בש"א 7378/98 מרדכי נתנזון נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה חולון

בפני בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ביום אחד. מדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעתירה מינהלית.

המערערים, חברי הועדה המקומית לתכנון ובניה, ביקשו לשנות את הוראות התב"ע החלה על מרכז מסחרי, הנבנה על ידי משיבה 2. הערעור נוגע להסדרי החניה באזור המסחרי.

הבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. משיבות 1, 2 מתנגדות להארכת המועד, ומשיבה 3 הסכימה להארכתו.

המערערים מנמקים את בקשתם להארכת המועד בכך ששלחו את כתב הערעור באמצעות מוניות אביב, מתוך הנחה כי החומר יימסר למזכירות בית המשפט בו ביום, כך שמדובר בתקלה טכנית שבתום לב. עוד הם מציינים, כי מדובר באיחור של פחות מעשרים וארבע שעות, וכי הערעור עצמו מעלה שאלות כבדות משקל.

חוששני כי אין מנוס מדחיית הבקשה.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- מאפשרת הארכת מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים שירשמו. המועד להגשת ערעור נקבע אף הוא בתקנות אלו, כך שהארכת מועד זה דורשת טעם מיוחד. העובדה שמדובר באיחור בן יום אחד בלבד, אינה מפחיתה מן דרישה למתן טעמים מיוחדים לערעור, כפי שהבהירה כב' הרשמת א' אפעל-גבאי בבש"א 3086/95, אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נגד בויום מהנדסים בע"מ , פ"ד מט (5) 89, 93:

"התמונה העולה מן המקובץ היא, כי איחור של יום אחד איחור הוא, הטעון תירוץ וצידוק. הטעם לכך הוא ברור: "עם תום התקופה להגשת ערעור הופך פסק הדין לסופי, והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו (ע"א 135/63, בעמ' 1860; ע"א 461/69 בעמ' 53". איחור של יום אחד יכול להיגרם בעטיין של סיבות שונות, ובהן טעות במניין הימים בחודש פלוני, כפי שארע בענייננו, תקלה משרדית (ראה: ב"ש 83/86 (ע"א 398/84) סוקול נגד ישמח ואח' , פ"ד מ(1) 577), תקלה בעבודת הדואר (ראה: בש"א 4249/94, יעקב קרן נגד בנק לאומי לישראל בע"מ - לא פורסם), וכיוצא באלה עניינים. אך מובן, כי עובדת היות האיחור בן יום אחד בלבד אינה מהווה - כשהיא לעצמה - סיבה טובה להתיר פתיחתו של ההליך באיחור".

לעניין זה ראה גם החלטת כב' המשנה לנשיא ש. לוין בבש"א 902/98, PARAG HOLDINGS

נגד הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה ואח' , לא פורסם; וכן בש"א 7615/96, הכשרת הישוב חברה לביטוח נגד מגלן סוכנות לביטוח בע"מ , לא פורסם; בש"א 795/96, חברה לבנין מריו לזניק בע"מ נגד יצחק יצחקי ואח' , פ"ד מט (5) 291.

לאחר שמצאנו כי נדרש טעם מיוחד, נבחן את הנימוק שהובא על ידי המערערים - איחור הגעת כתב הערעור שנשלח במונית:

ככלל, טעות משרדית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. זאת גם במקרים בהם האיחור לא נבע מרשלנות ברורה או זלזול בהוראות החיקוק, אלא מחוסר תשומת לב או שיקול דעת לא נכון של בעלי הדין או באי כוחם (המ' 513/77, יעקב בוסקילה, קטין נגד משרד החינוך , פ"ד לא (3) 447; ב"ש 359/80, תמר נאור נגד חיים נאור , פ"ד לה (2) 223; בש"א 795/96, מריו לזניק נגד חברה לבניין יצחק יצחקי ואח' , פ"ד מט (5) 223, וראה גם עניין אנגל ומריו לזניק הנזכרים לעיל.

מקרים של איחורים בהגשת כתבי בית דין או במילוי חובות אחרות עקב תקלות במשלוח דואר נדונו לא אחת. ההחלטה אם להאריך את המועד בשל תקלות מעין אלו הוכרעה בהתאם להתאמה שבין הליך ההמצאה שנבחר, לבין אורך הזמן שעמד לרשותו של בעל הדין. כאשר נבחר אמצעי המצאה, אשר במהלך הרגיל של הדברים די היה בו כדי לעמוד במועד, והאיחור בהמצאה היה בשל חריגה ממהלך העניינים הרגיל או מן הסיכום בין בעל הדין לבין מבצע ההמצאה, נקבע כי מדובר בנסיבות שאינן בשליטתו של בעל הדין, ולפיכך הוארך המועד להמצאה. מנגד, הארכת המועד לא ניתנה כאשר האפשרות העמידה במועד באמצעות האמצעי שנבחר היתה מוטלת בספק. מובן שהנטל להוכחת סבירות האמצעים מוטל על כתפיו של מבקש הארכת המועד.

