רע"פ 5523/12 כפיר עמר נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שניתן על ידי כב' השופט ר' בן-יוסף ב-עפ"ת 1277-05-12 מיום 14.6.2012. בפסק דינו קיבל כב' השופט ר' בן-יוסף את ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על ידי כב' השופטת נ' פראג לבוא , ביום 4.4.2012, באופן חלקי בלבד.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת

התעבורה ), בקשר עם סעיף 47 לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) וסעיף 39א לפקודת התעבורה, בקשר עם סעיף 64ב לפקודת התעבורה; עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ועבירה של שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

3.

בכתב האישום נטען כי ביום 21.8.2009, בסמוך לשעה 02:00, נעצר המבקש בגין עבירת תנועה שביצע כאשר נסע ברכבו. המבקש נחשד כמי שנהג בהיותו שיכור, היות שריח אלכוהול נדף מפיו ומאחר שהייתה אינדיקציה לשימוש באלכוהול בבדיקה בנשיפון. בתגובה לבקשת השוטרים לבצע בדיקת שכרות, ברח המבקש מן המקום. עוד עולה מכתב האישום, כי המבקש נהג ללא רישיון נהיגה תקף, ללא ביטוח בר-תוקף וכאשר פסילתו מנהיגה בגין עבירת תנועה קודמת בעינה עומדת.

4.

בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש בעבירות המיוחסות לו על יסוד הודאתו החלקית, על כך שנהג ללא רישיון וללא תעודת ביטוח תקפה, והרשיעו ביתר העבירות לאחר שמיעת הראיות בתיק. בית המשפט קבע כי המבקש נפסל מלנהוג ברכב כדין, בגין ביצוע עבירת תנועה קודמת, ועל כן יש להרשיעו בעבירה של נהיגה בזמן פסילה. אשר לעבירת הנהיגה בשכרות, נקבע, כי דין בריחתו של המבקש, לאחר שהתבקש לבצע בדיקת שכרות, כדין סירוב, וכי דין סירובו לבדיקה כמוהו כדין נהיגה בשכרות. על כן, הורשע המבקש גם בעבירה של נהיגה בשכרות.

בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת העבירות שביצע המבקש ועל עברו התעבורתי המכביד (25 הרשעות קודמות), הכולל אף הרשעה קודמת בגין נהיגה בשכרות. כן קבע, כי יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן בתסקיר שירות המבחן לפיו המבקש עושה מאמצים לנהל אורח חיים נורמטיבי; גילו הצעיר של המבקש; והעובדה שלא ריצה עד כה מאסר בפועל. לבסוף, השית בית המשפט על המבקש עונש מאסר בפועל למשך שישה חודשים, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות; מאסר על תנאי למשך שנה; קנס בסך 3,000 ₪; פסילת רישיון נהיגה למשך 3 שנים; פסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך שישה חודשים; ופיקוח שירות של מבחן למשך שנה.

5.

המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעור נטען, כי שגה בית המשפט לתעבורה כשקבע כי המבקש נפסל מלנהוג כדין, שכן המבקש לא היה מודע לפסילתו, ובשום שלב לא התקבלה אצלו הודעה על כך. עוד טען המבקש, כי יש לבטל הרשעתו בנהיגה בשכרות, מאחר שלא נאמר לו שסירובו להיבדק יעמוד לחובתו, וכן לאור העובדה שהמבקש ביקש לבצע בדיקת דם תחת בדיקת הינשוף. כמו כן, טען המבקש כי בית המשפט לתעבורה החמיר יתר על המידה בעונש שהושת עליו, בהיותו בלתי מידתי משאינו מתחשב כראוי בנסיבותיו האישיות של המבקש.

6.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש באופן חלקי. לעניין הכרעת הדין, קבע בית המשפט, כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט לתעבורה לפיה המבקש היה שיכור, משעמדו לחובת המבקש ראיות שונות לשכרותו, ובכללן, התנהגותו; הריח שנדף מפיו; ובדיקת הנשיפון (המהווה ראייה נסיבתית בלבד). יחד עם זאת, נקבע, כי יש לבטל את ההרשעה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, בהעדרה של ראייה המצביעה על כך שהמבקש ידע שהוא פסול מלנהוג. זאת, משלא זומן לשימוע שנערך בעניינו, ומשלא ניתן לו מספר טלפון אליו יוכל להתקשר ולברר את תוצאות השימוע.

לעניין גזר הדין, קבע בית המשפט, כי לאור קבלת הערעור על עבירת הנהיגה בזמן פסילה, ובשים לב לנסיבות המקרה ולעברו התעבורתי של המבקש, יופחת עונשו של המבקש משישה חודשי עבודות שירות לארבעה חודשים, כאשר יתר רכיבי גזר הדין ייוותרו על כנם.

הבקשה

7.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, טוען המבקש כי נפלה טעות בעונש שהושת עליו בבית המשפט המחוזי. לדידו, חומרת העונש כשלעצמה מקימה עילה ראויה לקבלת הבקשה, בשל סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי, נהג עם המבקש שלא בדרך שיקומית, על אף הכיוון החיובי העולה מתסקיר שירות המבחן, ולמרות העובדה כי במהלך שלושת השנים האחרונות לא נפתחו נגדו תיקים חדשים ואין לו הרשעות נוספות. לטענת המבקש הבקשה מגלה " בעיה משפטית בעלת חשיבות ", היות שזיכוי מעבירה, מהחמורות שבפקודת התעבורה, מחייבת התערבות משמעותית בענישה שנפסקה.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. כידוע, הלכה היא כי קבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012]; רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]). יתרה מכך, כלל הוא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, לעניין זה, רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 05.02.2012]; רע"פ 3964/12 א בו כף נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 23.05.2012]) .

9.

במקרה דנן, על אף טענות המבקש, לא מצאתי כי יש בעונש אשר השית בית המשפט המחוזי על המבקש, משום סטייה כלשהי ממדיניות הענישה המקובלת. העונש שהושת על המבקש, עולה בקנה אחד עם נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות של המבקש. וזאת, בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע, ולעברו התעבורתי המכביד, הכולל 25 הרשעות קודמות, לרבות, הרשעה קודמת בעבירה של נהיגה בשכרות.

10.

כמו כן, הבקשה אינה מגלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית מיוחדת החורגת מעניינם של הצדדים, היות שכבר הוכרע כי " כאשר בערכאה הראשונה הושת עונש כולל לכל העבירות, זיכוי חלקי איננו מחייב לחזור ולשקול את העונש ולהקטינו בשל הזיכוי וניתן להשאיר את העונש המקורי על כנו " (ראו ע"פ 3468/07

עצמון נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 14.7.2010], בפסקה 33. ראו גם: ד"נ 30/75 יוסף קובי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 757 (1976); דנ"פ 8086/01 אייזן נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(5) 625 (2005); ע"פ 5367/05 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 4.2.2008]). לפיכך, בהעדר חובה כי זיכוי מעבירה נתונה, מבין מספר עבירות, יוביל בהכרח להקלה בעונש הכולל, הרי שקשה לקבל את הטענה כי הפחתת עונשו של המבקש היתה בלתי מספקת.

לאור האמור, לא מצאתי כי יש מקום ליתן למבקש רשות לערער.

התיק יוחזר אל בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, לשם הפנייתו של המבקש אל הממונה על עבודות השירות, לצורך התאמתו לביצוע עבודות השירות, כמפורט לעיל.