בש"א 9262/18פלוני נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.3.2018 (ת"א 23253-03-12) (להלן: פסק הדין ) וכן על החלטתו מיום 6.7.2018 (להלן: ההחלטה ).

2.

בגדר פסק הדין קיבל בית המשפט המחוזי תביעה שהגיש המבקש על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. ביום 24.5.2018, לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לפסיקת הוצאות. בהחלטתו מיום 6.7.2018 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה בקבעו כי היא הוגשה באיחור ניכר לאחר שפסק הדין הומצא למבקש באופן אלקטרוני בהתאם לתקנה 497ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ובשים לב לכך שהמבקש אף צפה בפסק הדין עוד ביום 28.3.2019 באמצעות מערכת "נט המשפט".

3.

ביום 27.6.2018, עוד טרם מתן החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לפסיקת ההוצאות, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 4990/18). בפסק דיני מיום 26.11.2018 הוריתי על מחיקת הערעור מחמת איחור בהגשתו. ערעור על פסק דין זה נדחה בפסק דינו של כבוד השופט ד' מינץ מיום 19.12.2018 (בש"א 8839/18) שקבע כי פסק הדין הומצא למבקש באופן אלקטרוני כדין עוד ביום 29.3.2018, ולפיכך נפל איחור בהגשתו של הערעור.

4.

ביום 31.12.2018 הגיש המבקש את הבקשה שבכותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין וההחלטה. עיקר טענותיו של המבקש מופנה נגד הקביעה כי פסק הדין הומצא לו כדין עוד ביום 29.3.2018. המבקש מוסיף כי אף אם ייקבע שפסק הדין הומצא לו במועד האמור, הרי שקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשתו של הערעור. זאת, כך נטען, משום שסבר שפסק הדין לא הומצא לו כדין, ושצפייה בו באתר בית המשפט אינה מתחילה את מרוץ הזמנים להגשתו של הערעור. המבקש מוסיף ומדגיש כי מדובר בערעור בזכות, וכי המשיבה ידעה לכל אורך הדרך על כוונתו להגיש את הערעור. המשיבה מתנגדת לבקשה.

5.

לאחר שעיינתי היטב בבקשה, בתשובה לה וביתר החומרים שהונחו לפני הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. בפתח הדברים אציין כי איני רואה מקום לשוב ולדון בטענות המבקש בכל הנוגע למועד המצאת פסק הדין לידיו, אשר הוכרעו זה מכבר בפסק דינו של כבוד השופט מינץ בבש"א 8839/18. לפיכך, נקודת המוצא להחלטתי תהיה כי פסק הדין הומצא למבקש כדין ביום 29.3.2018.

6.

בהתחשב באמור הרי שהמועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין הוא יום 21.5.2018, בעוד שהערעור על פסק הדין הוגש כאמור רק ביום 27.6.2018 והבקשה להארכת מועד שבכותרת הוגשה כשבעה חודשים לאחר מכן.

7.

בהתאם להוראות תקנה 528 לתקנות, בית המשפט רשאי להורות על הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". בענייננו, הבקשה הוגשה באיחור ניכר, ובנסיבות אלו משקלו של הטעם המיוחד להארכת מועד נדרש להיות כבד למדי (ראו, למשל: בש"א 6410/18 תנו לחיות לחיות נ' פלוני , פסקה 4 (5.11.2018), וההפניות שם). לטענת המבקש, הוא טעה לסבור כי פסק הדין לא הומצא לו כדין עוד ביום 29.3.2018. האם יש בטעות זו של המבקש כדי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין? אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

8.

בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי במקרים שבהם נטען לטעות שהובילה לאיחור בהגשת הליך, יש להוכיח כי מדובר בטעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה במישור האובייקטיבי (פרשנות החוק) או במישור הסובייקטיבי (מאמץ כן למניעת הטעות) ובעניין זה על המבקש להוכיח כי הטעות נגרמה בתום לב (ראו: בש"ם 6229/11

דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה ,

פיסקה 8 (10.10.2018)).

9.

בנסיבות המקרה שלפניי איני סבורה כי עלה בידי המבקש – אשר היה מיוצג על-ידי עורך-דין – להוכיח שהטעות שאליה נקלע לטענתו מצדיקה מתן הארכת מועד להגשת הערעור. לעניין זה חשוב להדגיש כי כללי ההמצאה הם כללים מושרשים וידועים אשר מעוגנים בתקנות ובפסיקה ענפה של בית משפט זה. על רקע זה ובשים לב לעובדה שהמבקש מיוצג, אין בידי לקבוע כי הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר.

הבקשה אינה כוללת הסבר מבורר בדבר המאמצים שעשה המבקש על מנת להימנע מן הטעות הנטענת ( ראו: בש"א 1001/18 מגוז נ' הכונס הרשמי , פיסקה 2 (25.6.2018); בש"א 8144/18 פלוני נ' פלונית (28.11.2018) ) . מוכנה אני להניח לטובת המבקש כי הוא לא הכיר את הכללים באשר להמצאת החלטות באמצעות כתובת דואר אלקטרוני המוסדרות בתקנה 497ג(ג1) לתקנות ואשר הוספו בשנת 2017 (למרות שהמבקש לא טען לכך, לפחות לא באופן מפורש). אולם, אף תחת הנחה זו, לא ראיתי להורות על הארכת מועד. זאת משום שאין חולק שהמבקש ידע על פסק הדין עוד ביום 28.3.2018, ושעל בסיס ידיעה זו הוא אף הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לפסיקת הוצאות. בנסיבות אלה, מצופה היה מהמבקש להגיש את הערעור במועד בהסתמך על הכללים הידועים המעדיפים במקרים מסויימים את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה" (ראו: רע"א 8467/06 עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ , פסקה 28 (8.7.2010); פסקה 11 לפסק דינו של כבוד השופט מינץ

בבש"א 8839/18 הנ"ל) , ויודגש בהקשר זה כי המבקש לא טען שכללים אלו – מושרשים ומוכרים אף הם – אינם ידועים לו. התנהלותו של המבקש אשר נקט בגישה של "שב ואל תעשה" בהמתנה להמצאה, מצד אחד, ופתח בהליכים אחרים בנוגע לפסק הדין (חלף הגשת ערעור), מן הצד השני, מהווה התנהלות דיונית הנגועה ב חוסר תום-לב , אשר אינה מקימה צידוק להארכת מועד להגשת הליך ערעורי.

10.

דברים אלה יפים מקל וחומר באשר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה, אשר הוגשה מספר חודשים ניכר לאחר מתן ההחלטה, ומבלי שהמבקש הצביע על טעם אשר יצדיק את הארכת המועד בהקשר זה.

11.

אוסיף כי בהתחשב בכך שלמבקש נתונה זכות ערעור על פסק הדין ובהתחשב במהות ההליך, שקלתי האם יש להורות על מתן הארכת מועד, ולו לפנים משורת הדין, על מנת שלא למנוע את יומו של המבקש. אולם, לאחר שעיינתי היטב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור שהוגשה, על פני הדברים ובזהירות המתבקשת התרשמתי שסיכויי ההליך אינם מצדיקים היעתרות לבקשה להארכת מועד.

12.

אם כן אני מורה על דחיית הבקשה. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 1,000 ש"ח.