רע"א 9162/12 מועין דאוד ח'ורי נ. הקסטודיה די טרה סנטה

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד ) בת"א 42237-06-10 בגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיון מחדש בהחלטת דחיית בקשה למתן צו לגילוי מסמכים כנגד משיבה 1 (להלן: המשיבה ) במסגרת התביעה שהגישה האחרונה כנגד מספר צדדים, לרבות המבקש.

2.

ביוני 2010 הגישה המשיבה כתב תביעה נגד משיבים 2 – 7 ובמרץ 2011 תוקנה התביעה, והמבקש בהליך זה צורף כנתבע. בקליפת אגוז, טענותיה של המשיבה נסובות סביב עסקת קומבינציה במסגרתה נכרת הסכם בינה ובין משיבה 2. לשיטת המשיבה, ההסכם יסודו בטעות והטעייה. על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, המבקש, עורך דין אשר שימש בא כוחה של המשיבה-התובעת, עשה יד אחת עם יתר הנתבעים (משיבים 2 – 7 בהליך דנא) ואף קיבל מהם שוחד בתמורה לתפקידו בהונאת המשיבה.

בקשות לסילוקה על הסף של התביעה נדחו, ובקשות רשות ערעור בעניין נדחו גם הן על ידי בית משפט זה (לפירוט הנסיבות ראו החלטתי ברע"א 7585/12 סמווד קונסטרקשיון נ' הקסטודיה דה טרה סנטה (7.4.2013)).

במסגרת ההליכים המקדמיים הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו לגילוי מסמכים ובקשתו נדחתה בהחלטה מיום 30.10.2012 (להלן: ההחלטה הראשונה ). ביום 7.11.2012 הגיש המבקש בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, על רקע דחיית המועד להגשת התצהירים, וביום 26.11.2012 דחה בית המשפט קמא את הבקשה וקבע כי אין בדחיית המועדים משום שינוי נסיבות. עוד ציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו (להלן: ההחלטה השנייה ) כי "עיון בבקשה לגילוי מסמכים מעלה כי דיון בבקשה יצריך פרק זמן לא מבוטל... על פני הדברים מדובר בבקשה נרחבת לגילוי מסמכים רבים ביותר... היעתרות לבקשה מעין זו... תביא לכך שיחלפו שנים ארוכות בטרם ניתן יהיה לדון בתובענה לגופה". על החלטה זו בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

לטענת המבקש, בקשתו לחיוב המשיבה בגילוי מסמכים נדחתה על הסף בנימוק כי היעתרות לבקשה תביא להארכת הדיון "עד מאוד". למרות זאת, הסכים בית המשפט לבקשת המשיבה לדחיית מועדי הגשת התצהירים ואף דחה את ישיבת קדם המשפט בכשלושה חודשים. לשיטת המבקש, דחיית המועדים "מהווה לכל הדעות שינוי נסיבות או נסיבה, המצדיקה דיון בבקשה לגופה". לגופם של דברים טוען המבקש כי פגיעה בלוחות זמנים, ככל שתהיה, ניתנת לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות מה שאין כן באשר לפגיעה ביסודות ההליך התקין, כהגדרתו, וכזו היא בעיניו דחיית בקשות הגילוי.

בתשובתם התנגדו באי כוח המשיבה למתן רשות ערעור והדגישו כי המבקש מנוע מלהעלות טענות כנגד ההחלטה הראשונה הואיל ובקשתו הוגשה כנגד ההחלטה השנייה בעניין העיון החוזר, ונגדה בלבד. לשיטת המשיבה, בדין נדחתה הבקשה לעיון מחדש הואיל ולא היה כל שינוי נסיבות שהצדיק היענות לבקשה. אף לגופם של דברים טענת המשיבה היא כי הבקשה לגילוי מסמכים לא הוגשה במועד בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, והחשש מפני התארכות משמעותית – חשש של ממש הוא. עוד הבהירה המשיבה כי במסגרת תצהיריה נענתה למעשה לדרישת גילוי המסמכים באשר למסמכים העיקריים שהתבקשה לגלות.

4.

לאחר עיון בחומר שהונח לפניי באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. שני מסלולים דיוניים חלופיים מוליכים למסקנה זו ודי בכל אחד מהם כדי להביא לתוצאה האמורה. הראשון, העובדה כי המבקש מנוע היה מלטעון כנגד ההחלטה הראשונה שכן בקשתו למתן רשות ערעור התייחסה להחלטה השנייה בדבר העיון החוזר. למרות זאת, עיקר הטענות שהעלה המבקש מתרכז בתקיפת ההחלטה הראשונה, בעוד בטענותיו כנגד ההחלטה השנייה אין ממש. האחר, כי גם לו הייתה מוגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה הרי שבית משפט זה מצוּוה שלא לדון בה. סיכומו של דבר, בין אם המבקש מנוע מלבקש ובין אם בית המשפט מנוע מלהעניק – התוצאה אחת היא.

