רע"א 320/15 איריס דוויק נ. כונס הנכסים הרישמי

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ח' פלינר ) מיום 14.12.2014 אשר דחה את בקשת המבקשת לעיון מחדש בהחלטתו מיום 12.11.2014.

1.

במהלך שנת 2010 פתח המשיב 4, בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק ) בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת ובעלה בגין חוב פסוק לטובתו בסך 1,411,957 ש"ח. במסגרת הליכים אלו ניתן לטובת הבנק צו עיקול על זכויות בני הזוג בדירה בתל-אביב (להלן: הדירה ). לבנק לא הייתה אפשרות לממש את העיקול על הדירה שכן לטובת המשיב 7, בנק דיסקונט בע"מ, הייתה רשומה משכנתא עליה והוא נקט בהליכים למימוש הדירה. לצורך כך מונתה המשיבה 3 ככונסת נכסים (להלן: כונסת הנכסים ). בחודש ינואר 2013 אישר רשם ההוצאה לפועל לכונסת הנכסים למכור את הדירה תמורת 2,630,000 ש"ח, ובמהלך אותו החודש נחתם הסכם למכירתה. בחודש יוני 2013 העבירו הרוכשים את מלוא התמורה המוסכמת עבור רכישת הדירה ולאחר מכן ביום 6.6.2013 נחתם צו פורמאלי להעברת הזכויות בדירה על שמם. לאחר פירעון חובו של בנק דיסקונט וסילוק הוצאות הכינוס, נותרו בידי כונסת הנכסים כספים לחלוקה והיא הגישה לרשם ההוצאה לפועל דו"ח ובקשה למתן הוראות לעניין חלוקת יתרת הכספים וציינה כי חלקה של המבקשת בגין יתרת התמורה אמור להתחלק בין הנושים שלטובתם רשום עיקול על הדירה. רשם ההוצאה לפועל קיבל את עקרונות החלוקה שהוצעו על ידי הכונסת אך נתן צו לעיכוב הליכים בכל הנוגע לחלקה של המבקשת וזאת על-מנת לאפשר לה להמציא אישור על עיכוב הליכים מבית המשפט המחוזי הדן בהליכי פשיטת הרגל של המבקשת (להלן: צו מימוש הכספים ).

2.

ביום 30.6.2014 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה להסדר נושים לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ). במסגרת הסדר הנושים התחייבה המבקשת לשלם את מלוא חובותיה בדין קדימה ולפחות 30% מחובותיה הבלתי מובטחים, מתוך יתרת תמורת מכר הדירה שבידי כונסת הנכסים. בהמשך, ביום 14.7.2014 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשת ונתן סעד ארעי המעכב את חלוקת הכספים שנותרו בידי כונסת הנכסים. ביום 25.8.2014 מינה בית המשפט המחוזי את המשיב 2 לשמש כנאמן לביצוע ההסדר (להלן: הנאמן ) והורה למבקשת להפקיד בתוך שבעה ימים סך של 50,000 ש"ח כמקדמה לתשלום הוצאות ההסדר ופירעון החובות על פי תנאיו. עוד הורה בית המשפט המחוזי על קיום דיון בבקשת ההסדר בחודש אפריל 2015 והוסיף כי הצו לעיכוב כספי החלוקה בתיק ההוצאה לפועל יעמוד בעינו עד החלטה אחרת.

3.

המבקשת מצדה הגישה לבית המשפט בקשה להורות לכונסת להעביר מתוך יתרת כספי תמורת מכר הדירה המוחזקים בידה, סך של 50,000 ש"ח לביצוע הסדר הנושים. הנאמן הסכים לבקשה אך הבנק התנגד לה, ובהחלטתו מיום 12.11.2014, נדרש בית המשפט למחלוקת בשאלה האם כספים אלה שייכים לבנק כבעל עיקול על זכויות המבקשת ובעלה בדירה או שמא הם נכללים במצבת נכסי החייבת - המבקשת. בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כי בהתאם להוראות סעיף 91(א) לפקודת פשיטת הרגל, זכויות הבנק במקרה דנן גוברות על זכויות המבקשת. זאת שכן המועד הקובע לבחינת השלמת הליכי ההוצאה לפועל לעניין עיקול הכספים הוא המועד בו ניתן הצו למכירת הדירה, אשר בענייננו ניתן ונחתם כשנה לפני הגשת הבקשה לאישור הסדר נושים, כאמור. בית המשפט הוסיף והתייחס לעמדת הכונס הרשמי לפיה מועד השלמת הליכי ההוצאה לפועל לעניין עיקול הכספים הוא במועד מתן הצו למימוש הכספים לטובת הזוכה וקבע כי דין הבקשה להידחות גם לפי אמת מידה זו, שכן צו מימוש הכספים לטובת המעקלים ניתן לבקשת כונסת הנכסים לפני שהוגשה הבקשה לאישור הסדר הנושים. משכך, קבע בית המשפט כי הכונסת רשאית לחלק את יתרת הכספים בגין מכירת הדירה על פי צו מימוש הכספים שנתן רשם ההוצאה לפועל, והורה למבקשת להבהיר האם היא עודנה עומדת על בקשתה לאישור הסדר נושים (להלן: ההחלטה הראשונה ).

