רע"פ 5148/12 נדב מזרחי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן על ידי כב' השופט א' כהן ב-עפ"ת 53189-03-12 מיום 10/06/2012. בפסק דינו דחה כב' השופט א' כהן את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים, אשר ניתן על ידי כב' השופטת מ' קסלסי , ביום 15/02/2012.

הליכים קודמים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה

בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ב'(א) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן פקודת התעבורה ) ותקנה 169 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

3.

בכתב האישום נטען כי ביום 20/04/2011, בסמוך לשעה 03:15 נעצר המבקש כשהוא נוהג ברכב, בהיותו שיכור. על-פי תוצאות בדיקת נשיפה שנערכה למבקש נתגלו אצלו 430 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. המבקש

כפר בעובדות כתב האישום, וטען באמצעות בא-כוחו כי הוא כופר באמינות הבדיקה, שכן הבדיקה נערכה שעה וחצי לאחר הנהיגה. המערער הפנה לשתי אסמכתאות (לפסק הדין בתיק 9817/07 (י-ם) מדינת ישראל נ' סנפירי אריאל [ לא פורסם, 25/06/2011] [להלן: פסק דין סנפירי ]; ולמאמרו של א' סטולר נהיגה בשיכרות ובפיכחון – היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוסיקולוגיים מעבדתיים , רפואה ומשפט 29, 2003) מהם עולה, לטענתו, כי רמת האלכוהול בדם עשויה להגיע לשיאה בחלוף שעה וחצי עד שעתיים, ואף יותר, ובמיוחד כאשר מדובר באדם ששתה משקה אלכוהולי מסוג בירה, על קיבה מלאה.

1.

ביום 15/02/2012, לאחר שמיעת הראיות, הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, בקובעו, כי " משנקבע בחוק כי תוצאות בדיקת הינשוף הן המכריעות לענין ההכרעה כי מדובר ב'שיכור' על פי החוק, אין כל צורך בתמיכה ראייתית נוספת, ואף על פי כן, בדיקת המאפיינים ותשובות הנאשם תומכות בעצם שתיית האלכוהול, בריח אלכוהול שיצא מפיו ובכשלון חלקי בבדיקת המאפיינים" . בית המשפט לתעבורה התייחס בהכרעת דינו לפסק דין סנפירי, וציין כי נסיבות המקרה שם היו שונות מענייננו. באותו מקרה, הנאשם יצא זכאי מחמת הספק בשל כך שרמת האלכוהול שנמצאה בו היתה גבולית, 290 מיקרוגרם, הוא נבדק כחצי שעה לאחר שנעצר והעיד כי שתה סמוך מאד ליציאתו מהפאב.

בגזר דינו, עמד בית המשפט על עברו התעבורתי של המבקש (לחובתו, החל משנת 2008, שלוש הרשעות קודמות), והשית עליו פסילה בפועל לתקופה של 23 חודשים; פסילה לתקופה של 6 חודשים על תנאי למשך 3 שנים, וחייבו בתשלום קנס בשיעור של 1000 ₪.

המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בירושלים. לטענתו, מאחר שבדיקת האלכוהול נעשתה זמן רב, יחסית, לאחר הנהיגה ברכב (למעלה משעה ורבע), תוצאתה אינה יכולה להוות ראיה מרשיעה, חד-משמעית, ביחס לריכוז האלכוהול בזמן הנהיגה. גם כאן הפנה המבקש לפסק דין סנפירי, וטען כי בדיקתו בשעה 04:30, כאשר שתה אלכוהול בשעה 02:30, מובילה למסקנה כי הבדיקה נעשתה במועד השיא של ריכוז האלכוהול.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וציין בפסק דינו כי אף אם אכן חלפו כשעתיים מעת מעצרו של המבקש ועד לבדיקת הינשוף, אין בכך כדי להועיל לו, שהרי אין מדובר בכמות אלכוהול גבולית. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי, כי מקובלת עליו קביעתו של סגן הנשיא, השופט י' ריבלין בת"ד (י-ם) 10235-12-10 מדינת ישראל נ' גטיי יהואלאשט (לא פורסם, 8/1/2012) (להלן: פסק דין יהואלאשט ), לפיה לאחר כשעתיים אמורה כמות האלכוהול הנמצאת בגוף לרדת ובוודאי שלא לעלות. לכך יש להוסיף את תשובת המערער, כי שתה מעל חצי ליטר בירה ואת בדיקת המאפיינים ממנה עולה כי, המבקש התנדנד, מעד בצעדיו לפחות פעמיים, ונדף ממנו ריח אלכוהול.

