בשג"ץ 9683/10 משה ניזרד נ. הממונה על עבודות שירות

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' הנשיא ד' חשין), שדחה את עתירת המבקש לביטול ההחלטה על הפסקה מנהלית של עבודות שירות שהוטלו עליו.

1.

המבקש הורשע בבית-משפט השלום במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סחיטה באיומים, ונשפט לשישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. ביום 26.4.2010 הוצב העותר במתנ"ס בית-שאן לריצוי העונש. במהלך הימים הראשונים לעבודתו, החל המבקש להעדר לסירוגין, ללא אישור הממונה על עבודות השירות ובלא לתמוך בתיעוד מתאים את טענותיו בדבר מחלתו, למעט אישור מחלה בודד. ביום 6.6.2010 נערכה למבקש שיחת בירור בפני המפקח על עבודות השירות עקב היעדרויותיו הרבות. באותה פגישה, זומן המבקש לשימוע ביום 9.6.2010 והוזהר כי עד אז עליו להתייצב לעבודות השירות בצורה סדירה. עוד הוחלט כי העותר יעבור לבצע את עבודות השירות בתחנת המשטרה בעפולה. למרות זאת, לא התייצב המבקש לעבודות השירות ואף לא התייצב לשימוע שנקבע והוּדע לו במסגרת שיחת הבירור. לעותר נקבע שימוע נוסף ליום 21.6.2010 וגם אליו נמנע מלהתייצב. על רקע זה, ניתנה ביום 27.6.2010 החלטת נציב שירות בתי הסוהר על הפסקה מנהלית של עבודות השירות, בנימוק כי במהלך החודשיים שחלפו מאז החל בריצוי עבודות השירות, התייצב המבקש לעבודתו במשך 14 ימים בלבד, וזאת מבלי להמציא אישורים למרבית מהיעדרויותיו, תוך שהמבקש נמנע מלהתייצב לשימוע שנקבע בעניינו בשני מועדים שונים.

2.

בהחלטה מפורטת ומנומקת דחה בית-המשפט לעניינים מנהליים אחת לאחת את הטענות שהעלה בא-כוחו של המבקש דאז מטעם הסנגוריה הציבורית. בהחלטתו עמד בית-המשפט קמא על כך שלא נשמעה לפניו טענה בדבר אי תקינות ההליך או העדר מתן הזדמנות הוגנת למבקש להשמיע דבריו בטרם ניתנה ההחלטה. עוד התייחס בית-המשפט קמא לאמור בתסקיר שירות המבחן וכן לטענת הסנגור בדבר אישיותו המורכבת והילדותית של המבקש, וקבע כי "משלא גובו הדברים בכל חוות-דעת של איש מקצוע, מדובר בהתרשמות גרידא, שאין בה כדי לייחד מקרה זה ממקרים קשים אחרים שאף בהם לא שם עצמו בית המשפט תחת הגוף המוסמך". בית-המשפט הוסיף כי הבטחותיו של המבקש כי אם תינתן לו הזדמנות נוספת יבצע את עבודות השירות במסירות, הן בבחינת "אתרוגים לאחר סוכות" וכי משזלזל המבקש בהזדמנויות הרבות שניתנו לו, ומשלא נפל כל פגם בהחלטתו של הנציב, הרי שאין בדבריו האמורים של המבקש משום עילה להתערבות בית המשפט. לבסוף התייחס בית-המשפט קמא לטענה בדבר הנזק שעלול להיגרם לילדיו הקטנים של המבקש וקבע כי "...למרבה הצער, זה הוא המצב במקרים רבים דומים שבהם מוטלים עונשי מאסר לריצוי בפועל על הורים לילדים קטנים", וכי נוכח ההזדמנויות הרבות שכבר ניתנו למבקש, אין בשיקול זה כדי לחלצו מריצוי יתרת העונש מאחורי סורג ובריח.

3.

המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים ביום 29.12.2010. יוער כי המבקש אמנם היה מיוצג בבית-המשפט קמא על-ידי עורך-דין מטעם הסנגוריה הציבורית, אולם בהליך שלפניי מייצג המבקש את עצמו. בבקשתו טען המבקש כי לא הגיש את ההליך במועדו שכן "אף אחד לא אמר לי וגם בהחלטה לא היה רשום אז חשבתי שזה סוף הסיפור מבחינתי".

4.