אפרט שני כיוונים אלה לגופם.

5.

ההחלטה הראשונה ניתנה כאמור ביום 30.10.2012. ההחלטה השנייה ניתנה ביום 26.11.2012, טרם חלף מועד הערעור על ההחלטה הראשונה. חרף האמור, בקשת רשות הערעור הוגשה ביום 19.12.2012. במילים אחרות, המבקש יכול היה לבקש רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, אפילו לאחר המועד בו התקבלה כבר ההחלטה השנייה, אולם נמנע מלעשות כן. בהימנעות זו הפכה למעשה ההחלטה הראשונה לחלוטה. ברע"א 11449/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' תורג'מן (6.2.2006) קבע הנשיא א' גרוניס כי " בעל דין אינו יכול להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשת בקשת רשות ערעור באמצעות בקשה לעיון חוזר " והדברים יפים גם לענייננו. ככל שהמבקש ביקש להשיג על ההחלטה הראשונה הרי שמועד הגשת בקשת רשות הערעור מלמד כי איחר את המועד. מן העבר השני, ככל שבקשתו נסובה על ההחלטה השנייה הרי שבקשתו מוגבלת לתקוף את ההחלטה הדוחה עיון מחדש ואותה בלבד.

עיון בבקשה שלפניי מלמד כי המבקש לא עמד על עניין זה ועיקרי טיעוניו מופנים למעשה כנגד ההחלטה הראשונה. הדברים מפורשים מלשונה של בקשת רשות הערעור עצמה, אשר פותחת בשרטוט גבולות הטיעונים ומגדירה כי "עניינה המרכזי של הבקשה דנן הוא בשאלה – האם בעל דין מוגבל במועדים להגשת בקשה לגילוי מסמכים ספציפי? וככל שאינו מוגבל – האם רשאי בית המשפט הנכבד לדחות, על הסף, בקשת גילוי מסמכים ספציפי בלי לדון בה לגופה ו/או להימנע מלהכריע בבקשה?". דרך זו, כאמור, לא תסכון.

במקביל לכך, ככל שעולה בטיעוני המבקש התייחסות להחלטה השנייה כשלעצמה, הרי שלא מצאתי בדברים הנמקה משכנעת לכך שההיענות לבקשת המשיבה בעניין מועדי הגשת התצהירים אכן מהווה שינוי נסיבות לעניין ההחלטה הראשונה. יודגש כי בקשת המשיבה לדחיית מועד הגשת התצהירים הוגשה בהסכמת המבקש . הבקשה הייתה לדחייה בת 45 יום בלבד, ואף מועד קדם המשפט נדחה בפרק זמן שאיננו ארוך. משכך, אין בעובדה זו כדי להוות שינוי נסיבות לעניין ההחלטה הראשונה, אשר בבסיסה ניצב החשש מפני עיכוב ארוך בהרבה וכן ההנחה כי לרשות הצדדים עמד פרק זמן ניכר למיצוי ההליכים המקדמיים.

6.

ומכאן למסלול השני המוביל גם הוא לתוצאה אליה הגעתי. כפי שהבהרתי, לנוכח חלוף המועד הרלוונטי, המבקש היה מנוע מלהשיג בבקשתו על ההחלטה הראשונה אשר דחתה את הבקשה לגילוי מסמכים. יחד עם זאת, סבורני שגם לו היה המבקש מגיש את בקשת רשות הערעור על ההחלטה הראשונה במועד הרי שגם אז לא הייתה הבקשה צולחת.

כידוע, צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן:

הצו ) הגביל את סוגי ההחלטות לגביהן תינתן רשות ערעור. אם עד מועד כניסת הצו לתוקף יכול היה בעל דין בהליך אזרחי לבקש ואף עשוי היה לקבל רשות ערעור על כל החלטת ביניים, הרי שבעקבות הצו אפשרות זו צומצמה. על פי המצב המשפטי הנוכחי, ישנן החלטות אשר לגביהן לא ניתן לקבל רשות ערעור, והזמן והמקום לתקוף אותן מצויים בסיום ההליך בערכאה הדיונית ובמסגרת הערעור על תוצאותיו. הצו מונה רשימה של סוגי החלטות לגביהן לא תינתן רשות ערעור, ולהלן הסעיפים הנוגעים לענייננו:

1.לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן:

...

