בש"מ 251/12 רפי אוחיון נ. עיריית נתניה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, שניתן לפני קרוב לשנה.

המבקש היה המשיב 8 בעתירה מנהלית שהגיש המשיב 2. בעתירתו ביקש המשיב 2, המחזיק בחנות ב"שוק שוהם" שבעיר נתניה, כי יינקטו צעדי אכיפה נגד המשיבים המפעילים דוכנים בשוק. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה במובן זה שניתנו הוראות לעירייה (המשיבה 1) לאכוף את הדין בעניין רוכלות בשוק, ובכלל זה לנקוט פעולות פרטניות שונות לרבות סילוק דוכנים של משיבים שאינם מחזיקים בהיתר (ובהם המבקש). המבקש חויב בתשלום הוצאות למשיב 2 בסך של 10,000 ₪.

פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים ניתן ביום 6.2.2011. ביום 8.1.2012 – אחד-עשר חודשים לאחר פסק-הדין – הוגשה הבקשה להארכת מועד המונחת לפניי, ובצמוד לה הערעור גופו ובקשות נלוות. הכיצד מסביר המבקש את האיחור הניכר? ובכן, לדברי המבקש – המיוצג על-ידי עורך-דין שמונה מטעם הלשכה לסיוע משפטי – האיחור נעוץ בהתנהלותו של עורך-דינו הקודם (אף הוא מטעם הלשכה לסיוע משפטי).

במה דברים אמורים? לטענת המבקש, עורך-הדין הקודם לא המציא לו את פסק-הדין, ורק כעבור שבועות אחדים שמע מעמיתיו בשוק על קיומו של הפסק ופנה לעורך-הדין בבקשה כי הלה יגיש ערעור. המבקש מוסיף וטוען כי עורך-דינו הקודם הורה לו – בניגוד לכללים – לשלם סכום-כסף לצורך אגרת הערעור; המבקש עשה כמצוּוה והניח כי אכן הוגש ערעור, אך עורך-הדין לא השיב לפניותיו של המבקש עד שהתעורר בלבו של האחרון החשש שמא עורך-הדין אינו פועל כראוי. לפיכך, פנה המבקש – לדבריו – "בחודש יוני/יולי" לבית משפט זה, ואז למד כי כלל לא הוגש ערעור. המבקש גורס כי ניסה לחדש את הקשר עם עורך-דינו הקודם, אך כשל, ולכן פנה ללשכה לסיוע משפטי שביקשה לקיים פגישת-בירור. אלא שהודעה בדבר הפגישה לא הגיעה לידי המבקש, ובסופו של דבר מונה ביום 20.11.2011 עורך-דין חדש – הוא בא-כוחו הנוכחי של המבקש. לדידו של המבקש, בנסיבות אלה מתקיימת עילה להארכת מועד, והוא מפנה לפסיקה שלפיה עיכוב בהסדרת ייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי עשוי להוות "טעם מיוחד". זאת ועוד, לדעת המבקש, סיכויי הערעור טובים.

לבקשה צורפו עמדותיהם של המשיבים 1 ו- 2. זו וגם זה מתנגדים למתן הארכה המבוקשת.

דין הבקשה להידחות.

האיחור שבו מדובר כאן הוא איחור כבד. הארכת המועד להגשת ערעור בנסיבות כגון אלה משמעותה פגיעה ממשית בעקרונות חשובים ובהם סופיות הדיון ואינטרס ההסתמכות והציפייה של הצד שכנגד. על כתפיו של המבקש רובץ הנטל לשכנע כי קיימים "טעמים מיוחדים" להצדקת האיחור, ומטבע הדברים משקלם של הטעמים האמורים צריך להלום את משך האיחור. כפי שנפסק לא פעם, כאשר השיהוי בהגשת ההליך נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996); בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה (לא פורסם, 30.3.2011)).

