רע"פ 4936/12 סלאח האני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו שניתן על ידי כב' השופט ר' בן-יוסף ב-עפ"ת 22201-04-12 מיום 10.5.2012. בפסק דינו דחה כב' השופט ר' בן-יוסף את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על ידי כב' השופט ע' נהרי , ביום 22.3.2012.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בעבירות שלהלן:

א.

התרת נהיגה לבלתי מורשה, לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

ב.

שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח ברת-תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי ).

3.

בכתב האישום נטען כי ביום 5.6.2009, בסמוך לחצות הליל, נתפס מוחמד סואלחי, אחיו של המבקש, על-ידי שוטרי יחידת תנועה איילון, כשהוא נוהג באופנוע המצוי בבעלות המבקש, וזאת כאשר אין ברשותו רישיון לנהיגה ברכב מסוג זה (רכב דו גלגלי), וללא כיסוי ביטוחי לנהיגה בו.

4.

לשם הוכחת האשמה העידה התביעה, בין היתר, את השוטר רס"ר שי קורן. מעדותו עלה כי כאשר עוכב אח המבקש, עת שנתפס נוהג באופנוע, יצר רס"ר קורן קשר טלפוני למספר הטלפון של המבקש ושאלו היכן נמצא האופנוע שלו. למשמע שאלה זו, ניתק המבקש את הטלפון והתקשר מיד לטלפון של אחיו המעוכב. לאחר מכן, לכשהוזמן המבקש לתחנת המשטרה, הוא ציין בפני רס"ר קורן כי הוא אכן מסר לאחיו את האופנוע.

לעומת זאת, העיד המבקש בבית המשפט כי מפתחות האופנוע נלקחו ממנו ללא רשות, לאחר שהניחם על שולחן באולם שמחות, בו שהה עם בני משפחתו לרגל חתונה. בית המשפט לתעבורה התרשם כי האחים הציגו בעדויותיהם גרסה מתואמת, בניסיון לגונן זה על זה.

5.

בית המשפט לתעבורה פסק כי מחומר הראיות עולה שהמבקש התיר לאחיו לנהוג באופנועו. ומכל מקום, ההגנה לא עמדה בנטל להוכיח כי המבקש נקט בכל האמצעים הסבירים, על מנת שאחיו לא יוכל לנהוג ברכב (כנדרש בסעיף 10(ב) סיפא לפקודת התעבורה). זאת, משעה שהמפתחות הושארו כשהם מונחים בגלוי על השולחן באירוע רב משתתפים, מבלי שהמבקש הזהיר את אחיו לבל ייקחם ומבלי שביקש מאיש "לשים עליהם עין".

אשר על כן, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת העבירות ועל עברו התעבורתי המכביד של המבקש (46 הרשעות קודמות), והשית עליו פסילה בפועל לתקופה של 9 חודשים, פסילה על תנאי בת שישה חודשים, ומאסר על תנאי של שישה חודשים. כמו כן, חייב בית המשפט את המבקש בקנס בשיעור של 3000 ₪.

6.

המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וטען כי הודאתו במשטרה נמסרה על מנת למנוע הגשת תלונה כנגד אחיו, בגין שימוש ברכב ללא רשות. עוד טען, כי לא הוכח שהוא התיר פוזיטיבית נהיגה באופנועו, וכי אין בהנחת מפתחותיו על השולחן בכדי לבסס אשמה בביצוע העבירה. לחילופין, טען המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בציינו כי קביעותיו של בית המשפט לתעבורה נסמכות על מהימנות העדים שהופיעו לפניו, וכי אין כל סיבה להתערב בהן. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי עמדו לפני בית המשפט לתעבורה די ראיות המצביעות על כך שהמבקש התיר לאחיו לנהוג באופנועו – הודאתו של המבקש בתחנת המשטרה, בצירוף דבר מה נוסף, הנעוץ הן בעצם העובדה שהאח נתפס נוהג באופנוע והן בתגובתו של המבקש בשיחה הטלפונית מהמשטרה. לפיכך, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי אין להתערב בהכרעת דינו של המשפט לתעבורה. כמו כן, נדחה הערעור גם לעניין העונש.

הבקשה

8.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, נטען כי עניינו של תיק זה מצדיק בחינה חוזרת, וכי מדובר בשאלה ה" חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת ". לטענת המבקש, הרשעתו נגועה בפגמים ממשיים המעוררים שאלות משפטיות מהותיות. נטען, כי מפתחות אופנועו של המבקש נלקחו ללא ידיעתו, וכי אין מדובר בעצימת עניים מכוונת או ברשלנות מצידו. כמו כן, תוקף המבקש את קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, בטענה כי מהן עולה כי כל אדם המשאיר מפתחות רכבו באופן גלוי לעיני אדם כלשהו, עלול למצוא עצמו מורשע בהתרת נהיגה לבלתי מורשה. בנוסף, הקדיש המבקש חלק נכבד מבקשתו להעלאת טענה אשר טרם הושמעה על-ידו, וממנה עולה כי הודאתו בתחנת המשטרה אינה קבילה משנגבתה מבלי אזהרה.