4.

כחודש ימים ויותר לאחר מכן, ביום 14.12.2014, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 12.11.2014 בה נטען כי יש לבטל את ההחלטה בהינתן טעות בתגובת כונסת הנכסים. לטענת המבקשת, בניגוד לטענת כונסת הנכסים לא ניתן צו פורמלי למימוש הכספים, ורשם ההוצאה לפועל אישר לחלק את הכספים "באופן עקרוני" בלבד. עוד טענה המבקשת כי חלוקת הכספים בתיק ההוצאה לפועל מבטאת העדפת נושים ומנוגדת לפסיקה. בהחלטתו מאותו יום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה (להלן: ההחלטה השנייה ) בקובעו כי אין מדובר בבקשה לעיון מחדש שכן המבקשת לא הצביעה על נסיבות חדשות וכל טענותיה הן טענות ערעוריות מובהקות לרבות הטענה בדבר טעות לכאורה בפרשנות תגובתה של כונסת הנכסים. בית המשפט הוסיף כי מכל מקום החלטתו התבססה על קבלת עמדת הבנק, לפיה יום השלמת הליכי ההוצאה לפועל לעניין עיקול הכספים הוא יום אישור הסכם המכר על-ידי רשם ההוצאה לפועל וכי בחינת עמדת הכונס הרשמי לעניין צו מימוש הכספים כמו גם עניין קיומו של צו כזה נעשתה באופן חלופי בלבד.

5.

מכאן הבקשה שלפניי המופנית כלפי ההחלטה השנייה, במסגרתה עותרת המבקשת להורות למשיבים 7-4 להשיב לידי הנאמן את הכספים שחולקו להם מיתרת התמורה בגין מכירת הדירה. בפתח דבריה טוענת המבקשת כי ההחלטה השנייה מהווה פסק-דין ולכן קיימת לה זכות ערעור. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו לתגובת כונסת הנכסים שכן מעולם לא ניתן צו למימוש הכספים על-ידי רשם ההוצאה לפועל וכונסת הנכסים הטעתה את בית המשפט המחוזי בעניין זה. המבקשת מוסיפה ומשיגה על קביעותיו של בית המשפט בהחלטה הראשונה וטוענת כי היא גורמת להעדפת נושים.

6.

דין הבקשה להידחות.

תחילה יש לדחות את טענת המבקשת לפיה מוקנית לה זכות ערעור על ההחלטה, שכן הלכה היא כי החלטה בבקשה לעיון חוזר אינה מסווגת כ"צו בפשיטת רגל" אלא כ"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות (ע"א 2970/11 בן עמי נ' כהן (26.5.2011) והאסמכתאות שם)).

לגופו של עניין, סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל מקנה לבית המשפט סמכות " לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו ", אולם כפי שנפסק לא אחת על בית המשפט להפעיל סמכותו לעניין זה בזהירות, על מנת שלא לכרסם בעיקרון סופיות הדיון (ראו למשל רע"א 2384/14 שחורי נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 8 (7.7.2014) (להלן: עניין

שחורי ); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל , 40 (מהדורה שלישית, 2010)). עוד נפסק כי הגשת בקשה לעיון חוזר " יש לה מקום רק אם חל שינוי במצב או התבררה עובדה חדשה, שלא הובאה לידיעת בית המשפט בעת הדיון המקורי, ש'אחרת יהא בפניה משום שימוש לרעה בהליך משפטי' " (ראו ע"א 341/82 בר דרור נ' כסיף , פ"ד לז(3) 729, 736 (1983); עניין שחורי , שם). כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי, המבקשת לא הציגה בבקשתה לעיון חוזר עובדה חדשה ואף לא הצביעה על שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בהחלטה הראשונה. אדרבה, כל טענותיה של המבקשת הן בבקשה לעיון חוזר והן בבקשה דנן הן טענות ערעוריות מובהקות המופנות כלפי ההחלטה הראשונה. המבקשת איחרה את המועד לערער על החלטה זו ואין בכך כדי להקנות לה זכות להעלות את השגותיה עליה במסגרת בקשה לעיון חוזר ולעקוף בכך את הוראות סדרי הדין (ראו והשוו רע"א 9162/12 ח'ורי נ' הקסטודיה די טרה סנטה , פיסקה 5 (3.6.2013); רע"א 6720/13 סופר מדיק (מדיק לייט) בע"מ נ'

Anton Hubner gmbh , פיסקה 2 (16.10.2013)).

הבקשה נדחית, אפוא.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.