ע"פ 4946/07עלי מקלדה נ. מדינת ישראל

ביום 19.2.09 נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבקשה להארכת מועד לשם הגשת ערעור. כן נדחתה באותה החלטה בקשתו של המבקש כי תינתן לו רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר החמיר בעונשו של המערער וקבעו, לצד קנס כספי, על 11 חודשי מאסר בפועל ועוד תשעה חודשי מאסר על תנאי. לאור הסכמת הצדדים, נקבע בפסק הדין כי על המבקש להתייצב ביום 3.5.2009 לתחילת ריצוי עונש המאסר אשר הושת עליו.

עתה

פונה המבקש בבקשה לדחות את תחילת ריצוי עונשו עד לחודש יוני 2009, על רקע בקשת חנינה שהגיש לנשיא המדינה. לדבריו,

בכוונתו לפנות אל שר המשפטים ואל נשיא המדינה בבקשה להקדים את מתן ההחלטה בבקשתו לחנינה ומשכך עתידה ההחלטה להינתן עד סוף חודש מאי 2009. בנסיבות אלה, גורס המבקש, ובכדי שלא לרוקן מתוכן ולייתר מראש את החלטתו העתידית של נשיא המדינה, ראוי כי בית המשפט ייעתר לבקשה וידחה את תחילת מועד התייצבותו של המבקש לריצוי עונש המאסר.

דין הבקשה להידחות.

בתחילה ייאמר כי לא ראינו מהיכן שואב המבקש את ביטחונו כי ההחלטה בבקשת החנינה אכן תינתן עד למועד בו נקב, וממילא אם אמנם תינתן היא במועד זה, מדוע באי קבלת בקשתו לדחיית העונש יהיה, לשיטתו, כדי לייתר את ההחלטה בחנינה, למצער בנוגע למרבית תקופת המאסר. עוד יוסף כי כשם שנלמד מתגובת המדינה, שהתנגדה לעיכוב ריצוי עונש המאסר, בקשה זו מגיעה לאחר שעונש המאסר שנגזר על המבקש עוכב זה מכבר בהסכמת הצדדים לפרק זמן משמעותי של למעלה מחודשיים.

ככלל, אין בהגשת בקשה לחנינה כדי להצדיק עיכוב ביצוע או דחייה במועד ריצוי העונש, למעט במקרים חריגים וקיצוניים ביותר ( רע"פ 10537/08 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.09); ע"פ 8226/06

טוויל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.07 )). אכן, הליך החנינה אינו מהווה ערעור נוסף, אלא הוא מצוי מחוץ למערכת הרגילה (בג"צ 4421/08 חלמיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.5.08)) . בהיעדר נסיבות מיוחדות אין מקום לכרוך בהליך זה, המגיע לאחר שפסק הדין המרשיע הפך חלוט, את עיכוב ביצועו של עונש. במקרה שלפנינו מוצו ההליכים המשפטיים בשלוש ערכאות שונות, ומשלא הובאו בפנינו נסיבות מן הזן המיוחד האמור, אין עניינו של המבקש נופל בגדר המקרים המצדיקים מתן דחייה בריצוי עונשו.