רע"א 4247-22 רע"א 4247-22

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת א' לושי-עבודי) בפר"ק 18974-01-18 מיום 11.05.2022. בגדרה של ההחלטה, נדחתה בקשת המבקשים להבהרת החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.02.2022, בה הורה על העברת יתרת סכום, אותו התחייבו המבקשים לשלם לטובת שכר טרחת בעל תפקיד בהליך, לקופת הפירוק בהליך. זאת, שעה שנקבע כי בקשת ההבהרה מהווה, הלכה למעשה, בקשה לעיון חוזר בהחלטה – אך אין מתקיימים בעניינו טעמים המצדיקים היעתרות לה.

רקע לבקשה

1.בשנת 1996 רכשו משיבים 3 ו-4, מישל רוימי וססיל רוימי (להלן יחד: רוימי), דירה הנמצאת ברחוב בן זומא 9 בבני ברק, במקרקעין הידועים כגוש 6192, חלקה 137, תת-חלקה 3 (להלן: הנכס). נכון לשנת 2020, רשומה הייתה על הנכס הערת אזהרה בדבר זכות קדימה שניתנה לאגודה עותומנית בית אולפנה לאימון מורים (להלן: האגודה). נגד האגודה ניתן צו פירוק ביום 10.02.2019, ומשיב 1 מונה כמנהל המיוחד של האגודה (להלן: המנהל המיוחד).

2.ביום 09.09.2020 פנו רוימי למנהל המיוחד, ובמסגרת תצהיר חתום ומאומת, הצהירו כי לאור הצעה שקיבלו מן המבקשים, מר שלומי פלס ואס.פי.דבליו אינווסט בע"מ (להלן: המבקשים), לרכישת הנכס – בכוונת רוימי לאפשר לאגודה לממש את זכות הקדימה הנתונה לה. לאור פנייה זו, הגיש המנהל המיוחד ביום 18.09.2020 הודעה ובקשה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עדכן המנהל המיוחד את בית המשפט על אודות הצעת רוימי. כן התבקש בית המשפט, להאריך את המועד למסירת תגובת המנהל המיוחד בדבר מימוש או ויתור על זכות הקדימה, ולהורות לרוימי להימנע מכל עסקה הנוגעת לנכס עד למתן תגובתו כאמור.

3.בהחלטתו מיום 21.09.2020, האריך בית המשפט המחוזי את המועד למימוש זכות הקדימה עד ליום 08.11.2020. בהחלטה מבהירה מיום 22.09.2020, קבע בית המשפט כי רוימי יהיו מנועים מביצוע עסקת מכר בגין הנכס עד למתן החלטה אחרת.

4.ביום 15.10.2020, הודיע המנהל המיוחד לבא-כוח רוימי על מימוש זכות הקדימה שניתנה לאגודה, בכפוף לקבלת אישור בית המשפט. באותו היום, השיב בא-כוח רוימי למנהל המיוחד כי הם שוקלים לחזור בהם ממכירת הנכס; וביום 01.11.2020, העביר בא-כוח רוימי למנהל המיוחד תצהיר בו מפורט כי רוימי חוזרים בהם ממכירת הנכס.

5.ביום 08.11.2020, פנה המנהל המיוחד לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, במסגרתה עמד על זכויות האגודה בקשר עם מימוש זכות הקדימה לרכישת הנכס. נטען, כי ביום 04.09.2020, היינו, מספר ימים לפני שהודיעו רוימי למנהל המיוחד על זכותו לממש את זכות הקדימה – נרשמה הערת אזהרה על הנכס לטובת אחר; וכי בנסיבות האמורות, זכאית האגודה להשלים את עסקת המכר מושא זכות הקדימה, בתנאים שעליהם הצהירו רוימי.