הבקשה

7.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני ערכאת הערעור. לדידו, אלכוהול נספג בגופו של אדם באופן הדרגתי, עד אשר הוא מגיע לרמת שיא בתוך פרק זמן שיכול להימשך עד כמה שעות מעת הצריכה. היינו, תחילה הולכת ועולה רמת האלכוהול, וכעבור זמן היא מתחילה לרדת. לפיכך, כך לטענתו, בדיקת אלכוהול הנערכת זמן ארוך מאד לאחר הנהיגה, אינה משקפת כלל את רמת האלכוהול בעת הנהיגה, ודי בכך כדי לעורר ספק באמינותה (כפי שנקבע בפסק דין סנפירי). כמו כן, טען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא בחן את הסוגיה בחינה עצמאית, אלא סמך ידו על "הנחה" או "ידיעה שיפוטית" או "חזקה משפטית", אשר הועלתה בפסק דין יהואלאשט, ואשר לא הוכחה מעולם.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. הלכה ידועה היא כי רשות ערעור ב" גלגול שלישי " לא תינתן על נקלה. רשות זו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ראו לעניין זה רע"פ 4600/12

ישי יאשייב נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 13.6.2012] וכן,

רע"פ 4459/12

ניר דגן נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 10.6.2012]).

9.

בענייננו, אין נסיבותיו של המקרה מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף, שכן אין הן מעוררות סוגיה משפטית או ציבורית, הגולשת אל מעבר למחלוקות העובדתיות בין הצדדים, אשר נדונו והוכרעו בשתי הערכאות הקודמות.

קבלתה של הבקשה תחייב התערבותו של בית משפט זה בקביעות עובדתיות אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית, וכלל ידוע הוא כי " אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה המבררת, וזאת בשל יתרונה המובנה של האחרונה, אשר התרשמה ישירות ובלא אמצעים מקשרים מהעדים ומהראיות " ( ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, 6.6.2012]).

קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, במקרה דנן, התבססו על בדיקת הינשוף; על עדותו של מפעיל הינשוף, אשר לא נפל בה כל פגם; על כשלון חלקי בבדיקת המאפיינים; ועל תשובת המבקש, כי שתה בפאב חצי ליטר בירה. המדובר בקביעת ממצאים עובדתיים, שבהם ערכאת ערעור לא תטה להתערב, והדברים אמורים, ביתר שאת, כאשר מדובר בבקשה לערעור שני על אותם ממצאים.

10.

אשר לטענת המבקש, כי ראוי ליתן לו רשות לערער, מאחר שבית המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על "הנחה", על "ידיעה שיפוטית" או על "חזקה משפטית", בהסתמך על פסק דין יהואלאשט, סבורני כי אין כל ממש בטענה זו. בית המשפט המחוזי בחן את המקרה לגופו, וביסס את פסק דינו, בראש ובראשונה, על קביעותיו של בית המשפט לתעבורה, אשר, כאמור, שמע את הראיות בתיק. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי בזו הלשון: " מקובלת עליי קביעתו של סגן הנשיא, כב' השופט י' ריבלין בת'

10235-02-10, לפיה מניסיונו, לאחר כשעתיים אמורה כמות האלכוהול הנמצאת בגוף לרדת ובוודאי שלא לעלות ". במילים אחרות, בית המשפט המחוזי הביא את דבריו של סגן נשיא בית משפט השלום לתעבורה בירושלים, השופט י' ריבלין, על מנת לחזק את מסקנותיו של בית המשפט לתעבורה, ואולם לא

ביסס את הכרעתו על כך.

11.

כפי שציינתי לעיל, טענותיו של המבקש אינן מעוררות שאלות בעלות השלכה כללית, ובודאי שאין מדובר בשאלות בעלות חשיבות ציבורית חוקתית או משפטית, בהן נהוג ליתן רשות לדיון בערעור שני.

12.

בנסיבות העניין הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.