רע"א 4247-22 רע"א 4247-22

לפניי שאלת סיווגו הנכון של ההליך: אם כערעור בזכות או כבקשת רשות ערעור.

הרקע להליך הוא, בתמצית, כדלקמן. המערערים רכשו מהמשיבים 3 ו-4 מקרקעין. על המקרקעין הייתה רשומה הערת אזהרה בדבר זכות קדימה שניתנה לאגודה עותומנית בית אולפנה לאימון מורים, שהמשיב 1 הוא המנהל המיוחד שלה (להלן: המנהל המיוחד). המנהל המיוחד פנה לבית המשפט לאחר עסקת המקרקעין. בהמלצת בית המשפט, המערערים, משיבים 3 ו-4 והמנהל המיוחד קיימו הידברות ביניהם והגיעו להסדר פשרה. בהסדר הפשרה הוסכם כי המערערים ישלמו לקופת האגודה סך של 600,000 ש"ח, וכן ישלמו סכום נוסף של 250,000 ש"ח כשכר טרחת המנהל המיוחד.

הסכם הפשרה הוגש לבית המשפט קמא והצדדים ביקשו שיינתן לו תוקף של פסק דין. ביום 2.11.2021 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים בכל הנוגע לתשלום לאגודה (בסך של 600,000 ש"ח), ונקבע כי יש להגיש בקשה נפרדת בכל הנוגע לשכר הטרחה של המנהל המיוחד. על פסק הדין לא הוגש ערעור. ביום 2.11.2021 הגיש המנהל המיוחד בקשה לביטול ההחלטה מיום 2.11.2021 נוכח העובדה שההסדר אושר בחלקו. בהחלטה מיום 3.11.2021 קבע בית המשפט כי אין בפסק הדין כדי לשלול את זכותו של המנהל המיוחד לקבלת שכר טרחה, וזאת לאחר שתוגש בקשה מתאימה. עוד נקבע כי הצדדים יפעלו בהתאם להסכם הפשרה ויעבירו את הסכום המוסכם לידי האגודה.

ביום 3.11.2021 הוגשה בקשת המנהל המיוחד לפסיקת שכר הטרחה. לאחר הגשת עמדות הצדדים לבקשה, וקיום דיון במעמד הצדדים, ניתנה ביום 21.2.2022 החלטה של בית המשפט קמא בבקשה. בהחלטה נקבע כי המנהל המיוחד יהיה זכאי לשכר טרחה של 120,000 ש"ח, ואילו היתרה (בסך של 130,000 ש"ח) תועבר לקופת האגודה. גם על החלטה זו לא הוגש ערעור.

ביום 16.3.2022 הגישו המערערים בקשת הבהרה ביחס להחלטה מיום 21.2.2022, וביקשו להבהיר כי יש להעביר את ההפרש בין שכר הטרחה שאושר לבין שכר הטרחה עליו הוסכם בהסדר הפשרה לידי המערערים, ולא לידי קופת האגודה. ביום 11.5.2022, ולאחר שהתקבלו עמדות יתר הצדדים לבקשה זו, ניתנה החלטת בית המשפט קמא. בית המשפט קבע כי ההחלטה מיום 21.2.2022 אינה טעונה הבהרה, וכי הבקשה היא למעשה בקשה לעיון חוזר בהחלטה. לגוף העניין קבע בית המשפט קמא כי הסעד המבוקש על ידי המערערים אינו מצדיק עיון מחדש בהחלטה, וכי המערערים לא הצביעו על נסיבות חדשות המצדיקות זאת. עוד נקבע כי גם לגופה הבקשה אינה מצדיקה שינוי של ההחלטה. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

בכל הנוגע לסיווג ההליך, המערערים סבורים כי ההחלטה מיום 11.5.2022 סגרה את "היחידה הדיונית" בעניין זה, ועל כן יש לראותה כהחלטה סופית עליה יש ערעור בזכות. בתגובה נוספת שהוגשה (מבלי שהוגשה בקשה לעשות כן) המערערים טענו כי לא היו יכולים לדעת מה הייתה כוונת בית המשפט כשכתב כי יתרת הכספים ייוותרו בקופת הפירוק, שכן הכספים שולמו בפועל לידי המנהל המיוחד. המערערים טענו לסממנים שגורמים לכך שההחלטה מיום 21.2.2022 תיראה כהחלטה אחרת ולא כפסק דין; ולחלופין הם ביקשו להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 21.2.2022 ולראות בערעור הנוכחי כאילו הוגש על החלטה זו. הואיל וטענות אלה הועלו בתגובה שלא התבקשה, ולא ניתנה רשות להגשתה, לא ראיתי לדון בטענות אלה. למעלה מן הצורך אוסיף כי אין בטענות אלה כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי בהחלטה זו.

המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, סבור כי ההחלטה מיום 11.5.2022 היא "החלטה אחרת", ולכן ההשגה עליה היא בדרך של בקשת רשות ערעור. לגישתו, החלטה זו מאוחרת וטפלה לפסק הדין שקדם לה מיום 21.2.2022. המשיב 2 ביקש להסתמך בעניין זה על האמור בבש"א 6808/15 גני באר שבע בע"מ נ' חבר, מנהל מיוחד (30.12.2015) ועל בר"מ 646/19 חבוש נ' מינהלת התיאום והקישור לרצועת עזה (14.5.2019). המנהל המיוחד תמך אף הוא בעמדה זו והוסיף כי ההחלטה אשר "סגרה את ההליך" לעניין ייעוד יתרת הכספים שייוותרו בקופת האגורה היא ההחלטה מיום 21.2.2022, ועל כן יש לסווג אותה כפסק דין. ההחלטה מיום 11.5.2022 היא החלטה טפלה לנושא המחלוקת והיא אינה מהווה פסק דין משלים או נוסף לפסק הדין מיום 21.2.2022.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי לא נתונה למערערים זכות להשיג על ההחלטה מיום 11.5.2022. עוד מצאתי כי יש לשנות את סיווג ההליך לבקשת רשות ערעור.

כאמור, ההחלטה הראשונה שניתנה במחלוקת שבין הצדדים הייתה עוד ביום 2.11.2021. כבר בהחלטה זו הבחין בית המשפט קמא בין החלק בהסדר הפשרה שהתייחס לאגודה לבין החלק בהסדר הפשרה שהתייחס לשכר טרחת המנהל המיוחד. אף אחד מהצדדים לא ערער על החלטה זו, שכותרתה הוא "פסק דין". בהמשך לכך הוגש בקשה לעניין שכר הטרחה, וביום 21.2.2022 ניתנה החלטה בבקשה. בהחלטה נקבע שיעור שכר הטרחה שישולם למנהל המיוחד, וכן נקבע כי:

"בשים לב להערת הכנ"ר בסעיף 8 לטיעונו המשלים מיום 10.1.22 ולפסיקה אליה הפנה..., יתרת הכספים לגביהם הסכימו [המערערים והמשיבים 3 ו-4] לשלם כרכיב הוצאות לטובת המנהל המיוחד יוותרו בקופה".

כלומר, גם אם בפסק הדין מיום 2.11.2021 לא היה ברור מה יהיה גובה שכר הטרחה שייפסק, וכפועל יוצא – אם ייוותר הפרש בין הסכום שייפסק לסכום שעליו הוסכם ואם הפרש זה יועבר לקופת האגודה או יוחזר למערערים – ברי כי במסגרת ההחלטה מיום 21.2.2022 העניין הובהר במלואו וניתנה החלטה מפורשת שלפיה יתרת הכספים תיוותר בקופת האגודה. כפי שצוין לעיל, גם על החלטה זו לא הוגש ערעור. לטעמי, החלטה זו היא שסיימה את המחלוקת הדיונית בין הצדדים, ולכל המאוחר היא ההחלטה שעליה היה ערעור בזכות. הואיל ובהחלטה מיום 21.2.2022 נקבע בפירוש כי יתרת הכספים תועבר לקופת הפירוק, הרי שהבקשה המאוחרת להבהרת ההחלטה היא במהותה בקשה לעיון חוזר בהחלטה ולא בקשה להבהרתה. ככזו, היא טפלה הן להחלטות בנושא אישור הסכם הפשרה, הן להחלטה מיום 21.2.2022. בכגון דא, נפסק לא פעם כי אופן ההשגה הוא בדרך של בקשת רשות ערעור (למשל, ע"א 3962/21 מרדכי נ' עו"ד סימון בתפקידו כנאמן (15.08.2021), והאסמכתאות שם, רע"א 320/15 דוויק נ' כונס הנכסים הרישמי (14.4.2015), בש"א 3736/19 עופר נ' כונס הנכסים הרשמי (6.7.2020)). סבורתני כי זהו המקרה גם בהליך הנוכחי.

על כן, המזכירות מתבקשת לשנות את סיווג התיק לבקשת רשות ערעור, לתייק בתיקיית השופטים את החלטתי זו ולהמשיך טיפול כמקובל. יובהר כי אין בהחלטה זו כדי למנוע מהמערערים להגיש בקשה כפי שימצאו לנכון.

המבקשים יפנו למזכירות להסדרת הפרשי האגרה והערובה.