בש"א 8359/11 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. פסק-הדין ניתן ביום 21.8.2011 על-ידי כבוד השופט י' ענבר, ובו נדחתה תביעה שהגישה המבקשת למתן פסק-דין המצהיר כי היא הממציאה והבעלים היחידה של אמצאה מסוימת (שבגינה הוגשה בקשה בינלאומית לרישום פטנט), וכי המבקשת והמשיבה אינן קשורות בהסכם כלשהו לגבי האמצאה.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 13.11.2011 על-ידי המבקשת עצמה. בבקשה נטען כי עוד לפני פסק-הדין פיטרה המבקשת את עורכי-הדין שייצגו אותה, וכי כעת היא מיוצגת על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, אולם טרם אותר עורך-דין מתאים. בבקשה הועלו טענות שמהן משתמע כי בפי המבקשת השגות על ייצוגה בערכאה הקודמת. עוד נטען כי בפסק-הדין של בית המשפט קמא נפלו שגיאות, וכי בידי המבקשת ראיות נוספות שיביאו להפיכת הקערה על-פיה.

בהחלטתי מיום 13.11.2011 קבעתי כי על הלשכה לסיוע משפטי להגיש תוך 10 ימים בקשה מנומקת להארכת מועד, שתכלול גם את כל התאריכים הרלוונטיים. הבקשה הוגשה ביום 30.11.2011. מן הבקשה עולה כי פסק-הדין הומצא לידי המבקשת ביום 23.8.2011, וכי המבקשת פנתה ללשכה לסיוע משפטי ביום 9.10.2011; ההחלטה בדבר מתן סיוע למבקשת נתקבלה ביום 13.11.2011, ואז פנתה המבקשת לבית משפט זה. בבקשה הוטעם כי התנהלותה של המבקשת הייתה בתום-לב, וכי בפיה של המבקשת טענות משפטיות כבדות משקל ביחס לפסק-הדין של הערכאה המבררת. המשיבה מצדה הגישה תגובה מפורטת שבה היא מתנגדת למתן הארכה המבוקשת.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להורות על מתן הארכה.

המועד להגשת ערעור על פסק-דין קבוע בחיקוק. בענייננו, המועד להגשת הערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מיום 21.8.2011 היה תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), אך נוכח ימי הפגרה זכתה המבקשת בארכה מן-הדין – עד ליום 23.10.2011. הכלל הוא כי בעל-דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על שיקולים כבדי-משקל. כך, הקפדה על המועדים הסטטוטוריים תורמת להגשמת המטרות של יעילות, ודאות וסופיות ההליך. היא מבטיחה שוויון בין בעלי-הדין הכפופים כולם לסדרי-דין זהים. זאת ועוד, הקפדה על לוחות הזמנים שהתוו בדין הכרחית לניהול מערכת שיפוט סדירה, יעילה ותקינה, כמו-גם לשם הבטחת אינטרס ההסתמכות של בעלי-הדין ויכולתם לכלכל את צעדיהם. אכן, עם חלוף תקופת הערעור קונה המשיב לעצמו מעין "חסינות" מפני תקיפת פסק-הדין והמשך הליכים (בש"א 1264/00 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' וענונו (לא פורסם, 4.4.2000)).

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק – ובכלל זה המועד להגשת ערעור – אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". לאור השיקולים שנזכרו לעיל, ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד". עמד על כך כבוד השופט ס' ג'ובראן בציינו כי "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה ..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (טרם פורסם, 30.3.2011)).

אמת מידה מרכזית – תכופות זו אמת המידה ה מרכזית – בכל הנוגע לבחינת קיומו או היעדרו של "טעם מיוחד", היא השאלה אם האיחור בהגשת ההליך נעוץ בנסיבות של אילוץ או כורח. לאמור: הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)). כך, למשל, במקום שבו הגשת הערעור התעכבה מחמת מחלה או מוות, עשוי הדבר להיחשב "טעם מיוחד" (ראו בש"א 4719/93 Her Majesty The Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד , פ"ד מז(5) 646 (1993)). לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו עניין מיכקשווילי הנ"ל).