(10) החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חסיון.

כותרתו של פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי היא "הודיות, שאלונים וגילוי מסמכים" והוא כולל בתוכו את תקנות 112 ו-113 שעניינן גילוי מסמכים. בעוד תקנה 112 מסדירה גילוי כללי של מסמכים, עניינה של תקנה 113 הוא בגילוי מסמכים מסוימים (וראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 427 – 438 (מהדורה שביעית בעריכת שלמה לוין, 1995) (להלן: זוסמן )). הסעיף מתוך הצו שהובא לעיל יוצר למעשה נפקות משמעותית בין בקשה המוגשת מכוח תקנה 112 ובין בקשה המוגשת מכוח תקנה 113. בעוד החלטה בעניין בקשה מהסוג האחרון – גילוי מסמך ספציפי – איננה נועלת את הדלת בפני בקשה מערכאת הערעור למתן רשות ערעור עוד בטרם הסתיים ההליך העיקרי, הרי שלא תינתן בקשת רשות ערעור על החלטה בעניין בקשה שהוגשה מכוח תקנה 112 – גילוי מסמכים כללי.

עינינו הרואות אם כן כי לפנינו כלל ויוצא מן הכלל. הן הכלל, הן החריג – הגיונם בצידם:

הכלל נועד שלא לשים מקל בגלגלי ההליך המשפטי ...

אין להניח שהחריגים נקבעו בשרירותיות אלא הם משקפים את הפעלת שיקול דעתו של מחוקק המשנה. נדמה כי החריג יצא מן הכלל בשל אופיין של ההחלטות. דהיינו, מהות ההחלטות החריגות היא כזו שחרף המחיר שנגבה מיעילות הליכי המשפט, אין לשלול מתן רשות ערעור עליהן, אלא מוטב להעניק לערכאת הערעור שיקול דעת האם לומר את דברה בעניין, אם לאו. כך במיוחד שעה שחשיבותן של ההחלטות החריגות להליך הינה מכריעה. החלטות הביניים החריגות לפי הצו עלולות להתוות את התוצאה יתר על המידה באופן שאף עלול לפגום ביעילות ההליך מכיוון אחר - בהיעדר מתן אפשרות לבחון את ההחלטה תוך כדי ההליך, הוא יכול לנוע בכיוון מוטעה, שייתכן וידרוש ניהולו בשנית (רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולידאנו , פסקה 4 (21.3.2012) (להלן: עניין שחף ).

בהקשר הספציפי של גילוי מסמכים מכוח תקנה 113 נאמר בעניין שחף כי "החלטה בדבר גילוי מסמך מסוים, אשר ייתכן שאין בידי בעל דין להשיגו, יכול שיש בה להטות את כף המאזניים. ההתמקדות בדבר מסמך פלוני מדגיש את חשיבותו וחריגותו" (שם, פסקה 5). מצוידים בהבנת תכליתה של ההבחנה שערך מחוקק המשנה, יש לצאת ולבחון כל מקרה לגופו – האם לפנינו בקשה לגילוי כללי או לגילוי מסמכים ספציפיים.

הבחנה זו צריכה להיעשות על פי תוכנה ומהותה של הבקשה ורשימת המסמכים הכלולים בה, ולא על בסיס מלבושה החיצוני והכותרת אותו היא נושאת בלבד. יכולה הבקשה להתכסות באצטלה של גילוי מסמכים ספציפיים אולם על פי מהותה יתגלה כי אין לפנינו אלא בקשה לגילוי כללי. הבחנה זו נדרשת כבר בערכאה הדיונית ("כדי שתצליח בקשה כזאת, חייב המבקש לציין בבירור מסמך מסוים או מסמכים מסוימים – ולא סוג של מסמכים, בדרך כלל" ( זוסמן , עמ' 437)), אולם בעוד בערכאה הדיונית חשיבותה של ההבחנה היא בעיקר בשאלה מהו המסלול הנכון להגשת הבקשה מבין שני מסלולים הפתוחים בפני המתדיינים, הרי שחשיבות ההבחנה בערכאת הערעור ברשות מתעצמת כיוון שכאן הברירה תהיה בין שני מסלולים שבסופו של אחד מהם תמרור אין כניסה אשר הוצב כאמור על ידי מחוקק המשנה. זהו ההבדל בין הפעלת שיקול דעת לבין בחינת סמכות.