לחילופין, טוען המבקש כנגד חומרת עונשו ונגד השימוש שנעשה בעברו התעבורתי המכביד לצורך החמרה בעונשו, בגין ביצוע עבירה שאינה כוללת בין יסודותיה נהיגה בפועל של עובר העבירה.

דיון והכרעה

9.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן על נקלה. רשות זו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין, זה רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן, רע"פ 4459/12 ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]).

10.

בענייננו, אין נסיבותיו של המקרה מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף, שכן לא מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. יתרה מכך, עיקר בקשתו של המבקש היא כי נתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה, הנוגעות בעיקרן לשאלה האם התיר המבקש לאחיו לנהוג באופנועו, אם לאו. והרי ידוע הוא, כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים, אותם קבעה הערכאה הדיונית ובקביעות מהימנות אשר נעשו על ידה, אלא במקרים חריגים ומצומצמים ( ראו, לעניין זה, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 25.1.2007], בפסקה 39; ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 20.10.2010], בפסקה 83; ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 6.6.2012], בפסקה 4). הלכה זו אף מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (רע"פ 5621/11 יוסף

אלקובי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 5.2.2012], בפסקה 13).

11.

לגופו של עניין, אציין כי המבקש הורשע באופן פוזיטיבי, הן על יסוד הודאתו במשטרה והן על יסוד ראיות נוספות, ובכללן, עצם העובדה שהאח נתפס כשהוא נוהג באופנוע; תגובתו של המבקש בשיחה הטלפונית מהמשטרה; וחוסר האמון שהביע בית המשפט לתעבורה בעדויות האחים. די בתשתית ראייתית זו על מנת להרשיע את המבקש.

12.

בית המשפט לתעבורה ציין, למעלה מן הדרוש, כי ניתן היה להגיע לאותה תוצאה גם בהעדר קביעות פוזיטיביות אלו, בהסתמך על כך שההגנה לא עמדה בנטל להוכיח כי המבקש נקט בכל האמצעים הסבירים על מנת שאחיו לא יוכל לנהוג ברכב (כנדרש בסעיף 10(ב) סיפא לפקודת התעבורה). בקובעו כן, התבסס בית המשפט על ע"פ 502/66 גדליהו דויטש נ' מדינת ישראל , פ"ד כא(1) 347 (1967), וכן על פסקי דין נוספים, המלמדים כי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה עניינו אחריות קפידה, אשר אינה טעונה הוכחת יסוד נפשי. על אלו, ניתן אף להוסיף את דברי השופט א' ריבלין ברע"פ 4184/02 שאול לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2002) בציינו כי:

"אשר להוראת סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה, נקבע בהלכת דויטש הנ"ל - שניתנה בשנת 1967 (לאמור - טרם כניסתו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין) - כי מדובר בעבירה של אחריות קפידה. לאור הוראת סעיף 22(א) לחוק העונשין, נשמר כוחה של הלכה זו והיא תקפה גם היום. טענותיו של המבקש, כי הלכה זו נקבעה בלא תשתית מספקת של 'משפט ראוי', ונסמכה בעיקרה על לשון החוק, איננה מדויקת, ומכל מקום - אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין זה."

13.

לפיכך, אין להידרש לטענות המבקש לפיהן מפתחות אופנועו נלקחו ללא ידיעתו, שכן בנסיבות העניין נמצא כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים על מנת שאחיו לא יינהג באופנועו. ויודגש, כי כפי שקבע בית המשפט לתעבורה, כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו ולגופו, ועל כן, אין לומר כי יש בפסק הדין כדי לקבוע כי כל מקרה של הנחת מפתחות רכב על שולחן באופן גלוי, מוביל למסקנה כי מדובר בהתרת נהיגה לבלתי מורשה.

14.

באשר לטענות המבקש כנגד הודאתו במשטרה וכנגד השימוש שנעשה בעברו התעבורתי, הרי שהן לא נטענו על-ידי המבקש באף שלב משלבי ההליך, לרבות בפני ערכאת הערעור. על כך כבר נאמר כי " שמיעתו של עניין משפטי כזה או אחר בפני ערכאת ערעור שנייה נועדה לשם פיתוח המשפט באמצעות בחינת סוגיות משפטיות שטרם הוכרעו על ידי בית משפט זה. אין זה מתפקידו של בית המשפט לאפשר הזדמנות נוספת המהווה 'מקצה שיפורים' לבעל דין שאינו שבע רצון מהתוצאה אליה הגיעה ערכאת הערעור " (ראו רע"פ 3344/06 בן-גביר נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 6.11. 2006 ] , בפסקה 10. ראו גם: רע"א 1808/05 פיק נכסים בע"מ נ' ניהול גן העיר בע"מ [לא פורסם, 1.8.2005], בפסקה 3; רע"פ 5621/11 יוסף

אלקובי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 5.2.2012], בפסקה 14 ). לפיכך, בנסיבות אלו, איני רואה מקום לדון בטענות אלו.

לפיכך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין חומרת עונשו, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.