל רק במקום בו מעוררת הבקשה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לה (ראו, למשל, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012];

רע"פ 2262/12 וספי יאסין נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 16.7.2012]). סבורני, כי הבקשה שלפניי אינה מגלה כל עילה המצדיקה מתן רשות לערעור נוסף, ואף לא נטען בה כי במקרה דנן מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות, החורגת מעניינם של הצדדים.

13.

לגופו של עניין, אף אם קיימת חובת מינוי סנגור ציבורי לשם ייצוגו של המבקש, מכוח סעיף 15(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו מינוי סנגור לנאשם בגין מצבו הנפשי, הרי שחובה זו, והזכות הקורלטיבית לה, אינה מוחלטת כי אם יחסית. נקודת האיזון שמצא המחוקק קבועה בסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי (וראו גם תקנה 8(א) לתקנות הסנגוריה הציבורית), שזה לשונו:

"(א)

סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט.

(ב)

הרשה בית המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל."

14.

מכאן, למדים אנו כי לצד חובתו של הסנגור לייצג נאשם בהליכי משפטו, בכוחו של בית המשפט לשחרר את הסנגור מייצוגו של נאשם שאינו משתף פעולה עימו, ואף להימנע ממינוי סנגור אחר, אם ראה שאין בכך להועיל. יפים, לעניין זה, דברי המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין , ב-ע"פ 7576/09 הסנגוריה הציבורית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.2009), בציינו כי:

"למותר להרחיב בדבר הטעמים החשובים העומדים מאחורי החובה למנות סנגור לנאשם העומד בפני סיכון חמור, הן בשל הצורך להגן על עניינו של הנאשם הן בשל הצורך להבטיח ניהול יעיל ומקצועי של ההגנה ושל ההליך כולו. אלא, שההגנה הניתנת לנאשם שאינו משתף פעולה עם סנגורו – לאו הגנה היא, והיא אף עלולה לפגוע בנאשם עצמו משלא ניתנים בידי הסנגור הממונה כלים שיאפשרו לו לנהל כראוי את ההגנה על הנאשם." (שם, פסקה 4 לפסק הדין).

15.

ואכן, בענייננו, משמונו למבקש על-ידי המשיבה 2 לא פחות משבעה סנגורים שונים, אשר בכולם פגע, בהתנהגותו האגרסיבית והאלימה, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.