אמת, כאשר אדם נזקק לייצוג של הלשכה לסיוע משפטי, והוא נתקל במצוקת-מועדים בשל חלוף הזמן בין הפנייה ללשכה לבין מינוי עורך-דין מטעמה, יבחן בית המשפט את בקשתו להארכת מועד באהדה. "אכן, כאשר מדובר במבקש דל אמצעים, אשר נזקק לארכה לשם הסדרת ייצוגו המשפטי, הרי שנוכח חשיבותה של זכות הפניה לערכאות, האינטרס שלו לקבל סיוע משפטי נאות עשוי לגבור על האינטרס של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון, ובכך לבסס את אותו 'טעם מיוחד' הנדרש לצורך הארכת מועד" (בש"א 4480/09 טיסו נ' כונס נכסים הרשמי (לא פורסם, 1.6.2009); בש"א 6708/00 אהרן נ' אמנון , פ"ד נד(4) 702 (2000)).

עם זאת, עצם העובדה שבעל-דין נזקק לשירותיה של הלשכה לסיוע משפטי אינה מאיינת את הוראות סדרי הדין ואינה מהווה מניה וביה "טעם מיוחד" למתן הארכת מועד (ראו לארונה בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית (טרם פורסם, 25.12.2011)). בענייננו, המבקש מעלה טענות חמורות כלפי בא-כוחו הקודם (מטעם הלשכה), וסבור כי התנהלותו של עורך-הדין מקימה הצדקה להארכת המועד. אין בחומר שלפניי כדי לאפשר בירור אם אמנם יש צדק בטענות המופנות כלפי עורך-הדין הקודם של המבקש. אולם, ברור לגמרי כי הבקשה שלפניי אינה מצביעה על "טעם מיוחד" למתן ארכה במקרה זה.

ראשית, המבקש בחר שלא להציג בבקשתו תמונה ברורה ומדויקת לגבי השתלשלות העניינים – כך למשל לא נקב בתאריכים רלוונטיים כגון המועד שבו הומצא פסק-הדין לעורך-דינו, המועד שבו נודע לו-עצמו על פסק-הדין, או המועדים שבהם נעשו לטענתו פניות לעורך-הדין, לבית המשפט וללשכה לסיוע משפטי. מעבר לכך, לא צורף לבקשה תיעוד ולוּ של פנייה אחת שנעשתה לעורך-הדין הקודם. לא ברור אם עורך-הדין החדש של המבקש (או גורם בלשכה לסיוע משפטי עצמה) פנה לעורך-הדין הקודם בניסיון לברר את פשר ההתנהלות הנטענת, ומכל מקום לא צורף תיעוד של פנייה כזו (ראו והשוו בש"א 1586/11 זנגריה נ' זנגריה (לא פורסם, 6.3.2011)). זאת ועוד, לדברי המבקש הוא פנה "במהלך חודש יוני/יולי" לבית המשפט ואז התחוור לו כי לא הוגש ערעור. אלא שמאז חלפה כמחצית השנה ללא שהוגשה כל בקשה לבית המשפט, וברי כי לעיכוב ממושך נוסף זה אין הצדקה, וודאי לא כזו המאפשרת הארכת מועד חודשים רבים לאחר שפסק-הדין הפך חלוט. ואם בכל אלה לא די – ואכן די בהם – הרי גם מאז יצא כתב מינוי לעורך-הדין הנוכחי (ביום 20.11.2011) חלפו עוד כחמישים ימים – תקופה העולה בהרבה על משך הזמן הקבוע בדין להגשת ערעור.

הבקשה נדחית. למרות האמור בסעיף 13 לבקשה, וההבנה למצב הכלכלי הנטען, לא אוכל להתעלם לגמרי מן העובדה שהמשיבים 1 ו- 2 הוטרדו והתבקשו להגיש תגובה לבקשה להארכת מועד בעניין פסק-דין שהפך חלוט לפני זמן כה רב. בנסיבות, אני פוסק למשיבה 1 ולמשיב 2 שכר טרחה בשיעור של 250 ₪ לכל אחד מהם.