6.בדיון שנערך במעמד הצדדים ביום 14.10.2021, קבע בית המשפט בהחלטתו כי "ככל הנראה הדירה כן נמכרה במועד 8.2.21 וזאת על אף האמור בהחלטתי מיום 22.9.2020 ובה צוין כי [רוימי – ח.כ.] יהיו מנועים מביצוע עסקת מכר של הנכס וזאת עד להחלטה אחרת". היינו, כפי שהתברר במעמד הדיון, הנכס נמכר למבקשים, חרף ההערה שהייתה רשומה לטובת האגודה. כן הומלץ לצדדים, בנסיבות אלו, לפעול לגיבושו של הסדר פשרה ביניהם.

7.בהמלצת בית המשפט, המבקשים, רוימי והמנהל המיוחד קיימו הידברות ביניהם והגיעו להסדר פשרה, לפיו הוסכם כי המבקשים ישלמו לקופת האגודה סך של 600,000 ש"ח, וכן ישלמו סכום נוסף של 250,000 ש"ח כשכר טרחת המנהל המיוחד. זאת, לשם הסדרה סופית של המחלוקת בדבר הזכויות אשר רכשו המבקשים מרוימי (להלן: הסכם הפשרה). בקשה לאישור הסדר הפשרה, הוגשה לבית המשפט ביום 21.10.2021.

8.ביום 02.11.2021, ובהתאם להוראות בית המשפט, הוגשה תגובת הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר) להסכם הפשרה – בה ציין הכנ"ר כי לא יתנגד לאישור הפשרה מול המבקשים; אך יחד עם זאת, סבור הוא כי מקומו של הדיון בשכר טרחת המנהל המיוחד, הוא במסגרת בקשה נפרדת.

9.ביום 02.11.2021, ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בכל הנוגע לתשלום לאגודה (בסך של 600,000 ש"ח), ונקבע כי יש להגיש בקשה נפרדת בכל הנוגע לשכר הטרחה של המנהל המיוחד.

10.ביום 02.11.2021, הגיש המנהל המיוחד "בקשה לביטול החלטה", בה ביקש כי בית המשפט יורה על אישור הסכם הפשרה בכללותו, או לחלופין יבטל את החלטתו על אישור הסכם הפשרה ויקבע הוראות להמשך ניהול ההליך. בהחלטה מיום 03.11.2021, קבע בית המשפט כי אין בפסק הדין כדי לשלול את זכותו של המנהל המיוחד לקבלת שכר טרחה, וזאת לאחר שתוגש בקשה מתאימה. כמו כן, בית המשפט הורה לצדדים לפעול בהתאם להסכם הפשרה ולהעביר את הסכום המוסכם לקופת האגודה.

11.ביום 04.11.2021, הוגשה בקשת המנהל המיוחד לפסיקת שכר הטרחה, בסך של 250,000 ש"ח. בהתאם להחלטת בית משפט קמא, הוגשה עמדת הכנ"ר בגדרה התנגדה לבקשה זו; ובמסגרת "השלמת טיעון" שהוגשה מטעם הכנ"ר ביום 10.01.2022 – נטען כי בקשת המנהל המיוחד "לאשר מנגנון בו צד שלישי משלם את שכר טרחתו בסכום שהוסכם ביניהם ותוך ניסיון לעקוף את מסלולי השכר הקבועים בתקנות", אינו מקובל עליו. הודגש, כי אין זה מובן מאליו שהוצאות שנפסקו לחובת צד שלישי שייכות לבעל התפקיד אישית ולא לקופת הפירוק, שהרי המנהל המיוחד לא פעל בהליך מול המבקשים בשם עצמו אלא בשם האגודה. כך, ובהסתמך על החלטת בית משפט זה בע"א 6687/18 בנייני בר אמנה נ' משה עוזרי בנייה ופיתוח בע"מ (16.06.2021) (להלן: עניין בנייני בר) נטען, כי מקום בו נפסקו הוצאות לחובת צד שלישי – מקומן בקופת הפירוק.

