בש"א 3736/19 גל עופר נ. כונס הנכסים הרשמי

1.

בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד התנהלו בעניינו של המבקש הליכי פשיטת רגל שבסיומם ניתן לו צו הפטר חלוט. לאחר מתן צו ההפטר הורה בית המשפט של פשיטת רגל על החרגת תיק הוצאה לפועל מסוים מן הצו. המבקש לא השלים עם ההחלטה ועתר לעיון חוזר בה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר ובהליך שלפניי עותר המבקש להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. בקשה זו מעלה שתי סוגיות עיקריות: ראשית , מהו אופן ההשגה על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור? שנית , האם מתקיים "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת ההליך הערעורי על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר?

2.

ואלה בקליפת אגוז העובדות הצריכות לעניין: בשנת 2011 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל (פש"ר 34982-10-11). ביום 27.11.2011 ניתן לבקשתו צו כינוס והושת עליו צו תשלומים חודשי בסך של 300 ש"ח. ביום 21.11.2012 הוכרז המבקש פושט רגל והמשיב 2, הוא כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר ), מונה כנאמן על נכסיו. ביום 16.11.2015 ולאחר קיום דיון ומבלי שהוגשה התנגדות מטעם מי מן הנושים, ניתן למבקש צו הפטר מותנה בכפוף לתשלום סכום נוסף בסך של 3,600 ש"ח. המבקש עמד בתנאי ההפטר המותנה ועל כן נחתמה ביום 31.1.2016 פסיקתה המקנה לו הפטר חלוט בגין כל חוב בר-תביעה אשר נוצר קודם למתן צו הכינוס (להלן, בהתאמה: פסיקתה ; צו ההפטר ). ביום 24.5.2016 הגיש המשיב 2 (להלן: הנושה ) בקשה לביטול הפסיקתה ובמסגרתה עתר להחרגת תיק הוצאה לפועל שבו נרשם כזוכה מצו ההפטר וזאת על רקע טענת הנושה כי לא קיבל הודעה בנוגע להליכי פשיטת הרגל ולפיכך לא עמדה בפניו הזדמנות לתבוע את חלקו (להלן, בהתאמה: תיק ההוצאה לפועל ; בקשת ההחרגה ). יצוין כי במסגרת תשובתו לבקשת ההחרגה טען המבקש, מנגד, כי תיק ההוצאה לפועל לא הופיע ברשימה משנת 2011 בדבר תיקי ההוצאה לפועל הפתוחים בעניינו של המבקש ומטעם זה לא דיווח עליו. ביום 22.10.2016 הורה בית המשפט המחוזי על החרגת תיק ההוצאה לפועל מצו ההפטר בציינו כי המסמכים שצורפו לתגובת הנושה מלמדים כי המבקש ידע על אודות תיק ההוצאה לפועל האמור (להלן: ההחלטה או ההחלטה המקורית ). ביום 13.11.2016 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטה וצירף כאסמכתה להוכחת אי ידיעתו על אודות תיק ההוצאה לפועל אישור מסירה מיום 9.1.2016 בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל. לטענתו זהו המועד בו נודע לו לראשונה על אודות התיק (להלן: אישור המסירה ). בקשת המבקש לעיון חוזר נדחתה כשנתיים וחצי לאחר מכן, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.3.2019 (להלן: ההחלטה בבקשה לעיון חוזר ).

יוער כי ההחלטה בבקשה לעיון חוזר הוכרעה על-ידי מותב אחר מזה שהכריע בבקשה המקורית.

3.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 3.6.2019 ובמסגרתה עותר המבקש למתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר (אשר ניתנה כאמור ביום 21.3.2019). לטענת המבקש, החלטה זו נודעה לו רק מספר ימים לאחר שניתנה ומיד לאחר מכן פנה לטענתו ללשכה לסיוע משפטי לצורך הגשת הליך ערעורי לבית-משפט זה. עוד נטען, כי רק ביום 22.5.2019 התקבל כתב המינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי לצורך הגשת ההליך הערעורי. נסיבות אלה מהוות לטענת המבקש משום "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה המבוקשת. הכנ"ר הודיע כי הוא מסכים לבקשה ואילו הנושה מתנגד לה.

4.

לאחר הגשת הבקשה הוריתי לצדדים להתייחס לשאלת אופן ההשגה הנכון על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר – ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור. המבקש סבור כי נתונה לו זכות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. זאת, משום שבמסגרת החלטה זו הכריע בית המשפט באופן סופי בסוגיית החרגת תיק ההוצאה לפועל מצו ההפטר. גם לעמדת הכנ"ר נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר ולטענתו אף שמדובר בהחלטה בבקשה לעיון חוזר, אשר מסווגת ככלל כ"החלטה אחרת", הרי שעל-פי מהותה מהווה ההחלטה שניתנה במקרה דנן משום הכרעה סופית בבקשת הנושה להחרגת תיק ההוצאה לפועל מצו ההפטר. הנושה מצדו טוען כי ההחלטה בבקשה לעיון חוזר מהווה הינה "החלטה אחרת" אשר דרך ההשגה עליה היא בהגשת בקשת רשות ערעור.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין דרך ההשגה על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר היא באמצעות בקשת רשות ערעור .