7.

במקרה שלפניי, כותרת הבקשות שהגיש המבקש למשיבה ולבית המשפט קמא אכן מגדירה אותן כ"בקשה לגילוי מסמכים ספציפי" ואף בפתח הדברים מזהה עצמה הבקשה ככזו שהיא "מכוח תקנה 113". למרות זאת, עיון בגוף רשימת המסמכים מגלה כי מידת "המסוימות" שלהם מוטלת בספק רב. שישה עשר סעיפים ברשימה, ובסעיפים סעיפי משנה, ובסעיפי המשנה הגדרות כוללניות לקבוצות גדולות של סוגי מסמכים. כך למשל בסעיף 1 מתבקשים "פרוטוקולי ישיבות והחלטות הדיסקרטוריום (מועצת הקסטודיה)" המתפרשים – בדילוגים – על פני תקופה של קרוב ל-20 שנה; בסעיף 3 מתבקש גילויים של "כל דפי החשבון מאז ינואר 1998... ועד אשר נסגר סמוך לחודש דצמבר 2010... כל האסמכתאות וההפקדות והמשיכות בין במזומן בין בהמחאות... כל ההחלטות והפרוטוקולים הנוגעים להעברת כספים ולניהול חשבון זה..."; בסעיף 6 מתייחסת הבקשה ל"כל תיקי הקסטודיה שנגעו למקרקעין נשוא התביעה משנת 1960 ועד היום"; הלשון הכוללנית ניכרת גם בסעיף 14 המבקש את גילויים של "כל המסמכים הקשורים לטיפול על ידי משרד עו"ד בלטר גוט בענייני הקסטודיה, שאינם קשורים לגבעה הצרפתית, לרבות תכתובת, הסכמי התקשרות, דיווחים, וכל מידע אחר הקשור לטיפול משרד בלטר גוט בענייני הקסטודיה". הרשימה הארוכה נחתמת בבקשה לעותק של תיעוד מצלמות האבטחה במשרדי הקסטודיה על פני תקופות המצטברות לפרק זמן של קרוב לשנה. וכך בזו הדרך מתאפיינים פרטי הבקשה כולם.

מכל המתואר עד כה מתברר כי במהותה אין הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי אלא בקשה לגילוי מסמכים כללי . כפי שעמדתי על כך בפרשת שחף , בחינה מהותית של הבקשה אל מול תכלית הצו הינה מחויבת המציאות:

גישה אחרת תאפשר למבקש לעקוף על נקלה את דרישות הצו על ידי הגדרת בקשה בהתאם לחריג, ותעניק למבקש זכויות שאינן קנויות לו מכוח הדין. ברי כי לא זו כוונת מתקין התקנות ואיננה תכלית הצו (עניין שחף , פסקה 7).

אינני בא לקבוע כי המבקש סיווג את בקשתו באופן בו בחר לסווגה על מנת שיוכל לבוא בשערי ערכאת הערעור במידת הצורך, אך קביעה מעין זו איננה דרושה. המגבלות שקובע הצו על מתן רשות הערעור אינן תלויות בשאלות של תום לב דיוני כי אם עומדות לעצמן ומחייבות את ערכאת הערעור שלא ליתן את הרשות המתבקשת. אף אינני מתעלם מכך שלעיתים הקו בין בקשה לגילוי מסמך מסוים לבין בקשה לגילוי כללי של מסמכים עשוי להיות מטושטש במידת מה. אף אוסיף כי יתכן ובמקרה של ספק אפשר שניתן לסווג את הבקשה ככזו שהצו אינו מונע היענות לה. אולם הקו במקרנו ברור. מקרנו משתייך לקבוצת הבקשות לגילוי מסמכים כללי. בכגון דא המהות קובעת ולא די בהגדרת בעל הדין. מהות זו נלמדת מהרשימה שהוגשה, על תוכנה, מבלי שניתן להציב נוסחה אריתמטית של כמות אשר תקבע האם לפנינו מסוימות או כלליות.

8.

סוף דבר, אין בידי להיענות לבקשה ולהעניק רשות ערעור במקרה זה. כאמור, שני טעמים חלופיים מוליכים לתוצאה זו. הראשון, והוא עיקר, העובדה כי במתווה הדיוני הנוכחי המבקש היה מנוע מלבקש רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, העיקרית. השני, כי במצוות מחוקק-המשנה בית משפט זה מנוע מליתן רשות שכזו.

9.

הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות משיבה 1 בסך 8300 ₪.