רע"פ 8218/11 וואפי ג'בר נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 310-09-11, כבוד השופט א' כהן מיום 10.10.2011), שבמסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים בפ"ל 6739-01-11 מיום 19.7.2011 (כבוד השופט א' טננבוים ), באופן שעונש המאסר לריצוי בעבודות שירות שהוטל על המבקש בבית משפט השלום הומר לעונש מאסר בפועל, וכן תקופת הפסילה שהוטלה על ידי בית משפט השלום הוארכה לתקופה של 24 חודשים.

נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום. הראשון, מייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף. השני, מייחס לו עבירה של נהיגה במהירות שהיא מעל המהירות המותרת. ביום 28.4.2011 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתבי האישום והורה על הכנת חוות דעת של הממונה על עבודות השירות בעניינו. ביום 19.7.2011 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, שבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, קנס בסך של 5,000 ש"ח, פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של שישה חודשים, וכן הפעלת עונש מותנה של שלושה חודשי מאסר שהוטל עליו בתיק קודם, לריצוי באופן חופף.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי העונש שנגזר עליו אינו הולם את נסיבות המקרה. בית המשפט התייחס לעברו הפלילי המכביד של המבקש ולמדיניות הענישה הנוהגת במקרים מסוג זה, שלפיה העונש הראוי בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה הוא מאסר בפועל.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי יש להעניק לו רשות ערעור שכן מדובר במקרה בו קיים פער ניכר ומשמעותי בין העונש שהטילה הערכאה הדיונית לבין זה שהטילה עליו ערכאת הערעור. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שהחמיר את עונשו באופן משמעותי, הן ברכיב המאסר, הן ברכיב הפסילה. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתעלם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. אומנם, בית המשפט המחוזי החמיר בעונש שהוטל על המבקש על ידי בית משפט השלום. אך "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)).

במקרה שלפניי לא שוכנעתי כי הפער שבין העונשים לוקה בחוסר סבירות מהותי, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה כערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, גזר דינו של בית המשפט לתעבורה אינו מנומק דיו וסוטה, לקולה, ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע המבקש. זאת, בייחוד לנוכח עברו התעבורתי המכביד והעובדה שביצע את העבירות בעת שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.