רע"פ 9286/12דדון שלום נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ת 39264-11-12, כבוד השופטת ט' חיימוביץ ) מיום 17.12.2012.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש נתפס ביום 25.5.2011 נוהג ללא רישיון בתוקף, כאשר תוקף רישיונו פקע בשנת 2004.

ביום 8.5.2012 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בבאר שבע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום (תת"ע 4585-08-11, כבוד השופטת א' ג'רבי ), על סמך הודאתו בעובדות כתב האישום. ביום 29.10.2012 הטיל בית המשפט עליו עונש של קנס בסך 1,000 ש"ח; פסילה מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של 15 חודשים וכן הפעלת עונש פסילה למשך ארבעה חודשים מתיק קודם שיבוצע באופן חופף לפסילה שהוטלה בתיק זה; פסילה על תנאי מהחזקת רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים; שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה זהה לעבירה שבה הורשע; וכן 180 שעות עבודה לתועלת הציבור. בגזר דינו התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן החיובי שניתן בעניינו של המבקש ופירט את ניסיונותיו לשקם את חייו בעקבות נסיבות עברו הקשות. כן נקבע בתסקיר כי המבקש הוא במהותו אדם נורמטיבי. על כן, קבע בית המשפט כי אין לגזור עליו עונש מאסר בפועל. בית המשפט נתן דעתו לכך שהמבקש דאג לרפא את הפגם ולחדש את רישיונו כדין. אולם, בית המשפט התייחס לכך שמדובר באירוע נהיגה שלישי בתוך תקופת הפסילה ולכך שלמבקש עבירות תנועה רבות קודמות, ועל כן אין מדובר במעידה חד פעמית. בית המשפט ציין כי בעבר הוטל על המבקש עונש צופה פני עתיד בדמות פסילה על תנאי של רישיון נהיגה ולא היה בכך כדי להרתיעו מלהמשיך ולנהוג ללא רישיון תקף.

על גזר דינו של בית המשפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי רישיון הנהיגה של המבקש פקע למעשה בשנת 2002, ועל כן הוא נהג בפסילה במשך תשע שנים, ולא כפי שקבע בית משפט השלום לתעבורה. בית המשפט ציין כי מדובר בענישה מחמירה אולם קבע כי למבקש עבר תעבורתי מכביד הכולל הרשעות בעבירות מסוג זה.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו הוא מחמיר ומבקש להפחיתו. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי אורכה של תקופת פקיעת הרישיון היא תשע שנים. כן טוען כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהמבקש הוציא רישיון נהיגה תקף ותיקן את דרכיו. לטענתו, היה על בית המשפט המחוזי להתייחס לתסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו, לאינטרס השיקומי ולנזק הצפוי לו מהענישה המחמירה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בנספחיה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, זאת מבלי להידרש לתגובה המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה , ואך מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות. נוסף על כן, לא למותר להזכיר כי לעניין חומרת העונש, הלכה היא כי טענות במישור זה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.7.2008). לפיכך, אך מטעם זה דינה של טענה זו להידחות. אוסיף, כי על אף שהמבקש תיקן את דרכיו, הוא הביע זלזול במרות החוק במשך שנים, כאשר נהג ללא רישיון נהיגה מספר פעמים, על אף הרשעות רבות. בתי המשפט הלכו כברת דרך לקראתו בעבר כאשר פסקו עונשים צופים פני עתיד ונדמה שלא היה בכך להועיל בהרתעתו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות, והבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.