רע"א 5808/07 לוסי אברו נ. עו"ד גד חלד בתפקידו כמפרק למרכז התכשיט ים המלח

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' יעקב ), שלא לבטל החלטה קודמת שניתנה שלא במעמד המבקשת.

2.

המשיב 1 (להלן: המפרק ) הוא מפרקה של חברת מרכז התכשיט ים המלח בע"מ (להלן: החברה שבפירוק ), אשר המבקשת והמשיב 2 רשומים כבעלי מניותיה. המפרק הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשנת 2004 בקשה (בש"א 5603/04; להלן: בקשת המפרק ), לפיה נתבקש בית המשפט להצהיר כי המבקשת והמשיב 2 נושאים באחריות אישית לחובות החברה שבפירוק מכח סעיפים 374-373 ל פקודת החברות [נוסח חדש], התשנ"ט-1999 , ולחייבם להשיב לחברה שבפירוק כספים שהוצאו ממנה שלא כדין, לטענתו. המבקשת לא הגישה כל תגובה לבקשת המפרק ולא השתתפה בהליכים המשפטיים הקשורים בה. בתאריך 18.9.2006 החליט בית המשפט (כב' השופטת ש' דברת ) לקבל את בקשת המפרק בעיקרה ולחייב את המבקשת והמשיב 2 יחדיו להשיב לקופת הפירוק סכומי כסף המגיעים לסכום משוערך של כ-5 מיליון ש"ח, נכון למועד ההחלטה (להלן: החלטת החיוב ).

3.

בתאריך 22.2.2007 הגישה המבקשת בקשה לביטולה של החלטת החיוב, שניתנה במעמד צד אחד (להלן: בקשת הביטול ). בתצהירה טענה המבקשת, בתמצית, כי לא ידעה על בקשת המפרק; כי מאז 1991 נפרדו דרכיהם שלה ושל המשיב 2 – שהוא האחראי הבלעדי לפעולות הפסולות בחברות שבבעלותם המשותפת, וכי גם כאשר עדכן אותה המפרק בדבר החלטת החיוב, באוקטובר 2006, סברה המבקשת שבדעת המפרק לפעול נגד המשיב 2 בלבד. בעקבות דיון שהתקיים בתאריך 28.5.2007, שבמסגרתו הודו באי-כוחה כי היא אכן קיבלה לידיה את בקשת המפרק, הגישה המבקשת תצהיר מתוקן ומפורט יותר, בו טענה כי עד לסוף חודש ינואר 2007 היא עוד סברה כי המפרק יגיע להסדר עם המשיב 2, ורק לאחר שגילתה כי הוטל עיקול על ביתה, פנתה לבאי-כוחה הנוכחיים והגישה את בקשת הביטול.

בתום דיון שני בבקשת הביטול, בתאריך 10.6.2007, החליט בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט א' יעקב ) לדחותה, מחמת האיחור בהגשתה. בהחלטה צוין כי המבקשת קיבלה מן המפרק דרישת תשלום שהתבססה על החלטת החיוב כבר בתאריך 18.10.2006, והודעה על עיקול ביתה על יסוד החלטת החיוב – בתאריך 18.1.2007. לפיכך נקבע שאף אם תתקבל טענת המבקשת כי לא ידעה על החלטת החיוב אלא בתאריך 18.1.2007 – הרי שהמועד האחרון להגשתה של בקשת הביטול חלף חמישה ימים לפני המועד שבו הוגשה הבקשה בפועל (22.2.2007), בעוד שלבקשת הביטול לא נלוותה בקשה להארכת מועד. חרף האמור נכון היה בית המשפט לעיין בבקשת הביטול עצמה ובתצהירים מטעם המבקשת על מנת לבחון האם נמצא בהם טעם מיוחד להארכת מועד – אך טעם כאמור לא נמצא, משלא הציגה המבקשת כל מניעה אובייקטיבית להגיש את בקשת הביטול במועדה.

4.

מכאן הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי. באי-כוחה של המבקשת טוענים כי היא "קשישה" (אף שמתצהיריה עולה כי היא בת כ-63), סובלת מנכות עקב מחלת הפוליו שלקתה בה בילדותה, ומסוכסכת עם המשיב 2, אשר הוא השולט הבלעדי בחברה שבפירוק ובחברות האחרות הקשורות בה. הם מלינים על כך שלמרשתם לא ניתן יומה בבית המשפט, וטוענים כי מתקיימים כאן הטעמים להארכת מועד, בפרט נוכח משכו הקצר של האיחור, העובדה שהמערערת לא היתה מיוצגת עד לפנייתה לבאי-כוחה הנוכחיים, והאשמה (לטענת המבקשת) לאי-התייחסות המבקשת להליכים המשפטיים – הרובצת לפתחם של: המפרק, המשיב 2, ומזכירות בית המשפט.

5.