כידוע, דיני הערעור במסגרת הליכי פשיטת רגל שונים מאלה החלים ביחס להליכים אזרחיים (ויובהר כי הדין שיובא להלן רלוונטי להליכים אשר הוגשו בטרם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018; ולעניין פרשנות הוראות התחילה של חוק זה ראו לאחרונה, ע"א 6455/19 ירוחימוביץ נ' כונס הנכסים הרשמי (28.1.2020)). כך, סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ), קובע כי החלטות בית המשפט המחוזי הניתנות במסגרת הליך של פשיטת רגל, המסווגות כ"צו בפשיטת רגל", ניתנות לערעור בזכות לפני בית משפט העליון. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי צו כאמור הינו צו הניתן על-ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ בפירוק , פ"ד מו(2) 749, 755-754 (1992)). מנגד, על החלטות אשר אינן באות תחת ההגדרה של "צו בפשיטת רגל" (אף שניתנו במסגרת הליך של פשיטת רגל) ניתן להשיג בהתאם לדיני הערעור ה"רגילים" – זכות ערעור ביחס להחלטות שיפוטיות המסווגות כ"פסק-דין" וערעור ברשות ביחס להחלטות שיפוטיות המסווגות כ"החלטה אחרת" (ראו, למשל: ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) , פיסקה 9 (13.7.2008); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 40-38 (מהדורה שלישית, 2010)). בהקשר זה חשוב לציין כי המבחן המקובל בדיני הערעור ה"רגילים" להבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או מבחן "סגירת התיק", המתמקד בשאלה אם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים (ראו, ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919 (1962); ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 362 (1997)). כך, מקום בו סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד בפניו הרי שמדובר ב"פסק-דין" ואילו ככל שההחלטה לא סיימה את הדיון בעניין הכולל הרי שמדובר ככלל ב"החלטה אחרת". יוער כי בפסיקה התפתח מבחן עזר נוסף, "מבחן הסעד", המסייע לזהות את "סופיותה" של ההחלטה השיפוטית הרלוונטית. על פי מבחן זה, אם בית המשפט פוסק לבעל דין את מלואו של סעד אחד, העומד בפני עצמו מבין מספר סעדים, הרי שמדובר בפסק-דין (ולמען הדיוק, פסק-דין חלקי), אף אם לא הסתיים הדיון בתובענה כולה, ואם לאו הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" שאינה אלא שלב ביניים בדרך להכרעה בהליך כולו (ראו, ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 155-154 (2000); ע"א 8813/05

עמותת במות נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (17.8.2006)).

6.

במקרה דנן, אין ספק כי צו ההפטר שניתן למבקש מהווה "צו בפשיטת רגל", ומכאן שאופן ההשגה עליו היה באמצעות הגשת ערעור בזכות. הוא הדין לעניין החלטה אשר מחריגה חוב מסוים מצו הפטר חלוט, כדוגמת ההחלטה המקורית מושא הבקשה לעיון חוזר (השוו, רע"א 3175/19 אבן חיים נ' המוסד לביטוח לאומי , פיסקה 8 (8.8.2019), והאסמכתאות

שם ). יחד עם זאת, לא מצאתי לקבל את טענת המבקש לפיה ההחלטה בבקשה לעיון מחדש מהווה אף היא "צו בפשיטת רגל". ודוק, בפסיקה מושרשת ועקבית נקבע כי החלטה הדוחה בקשה לעיון מחדש אינה נחשבת "צו בפשיטת רגל" וזאת גם אם ההחלטה המקורית מושא הבקשה לעיון מחדש הינה בגדר צו בפשיטת רגל (ראו: ע"א 2970/11

בן עמי נ' כהן (26.5.2011), וההפניות שם ;

ע"א 1579/12

גמזו נ' ישעיהו (29.2.2012); רע"א 592/13 דודאי נ' חבר, פיסקה 30

(24.3.2013); רע"א 320/15 דוויק נ' כונס הנכסים הרישמי , פיסקה 6 (14.4.2015));

ע"א 5730/16

סופר נ' ארז , פיסקה 6 (12.1.2017); בש"א 6808/19 ארנון נ' פריימן

(27.10.2019) ) ולא מצאתי בבקשה שלפניי כל טעם מבורר המצדיק סטייה מכלל זה בנסיבות המקרה דנן.

7.

