בשג"ץ 7138/08 רחל בן לולו נ. נציב שירות בתי הסוהר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

ההליך נסוב על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (מיום 11.2.2008) לפיה נדחתה עתירת המבקשת נגד ההחלטה כי היא תרצה את יתרת מאסרה כמאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. ברקע הדברים גזר דין שהוטל על המבקשת, שכלל שישה חודשי מאסר בריצוי בעבודות שירות. כעולה מתגובת המשיבים, ריצוי עבודות השירות החל מחודש יוני 2003. המבקשת נהגה להיעדר רבות ממקום ריצוי עבודות השירות. בחודש אוגוסט 2003 הועברה המבקשת, לבקשתה, למקום עבודה אחר ואף משם נהגה היא להיעדר, ולפיכך הוחלט לקיים למבקשת שימוע אך היא לא התייצבה אליו. משכך, הועבר עניינה לממונה על עבודות השירות. משהעלתה המבקשת טענות בדבר מצבה הרפואי והנפשי, היא זומנה לפני הועדה הרפואית ונמצאה כשירה להמשיך עבודתה. ניתנה למבקשת הזדמנות נוספת לריצוי עבודות השירות אך היא המשיכה בהיעדרויות וזומנה לשימוע נוסף. ברם, גם לשימוע זה לא התייצבה המבקשת. על רקע זה המליץ הממונה על עבודות השירות כי המבקשת תרצה את יתרת עונש המאסר שנגזר עליה בבית הסוהר. הודעה על כך נשלחה למבקשת אך חזרה כ"לא נדרש". בחלוף כשנה ומחצה עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה (עע"א 338/06), אשר פסק כי על אף שלכאורה לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב, ייערך למבקשת שימוע על מנת שעניינה יבחן פעם נוספת ותישקל האפשרות להשלמת עונשה במסגרת עבודות שירות. לאחר השימוע החליט המשיב, לפנים משורת הדין, ליתן למבקשת הזדמנות נוספת להשלים את ריצוי העונש בעבודות שירות. המבקשת התייצבה לריצוי עבודות השירות, אך בטרם יסתיים יום העבודה עזבה את המקום. במהלך החודשיים שלאחר מכן התייצבה המבקשת מספר פעמים במקום העבודה, אך לא השלימה את ריצוי עונשה וכל הניסיונות לאתרה שוב לא צלחו. ביום 7.3.2007 זומנה המבקשת לשימוע, אך לא התייצבה ובעקבות כך החליט המשיב (ביום 25.3.2007) על הפסקת עבודות השירות של המבקשת וריצוי יתרת עונש המאסר שנגזר עליה בכלא.

2.

ביום 29.11.2007 הגישה המבקשת עתירה נוספת – היא העתירה נשוא הערעור שבכותרת. בדחותו את העתירה פסק בית המשפט קמא כי מי שניתנה לו הזדמנות לרצות את עונשו בעבודות שירות והוא מנתק את הקשר מהממונה ונעלם, יש לראותו כמי שהחליט כי אינו מעוניין לרצות את עונשו בעבודות שירות, על כל המשתמע מכך. עוד קבע בית המשפט קמא, כי החלטת המשיב התקבלה במסגרת סמכותו כדין, מטעמים עניינים וסבירים, וכי היא החלטה מתבקשת בהעדר כל אפשרות אחרת, לאחר שכל הניסיונות לגרום למבקשת לרצות את עונשה בעבודות שירות כשלו. בהתחשב בכך שהמבקשת הינה אם חד הורית לילדה בת 18, איפשר לה בית המשפט לפנות לשירותי הרווחה על מנת להסדיר את הטיפול בבתה, וקבע כי ריצוי העונש יחל ביום 1.4.2008.

3.

פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 11.2.2008 במעמד העותרת ובא-כוחה. ביום 14.8.2008 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. נטען בה, כי יש לאפשר לה להגיש את ההליך בשל מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות. המבקשת הוסיפה וטענה כי לא תודרכה כראוי ולא ידעה את סדרי הדין להגשת ערעור ואיש לא טרח ליידע אותה בעניין.