לאחר הגשת הבקשה להארכת מועד, השתלשלות העניינים בהליך שבכותרת היתה כדלקמן: בתחילה, התבקשה תגובת המשיבים לבקשה להארכת מועד. ביום 5.1.2011 הוגשה על-ידי הצדדים "בקשה מוסכמת למתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים", החתומה על-ידי המבקש ובאת-כוח המשיבים. בבקשה המוסכמת פורט ההסדר שהושג בין הצדדים, לפיו המשיבים יסכימו לפנים משורת הדין לעכב את תחילת ריצוי מאסרו של המבקש עד ליום 20.2.2011. זאת, על-מנת שהמבקש יוכל להשתתף באירוע בר-המצווה של בנו שעתיד להתקיים ביום 17.2.2011. עוד הוסכם כי המבקש יחזור בו מהבקשה להארכת מועד. ביום 9.1.2011 נתן כב' השופט פוגלמן תוקף של פסק-דין להסדר האמור.

ביום 24.1.2011 הגיש המבקש בעצמו "בקשה דחופה לעיון חוזר", במסגרתה טען כי חתם על ההסדר המוסכם מתוך פחד ובעקבות "תחבולות", וביקש כי ההליך יתברר לגופו. בהתחשב בכך, התבקשה תגובת המשיבים. בתגובתה הסבירה באת-כוח המשיבים כי לאחר התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים בלשכה המשפטית של שירות בתי הסוהר, התגבשה עמדת המשיבים לפיה יש מקום להתנגד לבקשה להארכת מועד לגופה. עם זאת, הועלתה האפשרות לבוא לקראת המבקש, לפנים משורת הדין, ולהסכים לעיכוב ביצוע המאסר בפועל עד לאחר המועד בו עתיד להיערך אירוע בר-המצווה של בנו. בעקבות זאת, כך לפי הטענה, יצרה באת-כוח המשיבים קשר טלפוני עם המבקש בנוכחות פרקליט נוסף, על-מנת לעדכנו בעמדתם האמורה של המשיבים. לטענת באת-כוח המשיבים, היא הבהירה למבקש בעקבות שאלותיו כי היא אינה מוסמכת לייעץ לו וכי הבחירה בידיו. בעקבות ההסכמה שהביע המבקש וחתימתו על ההסדר,

הוא הוגש לבית-המשפט לצורך אישורו. עמדת המשיבים היתה כי בנסיבות אלה, אין מקום לעיון חוזר בפסק-הדין שאישר את ההסדר שהוסכם בין הצדדים. עם זאת, צוין כי ככל שהמבקש מעוניין לחזור בו מחתימתו על הבקשה המוסכמת ולעמוד על בקשתו המקורית להארכת מועד, מותירים המשיבים עניין זה לשיקול-דעת בית-המשפט.

ביום 30.1.2011 נתן כב' השופט פוגלמן החלטתו לפיה נוכח עמדת המשיבים ובהתחשב בכך שהמבקש לא מיוצג, יבוטל פסק-הדין מיום 9.1.2011 והבקשה להארכת מועד תועבר לרשם בית-משפט זה. עוד קבע כב' השופט פוגלמן בהחלטתו כי כל עוד לא תינתן החלטה אחרת בעניין, יתייצב המבקש לריצוי יתרת עונש המאסר ביום 20.2.2011.

5.

עם העברת הבקשה להארכת מועד להכרעתי, ביקשתי את עמדת הסנגוריה הציבורית בשאלה האם היא מוצאת לנכון לייצג את המבקש בבקשה שלפניי. בתגובתה, ציינה באת-כוח הסנגוריה הציבורית הארצית כי לאחר מתן פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מנהליים נשקלה על-ידי הסנגוריה האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לפי אמות-המידה המקובלות להגשת בקשות מסוג זה, אולם לאחר בחינה ואיזון בין השיקולים הנוגעים לעניין, הוחלט כי אין מקום לכך. עוד צוין בתגובה כי בא-כוח המבקש דאז הבהיר למבקש לאחר מתן פסק-הדין של בית-המשפט קמא, את זכותו להגיש בקשת רשות ערעור בעצמו, ואף הסביר לו את סד הזמנים להגשת בקשה כאמור. בנסיבות אלה, הותירה הסנגוריה הציבורית את ההחלטה בדבר מינוי סנגור לשיקול-דעת בית-המשפט. ייאמר כי נוכח האמור בתגובת הסנגוריה, לא ראיתי להורות על מינוי סנגור ציבורי בהליך שלפניי. תגובת המשיבים הינה כי הם מתנגדים למתן האורכה המבוקשת.