משאין עסקינן בצו בפשיטת רגל, עלינו לפנות כאמור לדיני הערעור הרגילים. גם מבחינה זו סבורני כי לא עומדת למבקש זכות ערעור. ככלל, החלטה בבקשה לעיון חוזר היא במהותה "החלטה אחרת", בהיותה טפלה להחלטה או לפסק-הדין המקורי (ראו, למשל: בש"א 7064/18 אביר נ' אגיב , פיסקה 5 (19.11.2018) והאסמכתאות שם ) – זהו הכלל וכך הוא יושם בשורה ארוכה מאוד של הליכים שהוגשו לבית משפט זה. אכן, במקרים חריגים ויוצאי דופן נקבע בעבר בבית משפט זה כי דחיית בקשה לעיון חוזר אינה מלמדת כי עסקינן בהכרח

ב"החלטה אחרת", למשל כאשר ניתן לראות בהחלטה שניתנה בבקשה לעיון חוזר משום החלטה המבהירה את ההחלטה המקורית. עמדה על כך כבוד השופטת (כתארה דאז) מ' נאור

ב בר"ם 7724/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' מנשה , פיסקה 14 (11.11.2008)

בציינה כי "...החלטת הבהרה שניתנה על-ידי בית המשפט שנתן את פסק-הדין, נחשבת כחלק בלתי-נפרד של פסק הדין, ובעל-דין רשאי לערער עליה כדרך שהיה רשאי לערער על פסק הדין עצמו"

(וראו גם, ע"א 1269/16 מדינת ישראל נ' אגרסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ (6.3.2016); רע"א 5754/14 חודרה נ' בובליל (31.5.2015) ; יואל זוסמן סדרי הדין

האזרחי 768 (מהדורה שביעית, 1995)

אך ראו, רע"א 223/12 אבוטבול נ' חברת ברום ים המלח

(5.3.2012)). אלא שבענייננו לא מצאתי כי החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר היא בגדר "החלטה מבהירה" או החלטה משלימה להחלטה המקורית . עיון בהחלטה בבקשה לעיון חוזר מלמד כי בהחלטה זו , אשר ניתנה כשנתיים וחצי

לאחר מתן ההחלטה המקורית, עמד למעשה בית המשפט המחוזי על השתלשלות האירועים עד למתן החלטה זו. בסופו של תיאור עובדתי זה דחה בית המשפט קמא את טענת המבקש בדבר אי ידיעתו על אודות תיק ההוצאה לפועל בציינו כי:

"מכל האמור עולה כי החייב לא ביסס כי הוא לא ידע אודות ההליכים אשר התנהלו כנגדו במסגרת תיק הוצל"פ מס' 20-05275-00-7 ויש לדחות את טענת החייב לפיה התיק ככל הנראה היה סגור ולכן לא נכלל במסגרת תיקי הפש"ר. אין כאן נסיבות חדשות לצורך עיון מחדש בהחלטה חלוטה מיום 22/10/16, המבקש [הנושה] ביסס כי החייב ידע אודות ההליכים ולא דאג להכליל את התיק ועל כן הנני דוחה את בקשת החייב לעיין מחדש בהחלטת כב' השופטת אניסמן מיום 22/10/2016".

8.

הנה כי כן, אין בהחלטה זו כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו המקורית. כמו כן, אף אם ההחלטה בבקשה לעיון חוזר הוסיפה נימוקים חדשים הרי שבמהותם הם אינם שונים בהשוואה להחלטה המקורית מושא הבקשה לעיון חוזר. לכן, אין לראות בהחלטה זו כ"משלימה" או "מבהירה" של ההחלטה המקורית. אכן, אין לכחד כי בטרם ניתנה החלטת בית המשפט בבקשה לעיון חוזר בחן הוא ראיות ומסמכים חדשים אשר הוגשו לראשונה במסגרת ההליך של בקשה לעיון חוזר. אולם לכך אין נפקות לעניין סיווג ההחלטה שהרי בבקשות לעיון חוזר מנסים בעלי דין להציג, כדבר שבשגרה, תשתית עובדתית חדשה וממילא אין בנתון זה כשלעצמו כדי לשנות את מהות ההחלטה הניתנת בסופו של יום, כהכרעה בבקשה לעיון חוזר – הא ותו לא. על רקע זה, אין בעובדה שבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר בהחלטה מנומקת ולאחר בחינת תשתית עובדתית חדשה (ובפרט – אישור המסירה) כדי להצדיק סטייה מן הכלל המוזכר לעיל ולפיו החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר היא "החלטה אחרת", אשר אופן ההשגה עליה הוא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. בשולי הדברים יצוין כי ההליך דנן הוא אכן חריג במובן מסוים משום שההחלטה בבקשה לעיון חוזר ניתנה כשנתיים וחצי לאחר שהוגשה ועל-ידי מותב שונה מזה שהכריע בבקשה המקורית ואולם איני סבור כי נתונים אלה כשלעצמם משליכים על סיווג ההחלטה השיפוטית שניתנה בבקשה לעיון חוזר, שהרי שאלת הסיווג צריכה להיות מוכרעת על בסיס בחינת ההחלטה לגופה ובהתאם לכללים. הנה כי כן, דרך ההשגה על ההחלטה מושא הבקשה שלפניי היא בבקשת רשות ערעור, ולא בגדר ערעור בזכות.