יצוין, כי המשיב 2 הגיש לבית משפט זה ערעור (ע"א 9461/06) על ההחלטה לחייבו – יחד עם המבקשת – בתשלום לקופת הפירוק, והדיון בבקשה שלפני עוכב עד להכרעה בערעור זה (כאמור בהחלטתי מתאריך 18.2.2008). משניתן פסק דין באותו ערעור, בעקבות פשרה שהושגה בין המפרק והמשיב 2, ומשהודיעה המבקשת כי היא עומדת על הבקשה למתן רשות ערעור, ניתן להכריע בבקשה.

6.

דין הבקשה – להידחות , חרף המשמעות הקשה של החלטת החיוב מבחינת המבקשת. זאת, הן משום שבית המשפט המחוזי הנכבד צדק בקובעו כי בקשת הביטול הוגשה באיחור באופן המונע דיון בה, והן משום שאף אילו היה ניתן היתר להגשתה באיחור, דינה היה להידחות לגופה. אסביר הדברים להלן.

7.

לעניין הגשת הבקשה באיחור : בתצהיריה ובבקשותיה נמנעה המבקשת – ונראה שבכוונת המכוון – מלהבהיר מתי בדיוק הומצאה לה החלטת החיוב (לצורך חישוב מנין הימים בתקנה 201 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות )). בהיעדר טענה של המבקשת כי ההחלטה הומצאה לה פחות משלושים ימים ממועד הגשת הביטול (כך שלא נדרשת כלל בקשה להארכת מועד), אנו למדים כי ההחלטה היתה בידי המבקשת לכל המאוחר בתאריך 18.1.2007, כאמור בהחלטה, נשוא הבקשה. מכאן שבקשת הביטול הוגשה באיחור, ותנאי להגשתה היה כי המבקשת תבקש ותקבל היתר לדחות את המועד להגשת הבקשה, מטעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 528 לתקנות). משלא עשתה כן – דין הבקשה היה להידחות על הסף, וזה אף דינה של הבקשה שלפני (ראו: רע"א 9541/08 עו"ד ישי בית און נ' צמנטכל הנדסה ויזום (צפון) בע"מ (לא פורסמה, 7.4.2009)). אין מקום לדחיית מועדים שעה שדחייתם לא נתבקשה כלל ועיקר, אף אם המדובר באיחור קל, שאם לא כן היינו מאיינים את הוראות התקנות.

8.

בנוסף, ואף אם היינו רואים בבקשת הביטול ככורכת בתוכה בקשה להארכת מועד, לא היה הדבר מסייע למבקשת. יוזכר כי בית המשפט המחוזי הנכבד בחן – לפנים משורת הדין – את בקשת הביטול ואת תצהירי המבקשת על מנת לראות אם ניתן למצוא בהם "טעמים מיוחדים" לדיון בבקשת הביטול חרף האיחור בהגשתה, ולא מצא טעמים כאלה. ואכן – טעמים כאלה אינם בנמצא. המבקשת הודתה בתצהירה השני (מה שלא עשתה בתצהירה שנספח לבקשת הביטול) כי פנתה לבאי-כוחה הנוכחיים מיד לאחר קבלת ההודעה על עיקול דירתה כחלק מביצוע החלטת החיוב, בתאריך 18.1.2007. ממועד זה ואילך לא יכולה לעמוד למבקשת טענה כי לא היתה מיוצגת, או שציפתה שהמפרק יגיע להסדר עם המשיב, אשר ייתר את הצורך שלה להתמודד עם החלטת החיוב. ובכל זאת, בקשת הביטול הוגשה רק בחלוף 35 ימים מן המועד האמור, ולכך לא ניתן כל טעם מיוחד. טענה כי האיחור היה בן חמישה "בלבד" איננה יכולה להוות כשלעצמה טעם מיוחד לדחיית המועד, בהיעדר כל טעם מיוחד רלבנטי אחר (ראו: בש"א 7378/98 נתנזון נ' הועדה המקומית חולון , פ"ד נג(1) 856 (1999).

9.

יודגש עוד כי אין עסקינן באדם קשה יום ומעוט הבנה אשר החלטה שיפוטית נגדו נחתה עליו כרעם ביום בהיר, וניתן אולי למחול ביתר קלות על מחדליו המשפטיים: כעולה מן המסמכים שצורפו לבקשה שלפני, המבקשת היא עתירת ניסיון עסקי, בעלת חברות, מי שידעה לנקוט בהליכים משפטיים להגנה על זכויותיה מול המשיב 2, ומי ששכרה לפחות ארבעה משרדי עורכי דין בשנים האחרונות לייצוגה המשפטי בהליכים המשפטיים השונים הקשורים בעסקיה עם המשיב 2.

10.