6.

לאחר שעיינתי היטב בטענות הצדדים ובמכלול החומר המצוי בתיק, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מנהליים ניתן ביום 3.11.2010 במעמד הנוכחים. בהתאם לסעיף 51ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בשילוב עם תקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980, המועד להגשתה של בקשת רשות הערעור היה בתוך 15 ימים ממועד מתן פסק-הדין בפני המבקש, קרי - עד יום 18.11.2011 . בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש בעצמו נושאת את התאריך 29.12.2010 . מדובר באיחור של למעלה מחמישה שבועות. באיחור משמעותי זה יש כדי לחתור תחת עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים, כמו גם תחת האינטרס הציבורי לשוויון בין בעלי-הדין ולחיזוק היציבות והוודאות המשפטית. בהתחשב בכל אלה ונוכח משכו הניכר של האיחור במקרה דנן, משקלו של הטעם למתן אורכה כמבוקש צריך שיהא בהתאם. אמנם, בהקשר הנדון לפניי אין הכרח בקיומו של "טעם מיוחד" כנדרש בהליכים אזרחיים. עם זאת, בעתירות אסירים, כמו גם בהליכים פליליים, הכלל הוא כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק שהרי אין לראות בסדרי הדין משום "המלצה" או "רשות"; לפיכך, הארכת מועד תינתן רק אם הוכח "טעם המניח את הדעת" לכך (ראו והשוו: דברי כב' השופטת ארבל בע"פ 4946/07 מקלדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.2009)). לא שוכנעתי כי התקיים טעם כאמור במקרה דנן.

7.

כפי שצוין לעיל, בבקשתו טען המבקש כי ההליך הוגש באיחור שכן לא ידע על האפשרות להשיג על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מנהליים. טענה זו בדבר אי ידיעת הדין נטענה באופן סתמי. בבקשתו נמנע המבקש מלהסביר כיצד למרות הטענה האמורה, ידע להגיש את הבקשה להארכת מועד שלפניי. זאת ועוד; הטענה בדבר אי ידיעת הדין נסתרה בתגובת הסנגוריה הציבורית ממנה עלה כי הסנגור אשר ייצג את המבקש בבית-המשפט לעניינים מנהליים, הבהיר לו לאחר מתן פסק-הדין את זכותו להגיש בקשת רשות ערעור בעצמו, ואף הסביר לו מהו סד הזמנים להגשת בקשה כאמור. בהתחשב בכך, קשה להימנע מהרושם כי על-אף הטענות שהעלה המבקש בדבר נסיבותיו האישיות וקשייו בריצוי עונש המאסר - טענות שאינני מקלה ראש בעניינן - לא ראה המבקש לפעול להגשת הליך ערעורי לבית-משפט זה במועד, למרות שפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים ניתן בנוכחותו והסנגור שייצג אותו בשעתו הסביר לו על האפשרות לעשות כן. התנהלות זו גובלת בזלזול בסדרי-הדין, אם לא למעלה מכך - בהתחשב בכך שטענת המבקש בדבר אי ידיעת האפשרות להגשת הליך ערעורי התגלתה כבלתי מדויקת, בלשון המעטה. כל אלה פועלים לחובת המבקש, אף אם אינו מיוצג בהליך שלפניי.

לכך יש להוסיף כי ככלל, רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מנהליים בעתירות אסירים אינה ניתנה כדבר שבשגרה, אלא רק כאשר מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. בהתחשב בכך שההליך שלפניי אינו מעלה שאלות עקרוניות אלא נוגע לכאורה לנסיבותיו הפרטניות של המבקש אשר היה מיוצג בפני בית-המשפט לעניינים מנהליים, ספק רב אם מתקיימת אמת-המידה האמורה (ראו והשוו: בשג"ץ 7138/08 בן לולו נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 23.10.2008)).

בהתחשב במשכו המשמעותי של האיחור בהגשת ההליך ובכך שלא הוצג לו טעם המניח את הדעת; בהתחשב בסיכוייו הלכאוריים הלא גבוהים של ההליך; ובהתחשב בהתנהלותו של המבקש עליה עמדתי לעיל; לא מצאתי הצדקה להיענות לבקשה להארכת מועד והיא נדחית. המזכירות תוודא המצאת החלטתי לידי המבקש באמצעות שיחה טלפונית.