בש"א 4480/09 אלברט טיסו נ. כונס נכסים הרשמי

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטה של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) בה התיר בית המשפט למשיבה 2 לפעול כנגד חוב מזונות של המבקש כלפיה במסגרת הליכי פשיטת רגל, חרף היותו של המבקש נתון בהליכי פשיטת רגל. החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה ביום 30.4.2009. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 26.5.2009. על פי הנטען בבקשה, לאחר קבלת ההחלטה פנה המבקש, המיוצג מטעם הלשכה לסיוע משפטי, ללשכה לסיוע משפטי ולאחר בדיקת הלשכה הועבר הטיפול בנושא לבא-כוחו. כתב המינוי נשלח ביום 14.5.2009. נטען כי לבא-כוח המערער נדרש זמן מה על מנת להכין כראוי את כתב הערעור, כמו גם בקשות לפטור מאגרה וערובה, ועל כן מתבקשת ארכה עד ליום 25.6.2009. משיבים 1 ו-3 נתנו הסכמתם לבקשה. משיבה 2 הודיעה על התנגדותה. היא ציינה כי החוב נשוא ההליך הוא חוב מזונות בן שנים ארוכות. הבקשה להארכת מועד וההליך הערעורי נועדו, לשיטתה, לאפשר למבקש להוסיף ולמשוך זמן, ויש בהם משום שי מוש

לרעה בהליכים משפטיים ככלי שרת להוסיף ולחמוק מתשלום חוב המזונות.

2.

לאחר עיון בעמדות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה. הארכת מועד להגשת הליך מחייבת קיומו של "טעם מיוחד" למתן ארכה (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בענייננו, הטעם עליו מתבססת הבקשה הוא הסדרת הייצוג בלשכה לסיוע משפטי. אכן, כאשר מ דובר

במבקש דל אמצעים, אשר נזקק לארכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, האינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות עשוי לגבור על האינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון, ובכך לבסס את אותו "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת מועד (ראו, בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון , פ"ד נד(4) 702). כמובן שאין מ דובר בכלל המופעל באופן אוטומטי. בכל מקרה ומקרה מופעל שיקול דעת פרטני, בשים לב לכלל נסיבות העניין. במסגרת הנסיבות והשיקולים נבחנת השאלה האם הוגשה בקשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך וכן נלקחים בחשבון משך הארכה המתבקשת, מהות ההליך, הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

3.

במקרה שלפניי, דומה כי המבקש פעל במהירות המתחייבת לשם הסדר ייצוגו מטעם הסיוע המשפטי. תהליך זה ארך כשבועיים ימים והושלם ביום 14.5.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, כך שלמשיבים לא נוצרה ציפייה לסופיות ההתדיינות בעניין המזונות. יצוין כי משיבה 2, בתגובתה לבקשה שלפניי, לא טענה כי נגרם לה נזק בשל עצם העיכוב בהגשת ההליך. כמובן שהארכת המועד, כשלעצמה, אין בה כדי לעכב את מי מוש

ההחלטה של בית המשפט המחוזי, המאפשרת נקיטה בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקש. מכאן שהיעתרות לבקשה אינה מובילה, כשלעצמה, למשיכת זמן נוספת בהליכי הגבייה של חוב המזונות.

הבקשה מתקבלת איפוא, כך שהמועד להגשת הליך מוארך עד ליום 25.6.2009.