ומה באשר לנימוק הנוגע בפנייה ללשכה לסיוע משפטי? ובכן, כאשר אדם נזקק לייצוג משפטי של הלשכה לסיוע משפטי, והוא נתקל במצוקת-מועדים בשל חלוף הזמן בין הפנייה ללשכה לבין מינוי עורך-דין מטעמה, יבחן בית המשפט את בקשתו להארכת מועד באהדה. "אכן, כאשר מדובר במבקש דל אמצעים, אשר נזקק לארכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, האינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות עשוי לגבור על האינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון, ובכך לבסס את אותו 'טעם מיוחד' הנדרש לצורך הארכת מועד" (בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי (לא פורסם, 1.6.2009); בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון , פ"ד נד(4) 702 (2000)).

עם זאת, פנייה ללשכה לסיוע משפטי אינה מהווה מניה וביה "טעם מיוחד" למתן הארכת מועד. בכל מקרה ומקרה יש להפעיל שיקול דעת בהתחשב בכלל הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים (ראו עניין טיסו הנ"ל). בפרט, גם בעל-דין החפץ לבקש סיוע מאת הלשכה לסיוע משפטי אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים משך תקופה ארוכה, אלא עליו לפעול בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת; הדרישה לשקידה סבירה מתבטאת הן בהיבט של מועד הפנייה ללשכה לסיוע משפטי, הן בהיבט של פנייה מבעוד מועד בבקשה להארכת מועד באופן שיצמצם את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד. אכן, לא הרי בעל-דין שהינו דל-אמצעים ונזקק לארכת מועד לשם הסדרת ייצוגו המשפטי , כהרי בעל-דין המשתהה בעצם הפנייה ללשכה לסיוע משפטי ונזקק אחר-כך להארכת מועד נוכח העיכוב שנוצר. זאת ועוד, קיימת בדרך-כלל ציפייה כי בעל-דין הממתין להחלטת הלשכה לסיוע משפטי, ונוכח לדעת כי שעון החול הולך ואוזל, יגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד. עמדה על כך כבוד הרשמת ד' כהן-לקח, בציינה כי צעד כזה "היה מתבקש כחלק מהחובה לנהוג כבוד בסדרי-הדין ובבית-המשפט, וכן כדי למנוע מהצד שכנגד לפתח צפייה לגיטימית כי לא יוטרד עוד בהליך ערעורי" (בש"א 3794/11 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 25.10.2011)). כבוד הרשמת אף הורתה כי עותק מהחלטתה ישוגר לממונה על האגף לסיוע משפטי, "על-מנת שייבחנו הדרכים המתאימות להנחיית בעלי-דין להגיש בקשות להארכת מועד בתוך התקופה הקבועה לכך בדין, בעודם ממתינים להסדרת ייצוגם על-ידי הלשכה לסיוע משפטי (זאת, ככל שהנחייה כאמור אינה ניתנת כבר בעת הנוכחית)".

בענייננו, המבקשת פנתה ללשכה לסיוע משפטי ביום 9.10.2011 – אמנם בתוך התקופה הקצובה בדין (נוכח ימי הפגרה), אך סמוך למדי לתום התקופה, ובפועל – כמעט חמישים ימים לאחר שפסק-הדין הומצא לידיה. אין בבקשה שלפניי כל הסבר להשתהות זו (המשיבה מצדה מציינת כי ביום 5.10.2011 היא, המשיבה, פנתה למבקשת בדרישה למלא אחר פסק-הדין). זאת ועוד, גם לאחר הגשת הבקשה ללשכה לסיוע משפטי לא נעשתה כל פנייה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד, ואף אין טענה כי נמסרה הודעה למשיבה על הכוונה לערער על פסק-הדין. מחדל זה נמשך זמן רב נוסף – למעלה מחודש – עד למתן האישור בדבר ייצוג מטעם הלשכה (כשלושה שבועות לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור). גם למחדל זה אין כל הסבר בבקשה שלפניי (ולא מיותר להזכיר כי בסופו של יום, בתאריך 13.11.2011, הגישה המבקשת בעצמה בקשה להארכת מועד). עוד יודגש כי אין טענה שהמבקשת לא הייתה מודעת למועדים הרלוונטיים. בנסיבות אלה, יש טעם של ממש בטענתה של המשיבה כי לאחר קרוב לשלושה חודשים מעת מתן פסק-הדין, נוצרה אצלה ציפייה ראויה להגנה כי לא תוטרד עוד בהליך ערעורי.

לאור האמור, לא שוכנעתי בקיומו של "טעם מיוחד" למתן ארכה. על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ובשים לב לכך שהוכרה זכאותה של המבקשת לייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי, ראיתי לנכון להסתפק בחיובה של המבקשת בתשלום שכר טרחת עורך-דין למשיבה בסכום של 1,000 ₪.