רע"פ 10537/08 אליהו ישראל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין, יחד עם אחר, בבית משפט השלום בקריות (תיק פ' 913-07) בגין עבירה של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, לפי סעיף 406(ב)+29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ) ; ועבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 5.9.07 התפרץ המבקש ביחד עם אותו אחר לדירת מגורים בקרית אתא, ממנה גנבו בצוותא רכוש רב.

ביום 11.3.08 הרשיע בית המשפט (כב' הש' ארגמן ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וזאת על סמך הודאתו. בתסקיר שהוגש לבית המשפט, פירט שירות המבחן את קורות חייו של המבקש, וציין כי כיום מגלה המבקש מוטיבציה לשנות מדפוסי התנהגותו העבריינית. שירות המבחן המליץ לאפשר למבקש להמשיך בתהליך השיקום שהחל בו. כן צוין, כי המבקש חתם על חוזה טיפולי עם היחידה לנפגעי סמים בבאר שבע, הכולל בין היתר התחייבות להתחיל לעבוד. בסופו של דבר, המליץ שירות המבחן להעמיד את המבקש במבחן "טהור" למשך שנה, במהלכה יעקוב שירות המבחן אחר המבקש, כאשר זה יהיה בטיפול אינטנסיבי ביחידה לטיפול בנפגעי סמים בבאר שבע. בית המשפט קיבל את המלצת שירות המבחן, וביום 7.9.08 גזר על המבקש 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וכן הארכת עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו בשנתיים נוספות. כמו כן, הוטל על המבקש צו מבחן למשך שנה.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה (עפ"א 273/08). בערעורה טענה המדינה כנגד קולת העונש. לטענתה, העונש שהושת בתיק זה סוטה באופן ניכר מרמת הענישה המקובלת בימים אלו בבתי המשפט, וזאת נוכח התגברות גל ההתפרצויות והצורך להגן על החברה מפני מבצעי העבירה. נטען, כי העונש שהושת בתיק זה אין בו משום יצירת הרתעה, לא כלפי המשיב ולא כלפי עבריינים בכח.

ביום 11.12.08 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ר' שפירא, צ' קינן ו ע' גרשון ) את הערעור. בראשית פסק דינו, דן בית המשפט בטענת המשיבה לטעות שנפלה בפסק דינו של בית משפט השלום. נקבע, כי אכן הערכאה קמא נתפסה לטעות ; מצירוף סעיפים 54 ו56(א) לחוק העונשין עולה, כי מכיוון שבמקרה דנן הוטל על המבקש עונש מאסר על תנאי, שהוא בגדר "מאסר" במובן סעיף 56(א) לחוק העונשין, בגין העבירה הנוספת, לא היה מקום להאריך את המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו בגין העבירה הקודמת. לגופו של עניין, הדגיש בית המשפט כי המ דובר בעבריין רצדיביסט, אשר עונשי המאסר שנשא בגין עבירות דומות לא היה בהם כדי להרתיעו, לא כל שכן בעונשי המאסר על תנאי. כן צוין, כי למשיב היו הזדמנויות רבות לשקם עצמו ולנהל אורח חיים נורמטיבי, אך הלה בחר פעם אחר פעם לשוב לסורו. משכך, ביטל בית המשפט את גזר דינה של הערכאה קמא, וגזר על המבקש 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן הפעלת המאסר המותנה בן 18 החודשים שהוטל על המשיב בתיק פ' 1368/05, באופן שעשרה חודשים יצטברו לעונש שנגזר בגין העבירה הנוספת והיתרה תהא חופפת, כך שבסך הכל ירצה הוא עונש של 22 חודשי מאסר בפועל. כן נגזרו על המבקש 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להחמיר בענישתם של עבריינים הפוגעים ברכוש הציבור ובתחושת הביטחון שלו (ראה למשל, רע"פ 1708/08 מרדכי לוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.2.2008)) ; הדברים יפים שבעתיים מקום בו מ דובר בעבריין רצדיביסט שלא נרתע ממאסרים קודמים וממאסר על תנאי שריחף מעל ראשו עת יצא לביצוע העבירה הנוכחית.

כמו כן, פער הענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אף הוא אינו כזה המצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. ככלל, עצם קיומו של פער ענישה בין שתי ערכאות לא יצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אלא בנסיבות יוצאות דופן, בכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג (רע"פ 5060/04 דוד הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.2.2005)). אמנם ככלל, מן הראוי שהעונש המוטל על ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באופן מופרז מזה שהוטל על ידי הערכאה הדיונית מטעמי הוגנות כלפי המערער, אולם עיקרון זה ראוי לאיזון אל מול שיקולים ואינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר העיקרון לפיו על העונש להלום את המעשה בגינו הוא מוטל ולהתאים להנחיות ההלכה הפסוקה בדבר רמת הענישה הראויה (רע"פ 6163/07 חדורה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.5.2008)). במקרה דנן, לא קיימות נסיבות חריגות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה ; בית המשפט המחוזי גזר על המערער שנת מאסר בפועל, והיתרה - 10 חודשים בפועל - היא תוצאה של הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער, ולא הרתיעו מלשוב ולבצע מעשה עבירה. כמו כן, כאמור, העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי הולם את חומרת העבירה, במיוחד כאשר עסקינן בעבריין רצדיביסט, שלחובתו עבר פלילי מכביד בתחום עבירות הרכוש.

עוד יש להוסיף, כי נסיבותיו האישיות של המבקש וניסיונותיו להשתקם ולשוב מדרכו הרעה באו לפני בית המשפט המחוזי, ואף על פי כן בחר בית המשפט לבכר שיקולים של הרתעה ושמירה על ביטחון הציבור על פני שיקול השיקום, ולא בכדי ; לא מ דובר

במעידה חד פעמית של המבקש אלא בדפוס התנהגות החוזר על עצמו כבר שנים רבות, במהלכן נכנס המבקש בין כתלי בית הסוהר פעמים מספר ; ממאסרו האחרון השתחרר המבקש אך חמישה חודשים טרם ביצוע העבירה נשוא תיק זה. כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן, המבקש עבר גמילה מסמים במהלך מאסרו האחרון, ובתקופה בה בוצעה העבירה הוא היה נקי מסמים. לדאבוני, לא היה בכך כדי להשיבו מדרכו הרעה, ואף כשהוא נקי מסמים שב וביצע מעשה עבירה. למותר לציין, כי קשיים כלכליים, שלטענת המבקש הניעוהו לביצוע העבירה, אין בהם כדי להצדיק גזילת ממונו של אחר. עוד יצוין, כי המערער ביצע את העבירה על אף שידע כי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי ממושך, בן 18 חודשים, ואף על פי שהשתחרר ממאסרו האחרון אך חודשים ספורים קודם לכן. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

יש לקוות כי המבקש ימשיך בנקיונו מסמים במהלך ריצוי עונשו, ובכלל, וכי אכן ישוב לדרך הישר לכשישתחרר.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

ההחלטה מיום 18.12.2008, בדבר עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 15.2.09 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט

המחוזי בחיפה, לשם תחילת ריצוי עונשו.