בש"א 6410/18 תנו לחיות לחיות נ. פלוני

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.6.2018 (עמ"ש 33617-05-16; כבוד השופטים י' שנלר , ק' ורדי ו- ע' רביד ).

2.

פסק הדין הומצא לבא-כוח המבקשת עוד ביום 10.6.2018, ועל כן המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור חל ביום 10.7.2018. הבקשה שבפני הוגשה ביום 6.9.2018, היינו בחלוף כחודשיים מהמועד האחרון הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בבקשה נטען כי בא-כוח המבקשת לקה במחלה אשר בעטיה רשם בטעות ביומנו את המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור במהלך חודש ספטמבר במקום בחודש יולי. בהתאם להחלטתי מיום 10.10.2018, הבהיר בא-כוח המבקשת כי המועד המדויק בו נודע לו לראשונה על הטעות היה ביום 16.8.2018. לטענתו, בו ביום פנה בעניין לבא-כוח המשיבים, וביום 19.8.2018 שלח לו טיוטה של בקשה להארכת מועד, אולם עמדת המשיבים נמסרה לו רק ביום 3.9.2018. המשיבים מתנגדים לבקשה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. תקנה 528

ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 קובעת כי בית המשפט רשאי להורות על הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". ידו של בית משפט זה אינה קלה ביישום דרישה זו, ואמת מידה מרכזית בכל הנוגע לבחינת קיומו או היעדרו של "טעם מיוחד" היא השאלה אם האיחור בהגשת ההליך נעוץ בנסיבות של אילוץ או כורח (ראו : בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית (25.12.2011)).

ככלל, נקבע כי מקום בו טעמי האיחור נעוצים בבעלי הדין עצמם או בבאי כוחם, לא יהיה בדרך כלל צידוק להארכת המועד שהוחמץ, ואילו קיומן של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל דין עשויות להוות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד (ראו: ב"ש 1038 /85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק) ואח' , פד"י מ(1) 57, 62 (1986); בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פד"י נ(3) 209 (1996)).

4.

הבקשה דנן הוגשה באיחור ניכר ביותר, ונדרש כי משקלו של הטעם להארכת מועד יהיה בהתאם (ראו, למשל: בש"א 1364/10 פלונית נ' פלוני , פיסקה 3 (21.4.2010); בשג"ץ 9683/10 ניזרד נ' הממונה על עבודות שירות

(13.2.2011) ) ; בש " פ 7177/05 אבירי נ' מדינת ישראל (16.8.2015) ). לא מצאתי כי הנסיבות העומדות בבסיס הבקשה ממלאות אחר האמור. בבקשה שלפניי לא נטען כי מחלת בא-כוח המבקשת הביאה להפסקת עבודתו, אלא כי בעטיה נגרמה טעות משרדית שהתגלתה, לפי הטענה, בדרך מקרה. בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה , מחלה של עורך-דין אשר אינה מונעת ממנו את פעילותו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועדים (ראו: המ' 276/58

קרמרז' נגד רוזנברג , פ "ד ו 1119, 1120 (1958); בש"א 6439/13 לרון נ' לוין (26.11.2013) ). גם תקלה או טעות משרדית לא הוכרו ככלל כטעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. זאת, גם במקרים שבהם האיחור לא נבע מרשלנות ברורה או מזלזול בהוראות החיקוק, אלא מחוסר תשומת

לב או שיקול

דעת לא נכון של בעלי

הדין או של באי כוחם (ראו: בש"א 7378/98 נתנזון נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חולון , פ''ד נג(1) 856 , 858 (23.2.1999), וההפניות שם).

5.

גם אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן – כפי שהן עולות מהאישור הרפואי שהוצג בפניי – נכונה הייתי לשקול כי האיחור אירע מסיבות שאינן בשליטת בא-כוח המבקשת, הרי שלא מצאתי טעם מספק לשאלה מדוע הבקשה להארכת מועד לא הוגשה מיד בהיוודע הטעות. מהודעת בא-כוח המבקשת מיום 14.10.2018 עולה כי הוא היה ער לטעות זמן רב עובר להגשת הבקשה בפועל, וכי היה באפשרותו להקדים ולהגישה עוד ביום 16.8.2015 או בסמוך לאחר מכן, תוך ציון העובדה כי תגובת המשיבים טרם התקבלה. משכך, לא ניתן לומר כי המבקשת עמדה ב חובה לפעול בשקידה ראויה הנדרשת מבעל דין המבקש להגיש הליך ערעורי, ולו בשלב בו המצב המשפטי התבאר לאשורו (השוו: ב"ש 40/80 אסרף נ' סולתם בע"מ , פ"ד לד(3) 137 (1980); בש"מ 3319/18 סקאנר לייט בע"מ נ' עיריית ת"א - אגף הארנונה (21.5.2018)).

6.

למכלול הטעמים שהוצגו עד כה יש להוסיף כי בחינת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי מלמדת כי, על-פני הדברים, הם אינם נוטים לטובת המבקשת, וזאת נוכח הכללים החלים על מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

7.

הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 1,500 ש"ח.