4.

המשיב מתנגד לבקשה. המשיב הדגיש כי פסק הדין ניתן במעמד הצדדים וכי המבקשת לא התייצבה לריצוי עונשה במועד שנקבע. נטען, כי המבקשת לא סיפקה כל הסבר לשיהוי הרב בהגשת הבקשה, בפרט נוכח העובדה שהייתה מיוצגת בערכאה קמא. הודגש כי הבקשה הוגשה חמישה חודשים לאחר שחלף המועד בו היה על המבקשת להתייצב לריצוי יתרת המאסר ושבעה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה בגינה הוגש ההליך שבכותרת. המשיב מוסיף וטוען כי המבקשת בחרה להפגין זלזול בוטה בגורמים האמונים על עבודות השירות ובהזדמנויות הרבות שניתנו לה, לרבות על ידי בית המשפט קמא. על כן, סבור המשיב כי אין למבקשת להלין אלא על עצמה, וכי דין בקשתה להידחות.

5.

המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר הינו חמישה עשר ימים (תקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם – 1980). עם זאת, לרשם בית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך, מכוח הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 90(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (ראו, בשג"ץ 4232/91 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברהים אחמד (לא פורסם, 11.10.1991)). סמכות כללית זו אינה מותנית בקיומו של טעם מיוחד כנדרש בהליכים אזרחיים לגבי מועד הקבוע בחיקוק ודי בקיומו של טעם סביר שיהא בו כדי להצדיק את האיחור. יחד עם זאת, מתן אורכה אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי בעתירות אסירים, כמו גם בהליכים פליליים, יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006). הדבר נעוץ בהכרח להתחשב בעקרון סופיות הדיון; בצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים; באינטרס של הצד שכנגד ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות והוודאות המשפטית; ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור. בהקשר זה יש לזכור כי ככל שמשך האיחור ארוך יותר, כן יגבר משקלם של הנימוקים האחרים הנוטים לדחיית הבקשה.

6.

במקרה שלפני הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שחלפה למעלה מחצי שנה מהמועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. הבקשה מתבססת בעיקרה על הטענה כי המבקשת אינה בקיאה בסדרי הדין, ואיש לא טרח ליידע אותה אודותיהם. אין בדברים אלה כדי להצדיק את הארכה המתבקשת, וזאת משורה של טעמים. ראשית, הדין בעניין המועד להגשת הליך הוא ברור וקבוע מפורשת בתקנות סדרי דין (עתירות אסירים). שנית, המבקשת הייתה מיוצגת בבית המשפט קמא, כך שיש להניח כי יכלה לברר בקלות את סדרי הדין להגשת השגה על פסק הדין, לו רצתה בכך. שלישית, חוסר בקיאותה של המבקשת אינו יכול להסביר את השיהוי הממושך שבהגשת ההליך. אפילו סברה המבקשת כי עומדים לרשותה למעלה מ-15 ימים, היא לא הניחה כל תשתית לסברה כי עומדת לרשותה חצי שנה תמימה להגשת בקשה לרשות ערעור. רביעית, וזה העיקר בעיני, סיכויי הבקשה לרשות ערעור להתקבל נראים קלושים, על פני הדברים. הלכה פסוקה היא כי ככלל, רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק אם "מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). במקרה דנן, עיון בבקשה לרשות ערעור מעלה כי טענות המבקשת נוגעות לנסיבות הפרטניות של המקרה. לפיכך, ספק רב אם ההליך שבכותרת עומד בקריטריון הנזכר. במצב דברים זה, בו מ דובר על פניו בהליך חסר תוחלת ונוכח האיחור הממושך שלא ניתן לו טעם סביר, אין הצדקה להיענות לבקשה להארכת מועד.

הבקשה נדחית.