9.

נוכח קביעה זו הסוגיה שבה נותר להכריע היא האם יש מקום להיעתר לבקשת המבקש להארכת מועד להגשת ההליך הערעורי על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. כידוע, בהתאם להוראת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ) רשאי בית המשפט להורות על הארכת המועד לנקיטת הליך ערעורי בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". בשים לב לסיווג ההחלטה בבקשה לעיון חוזר כמפורט לעיל, המועד להגשת בקשת רשות ערעור עליה היה עד 30 ימים מיום נתינתה (ראו תקנה 399 לתקנות סדר הדין). אפילו אקבל את טענת המבקש כי נודע לו על אודות ההחלטה בבקשה לעיון חוזר ימים ספורים לאחר שזו ניתנה הרי שאין ספק כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של מספר שבועות, ומצופה היה שהבקשה תוגש במועד. יחד עם זאת אף אין להתעלם מנגד מכך שסיבת העיכוב במקרה דנן הייתה פנייתו של המבקש ללשכה לסיוע משפטי על מנת שזו תייצגו בערכאת הערעור. אכן, הקושי המובנה בהסדרת ייצוג לאוכלוסיות מוחלשות שידם אינה משגת צריך להוות שיקול בבחינת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי (ראו והשוו, בש"א 4480/09

טיסו נ' כונס נכסים הרשמי (1.6.2009); בש"א 932/18 פלונית נ' פלוני , פיסקה 13 (16.6.2019); בש"א 2381/18 טארק נ' פלוני , פיסקה 2 (24.6.2018); בש"א 8087/19

פלוני נ' פלונית , פיסקה 8 (16.12.2019)). ודוקו, עצם הפנייה ללשכה לסיוע משפטי אין בה כשלעצמה משום צידוק לקבלת ארכה "אוטומטית" והיא אינה מהווה מניה וביה "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו בש"א 2251/16 גטאס נ' דוברונבסקי , פיסקה 3 (11.4.2016)) ובכל מקרה ומקרה יש לבחון בהקשר זה, בין היתר, האם פעל בעל הדין בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת הן ביחס למועד פנייתו ללשכה לסיוע משפטי, והן בהתייחס לשאלה האם הוגשה מבעוד מועד בקשה להארכת מועד באופן שיצמצם את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד (בש"א 8359/11 פלונית נ' פלונית

(25.12.2011)). במקרה דנן עולה מן הבקשה כי הפנייה ללשכה לסיוע משפטי נעשתה בתוך

המועד להגשת ההליך. המבקש ציין בהקשר זה בבקשתו (הנתמכת בתצהיר) כי פנה ללשכה לסיוע משפטי "בתאריך 28.3.2019 (מוערך)". אכן המבקש לא נקב באופן חד משמעי במועד המדויק שבו פנה ללשכה לסיוע המשפטי והוא אף לא צירף אסמכתה המעידה על מועד הפנייה ואולם לא ראיתי לזקוף זאת לחובת המבקש בשים לב לכך שתשובת הלשכה לסיוע משפטי נשלחה אליו ביום 7.5.2019 (כאשר בין לבין חל גם חג הפסח) ובהתחשב בכך שהבקשה נתמכת כאמור בתצהיר. על רקע זה נראה כי חלק משמעותי מתקופת האיחור נעוץ בהמתנה לקבלת האישור מטעם הלשכה לסיוע משפטי לעניין ייצוגו של המבקש בבית משפט זה, מה גם שהבקשה דנן הוגשה זמן קצר (יחסית) לאחר קבלת המינוי. בנסיבות אלה ומשלא הועלתה טענת הסתמכות קונקרטית על סופיות ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד, וזאת אף מבלי להידרש לסיכוייו הלכאוריים של ההליך.

11.

הבקשה להארכת מועד מתקבלת אפוא. בנסיבות העניין ובשים לב לכך שלבקשה להארכת מועד צורפה הודעת ערעור בזכות (בעוד שדרך ההשגה הנכונה היא כאמור בקשת רשות ערעור) אני מאפשר למבקש להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר מושא הבקשה דנן וזאת עד ליום 21.7.2020.

דבר הארכה יצוין בפתח ההליך והחלטתי זו תצורף כנספח.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.