אחרונה בהקשר זה יצוין כי יש קושי רב לקבל את הטענה כי המבקשת איחרה רק בחמישה ימים עת הגישה את בקשת הביטול בפברואר 2007. טענתה הסתמית כי לא קיבלה את החלטת החיוב בספטמבר 2006 – מוקשית, בהתחשב בכך שכתובתה הנזכרת בכל ההליכים המשפטים בהם היא מעורבת (תרשיש 38, ערד) היא אכן כתובתה מזה שנים ארוכות, ולכתובת זו אף נשלחו לה מכתבים מטעם המפרק – שהגיעו לידה. באוקטובר 2006 אף נשלח אליה (ונתקבל על-ידה) מכתבו של המפרק, הדורש ממנה לשלם כחמישה מיליון ש"ח על-יסוד החלטת החיוב, וספק רב אם אדם המקבל מכתב שכזה לא יטריח עצמו לפחות לאתר אותה החלטה ולעיין בה. ברור שלא ניתן לקבוע (ודאי בערכאת ערעור) ממצאים ברורים בעניין, אולם תמיהות אלה, שמקורן בעמימות וחוסר עקביות בתצהירי המבקשת, מקשות אף הן על קבלת עתירתה הנוכחית לדחיית המועד להגשתה של בקשת הביטול.

11.

בקשת הביטול לגופה : למעלה מן הצורך יצוין כי אפילו אם היה בית משפט קמא מתעלם מן האיחור שבהגשתה של בקשת הביטול – דין הבקשה היה להידחות.

12.

מבחינת סיכויי הגנתה של המבקשת, הרי שמבלי להרחיב בהם אציין כי ניסיונה של המבקשת להרחיק עצמה באופן מוחלט מן המשיב 2 ועסקיו החל משנת 1991 (כאמור בתצהירה), ולטעון כי רישומה כבעלת מניות בחברה שבפירוק "הוא רישום בטעות" (סעיף 10(ה) לבקשה), איננו נראה כעולה בקנה אחד עם הקמתן של מספר חברות משותפות להם לאחר שנת 1991 (שפעילותן קשורה לחברה שבפירוק), שבהן המבקשת רשומה כבעלת מניות שוות זכויות וכמנהלת יחד עם המשיב 2, ואף לא עם הבקשה שהגישה המבקשת בשנת 1997 לבית המשפט לעניני משפחה בבאר-שבע, שם הכריזה על עצמה כאשתו של המשיב 2, בעלים משותפים עמו של מגוון חברות (לרבות החברה שבפירוק), ועובדת קבועה באותן חברות.

13.

בענין הטעם לאי-התייצבות המבקשת לדיון, מצבה של המבקשת בעייתי אפילו עוד יותר: בניגוד לטענתה המפורשת בתצהירה כי לא קיבלה את בקשת המפרק, עולה מן הצרופות לתשובת המפרק כי היא דווקא קיבלה אותה בקשה, ובאי-כוחה אף נאלצו להודות בכך בדיון שנערך בתאריך 28.5.2007 (רק לאחר שהמפרק הביא הוכחות מצולמות למסירת בקשתו לידי המבקשת מהן, וזימן את המוסר לעדות). המפרק אף מציג הודעות נוספות ששלח למבקשת בדואר רשום, המעדכנות אותה על הדיונים בבקשתו, תוך התעלמות של המבקשת מהן. אף לאחר שקיבלה מכתב בדואר רשום הדורש כי תשלם את חובה בעקבות ההחלטה, היא לא עשתה דבר במשך חודשים, כאמור. ככלל, נראה כי המבקשת התעלמה כליל מן ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעניינה, יהיו טעמיה לכך אשר יהיו. יצוין כי התנהלות תמוהה זו של המבקשת חזרה על עצמה אף במסגרת ההליכים בבית משפט זה, כמפורט בהחלטתו של כב' הרשם י' מרזל בתיק זה מתאריך 24.9.2007, ואף בערעור שהגיש המשיב 2 על החלטת החיוב (ע"א 9461/06). בנסיבות אלה, הרי שחרף המשקל הרב הניתן לזכותו של בעל דין לקבל את יומו בבית המשפט, זכות זו איננה עומדת עוד למבקשת, מקום שם היא ויתרה בכוונת המכוון על זכות הגישה לבית המשפט, והיא נסוגה מפני זכותם של המפרק ושל נושי החברה שבפירוק להביא לסיום ההליכים בתיק (השוו: רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון (לא פורסמה, 27.2.2001)). במיוחד נכון הדבר כאשר משמעות קבלתה של בקשת המבקשת (אשר החלטתה לטמון את ראשה בחול משך שנים ארוכות לא צלחה והיא שואפת לנסות ולשנות בדיעבד את רוע הגזירה ) היא שבית המשפט ייאלץ לקיים מראשיתו את הדיון שנערך במשך כשנתיים בבקשת המפרק, תוך פגיעה קשה במפרק ובנושי החברה שבפירוק. טענותיה של המבקשת כי המשיב 2 הוא האחראי לכל שנעשה בחברה שבפירוק יהיו איפוא שמורות לה במערכת היחסים שבינה לבין המשיב 2, אך את ההזדמנות להעלותן מול המפרק – החמיצה.

למען הסר ספק יובהר כי אין באמור כדי למנוע מן המבקשת מלטעון טענות חדשות כלשהן ככל שאלה נובעות מהסכם הפשרה שאושר במסגרת ע"א 9461/06 הנ"ל, היה וכאלה עומדות לה.

14.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת עורך דין של המשיב 1 בסך של 10,000 ש"ח.