בש"א 1823/14 ציון פרץ נ. דורון ליברט עו"ד מנהל מיוחד

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 29.12.2013 בה דחה בקשה לעיון חוזר בהחלטתו בדבר הגדלת התשלום החודשי המוטל על המבקש במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינו.

תחילה יצוין כי לבקשה צורפה הודעת ערעור על ההחלטה הנזכרת, אך כפי שציינתי בהחלטותיי מיום 11.3.2014 ומיום 24.3.2014 למבקש לא נתונה זכות ערעור על ההחלטה שכן מדובר בהחלטה בבקשה לעיון חוזר, וגם הבקשה המקורית שניתנה בעניין הינה "החלטה אחרת" (בהתאם לרע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 10 (26.10.2011)).

המבקש טוען בבקשתו כי העיכוב בהגשת ההליך נגרם בשל המתנתו לקבלת אישורה של הלשכה לסיוע משפטי להגשתו, אך מן הבקשה עולה כי בקשה להרחבת מינוי הלשכה הוגש רק ביום 28.1.2014, הגם שההחלטה הומצאה לבא-כוח המבקש ביום 31.12.2013. בנסיבות העניין אפשרתי למבקש להגיש הבהרה לעיכוב זה בפניה ללשכה לסיוע משפטי, ובהמשך לכך ציין כי בא-כוחו הודיעו על ההחלטה בראשית ינואר 2014 אך בשל מצבו הרפואי נפגש עימו רק ביום 12.1.2014.

לאחר הגשת ההשלמה הודיע המשיב 2 כי אין לו התנגדות למתן הארכה ואילו המשיב 1 מתנגד לה.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אכן, בפסיקה נקבע לא אחת כי כאשר אדם נזקק לייצוג משפטי של הלשכה לסיוע משפטי והוא נתקל ב"מצוקת מועדים" בשל חלוף הזמן בין הפניה ללשכה לבין מינוי עורך דין מטעמה, יבחן בית המשפט את בקשתו להארכת מועד באהדה וזאת נוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות (ראו: בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי , פסקה 2 (1.6.2009) (להלן: עניין טיסו )); בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון , פ"ד נד(4) 702 (2000)). עם זאת, עצם הפניה ללשכה לסיוע משפטי אינה מהווה כשלעצמה "טעם מיוחד" להארכת מועד, ובכל מקרה נתון על בית המשפט להפעיל שיקול דעת בהתחשב בכלל הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים (ראו עניין טיסו , פסקה 2). בין היתר יש לבחון בהקשר זה האם בעל הדין פעל בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת, ובהקשר זה יש רלבנטיות הן למועד הפניה ללשכה לסיוע משפטי והן לשאלה האם הוגשה מבעוד מועד בקשה להארכת מועד באופן שיצמצם את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד (בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית (25.12.2011)). כמו כן, לאחר שהוסדר הייצוג המשפטי הדרישה לשקידה סבירה ולהתנהלות מהירה מקבלת משנה תוקף.

3.

במקרה שבפנינו הבהיר המבקש בהשלמה שהגיש כי נודע לו על ההחלטה בראשית חודש ינואר 2014 אך לדבריו בשל מצבו הבריאותי הפגישה בינו ובין בא-כוחו נערכה רק ביום 12.1.2014. ואולם, הטענה בדבר מצבו הבריאותי של המבקש נטענה ללא כל פירוט בעניין וכן היא נטענה בעלמא מבלי כל אסמכתא התומכת בה, ומשכך לא בוססה היא כדבעי. כן אין כל התייחסות בבקשה או בהשלמה מדוע נערכה הפניה ללשכה לסיוע משפטי אך ביום 28.1.2014 - כחודש לאחר מתן ההחלטה; למעלה משבועיים לאחר קיומה של הפגישה הנזכרת; ויומיים טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי. גם עם מתן תשובת הלשכה לסיוע משפטי, אשר ניתנה ביום 2.3.2014, המתין המבקש שמונה ימים נוספים עד שפנה לבית משפט זה.

יודגש בהקשר זה כי בבקשה אין כל הסבר לשאלה מדוע לכל הפחות לא הוגשה על ידי המבקש עצמו בקשה להארכת מועד טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי ומיד לאחר הפגישה הנטענת עם בא-כוחו או לפחות בד בבד עם הפניה ללשכה לסיוע משפטי עד אשר יתברר מה עלה בגורל פנייתו ללשכה, על מנת להעמיד את המשיבים על העובדה שטרם השלים עם החלטת בית המשפט קמא (וראו: בש"א 3794/11 פלוני נ' פלונית , פסקה 6 (25.10.2011); בש"א 2052/13 ארחה נ' עוד ארז חבר, בתפקידו כמנהל מיוחד , פסקה 6 (9.4.2013)). עוד יודגש כי גם לפי סברתו המוטעית של המבקש, לפיה נתונה היתה לו זכות ערעור על ההחלטה, הוגשה הבקשה כחודש לאחר חלוף המועד אשר סבר בטעות כי נתון לו להגשת הערעור.

בנסיבות אלו כולן, דהיינו ההשתהות בפניה ללשכה לסיוע משפטי ללא מתן הסבר מספק ומשלא ניתן כל הסבר לכך שהמבקש לא הגיש בקשת ארכה מיד עם פניית בא-כוחו ללשכה לסיוע משפטי אלא רק כחודש ומחצה לאחר מכן, סבורני כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי התגבש בעניינו "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה המבוקשת.

אשר על כן, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.