כך לדוגמא:

בבש"א 2511/90, דב רום נגד עזבון המנוח אברהם שייער , פ"ד מד (3) 589, נקבע כי עצם משלוח כתב ערבות בתוך המועד שנקבע, בדואר רגיל, אינה מצדיקה הארכת המועד להפקדת ערבון כאשר הערבות לא הגיעה ליעדה. קביעה זו, לגבי מועד תשלום ערבון, שאינו קבוע בחיקוק, נכונה מקל וחומר לענייננו, כאשר המועד נקבע בחיקוק.

בב"ש 40/80, חיים אסרף נגד סולתם בע"מ , פ"ד לד (3) 137, שוגרה הודעת הערעור לבית המשפט בדואר, והגיעה באיחור של ארבעה ימים. כב' הרשם ד. בר-טוב הבהיר:

"אני מודע לעובדה כי בימינו אכן מתעכבים דברי דואר, אולם אינני סבור כי משום כך יש לדרוש מבעלי דין להחרים את דואר ישראל. עם זאת, נראה לי כי מחובתו של עורך דין, ביודעו שגורל ההליך שהוא חפץ להגישו עלול להיקבע בשל איחור בהגשה, לא להסתפק בשיגור מסמכי בי-דין בדואר, אלא לגלות יוזמה ולוודא אם אכן הגיעו לתעודתם תוך המועד שנקבע לכך. אין לשכוח שמועד המצאת הערעור למזכירות בית המשפט הוא הקובע, ולא מועד שלשולו לתיבת הדואר או מסירתו לפקיד הדואר".

כיוון שהתנהגות כאמור אינה בגדר "טעם מיוחד", נדחתה הבקשה להארכת המועד, והמבקשת חוייבה בהוצאות.

בבש"א 445/92, שמעון יצחק נגד DEUTSCHE BANK ACKTIENGESELLSCHAFT , לא פורסם, הוארך המועד להגשת בקשת רשות ערעור כיוון שהמחאה לשם תשלום אגרת בית המשפט, שנשלחה בדואר רשום, הגיעה למשרד בא-כוח המבקש לאחר עשרה ימים, במקום תוך ארבעים ושמונה שעות, כמקובל.

בבש"א 619/92, עקאוי ראסם ואח'

נגד אורי פורת ואח' , לא פורסם, נשלח ערעור המבקשים בדואר מהיר. הדואר קיבל על עצמו למסור את המסמכים בבית המשפט למחרת יום המשלוח, ביום האחרון להגשת הערעור. בפועל נמסר המשלוח יום מאוחר יותר. כיוון שהיתה בכך משום חריגה מהתחייבות הדואר, הרי שאין הדבר בשליטת בעלי הדין, והמועד להגשת הערעור הוארך.

בנסיבות דומות הוארך המועד בבש"א 4294/94, יעקב קרן נגד בנק לאומי לישראל בע"מ , לא פורסם. גם שם התחייב הדואר המהיר למסור את הבקשה לרשות ערעור יום לאחר משלוחה, כאשר המועד האחרון להגשתה חל יומיים מאוחר יותר. גם כאן התקבלה הבקשה להארכת המועד, מאחר שהסתמכות באת כוח המבקשת על שירותי הדואר המהיר היתה סבירה ומתקבלת על הדעת.

ולענייננו: על פי האמור בבקשה להארכת המועד ובתצהיר מבקש 1 המצורף לה, נשלח כתב הערעור באמצעות מוניות אביב ביום האחרון להגשת הערעור, והתקבל במזכירות בית המשפט יום לאחר מכן, לאחר חלוף המועד.

לא הובהר באיזו שעה נשלח הערעור, ומה (אם בכלל) סוכם בין המבקשים לבין חברת המשלוחים באשר למועד הגעת המשלוח. הבקשה והתצהיר נוקטים לשון סתומה, באמרם כי החומר שוגר באמצעות חברת מוניות ולא בדואר, מתוך הנחה כי החומר יימסר בו ביום. אין כל פירוט של העובדות עליהן מבוססת הנחה זו, וחזקה על המבקשים שאם היתה בידם תשתית כזו, היו מפרטים אותה בתצהירים.

האמצעי של משלוח כתב בי-דין (בשעה שאינה ידועה) אינו מספיק, כשהמדובר ביום האחרון להגשתו.

בנסיבות העניין, אני מסופקת אם אי הגעת המשלוח לבית המשפט היא אכן תקלה טכנית, כהגדרת המבקשים, או שמא זהו פרק הזמן המקובל להעברת המשלוח.

מכל מקום, גם אם צודקים המבקשים בכך שמדובר ב"תקלה טכנית שבתום לב", אין די בכך כדי להוות טעם מיוחד, המצדיק הארכת המועד הקבוע בחיקוק.

הבקשה נדחית.