12.לאחר קיום דיון במעמד הצדדים, ביום 21.02.2022 ניתנה החלטה של בית משפט קמא בבקשת שכר הטרחה. בהחלטה נקבע, כי המנהל המיוחד יהיה זכאי לשכר טרחה בסך של 120,000 ש"ח, ואילו יתרת הסכום אותו הסכימו המבקשים לשלם כשכר טרחת המנהל המיוחד, בסך של 130,000 ש"ח (להלן: היתרה) – תועבר לקופת הפירוק של האגודה (להלן: ההחלטה).

13.ביום 16.03.2022, הגישו המבקשים כאן בקשת הבהרה לבית משפט קמא ביחס להחלטה. בתוך כך, עתרו המבקשים למתן הבהרה – לפיה יש להעביר את היתרה לידם, ולא לידי קופת האגודה. המנהל המיוחד בתגובתו לבקשה ציין כי הוא מותיר לשיקול דעת בית המשפט מה דין היתרה; ובתגובת הכנ"ר נטען, כי יש להעביר את היתרה לקופת האגודה, כפי שנקבע בהחלטה.

14.בהחלטתו מיום 11.05.2022, היא ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור דנא – קבע בית המשפט כי ההחלטה מיום 21.02.2022 אינה טעונה הבהרה, וכי למעשה, מדובר בבקשה שהיא במהותה בקשה לעיון חוזר; וכאשר הסעד המבוקש על-ידי המבקשים אינו מצדיק עיון מחדש בהחלטה. זאת, הן מכיוון שהמבקשים לא הצביעו על נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש; והן לאור העובדה שהבקשה, לגופה, אינה מצדיקה שינוי של ההחלטה. ודוק, בית משפט קמא עמד על כך ש"אין לקשור בין בקשת שכר הטרחה של המנהל המיוחד וההכרעה בה לבין חובת המבקשים לפעול בהתאם להסכמות הצדדים וההחלטות החלוטות שניתנו בעניין".

15.המבקשים מיאנו להשלים עם החלטת בית המשפט המחוזי, וביום 22.06.2022 הגישו לבית משפט זה כתב ערעור על החלטה זו. ביום 04.08.2022, הורה בית משפט זה (כבוד הרשמת ק' אזולאי) לצדדים, להגיש התייחסות לשאלת הסיווג הנכון של ההליך; ולאחר קבלת עמדות הצדדים, בהחלטה מיום 09.02.2023 נקבע, כי יש לסווג את ההליך כבקשה למתן רשות ערעור.

16.בהחלטתי מיום 19.02.2023, הענקתי למבקשים ארכה לצורך תיקון כתב הערעור – לאור החלטת הרשמת ק' אזולאי מיום 09.02.2023 בדבר סיווגו של ההליך כערעור ברשות, וזאת עד ליום 26.02.2023. המבקשים לא הגישו כתב ערעור מתוקן, ולפיכך אדון בכתב הערעור שלפניי כבקשה למתן רשות ערעור.

עיקרי טענות הצדדים בבקשה למתן רשות ערעור

17.לטענת המבקשים, שגה בית משפט קמא משקבע כי אין לקשור בין גובה שכר הטרחה שנפסק למנהל המיוחד ובין הסכום אותו התחייבו המבקשים להעביר – שהרי הם אינם אדישים לאופן שבו יחולקו התקבולים ששילמו בין קופת הפירוק לבין המנהל המיוחד. זאת, מכיוון שהגדירו במפורש במסגרת הסכם הפשרה את הסכומים המיועדים לכל רכיב באופן נפרד, ולפיכך אין מקום להתייחס לתקבולים כאל סכום משותף באופן המנוגד ללשון הסכם הפשרה.

18.לכך מוסיפים המבקשים, כי המנהל המיוחד הורה להם לשלם את שכר הטרחה לחשבון נאמנות נפרד, ולא לקופת האגודה – מה שמלמד כי הסכומים המצוינים בהסכם הפשרה נפרדים. עוד נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה יש להותיר את היתרה בקופת האגודה, יש בה כדי להביא לכדי עשיית עושר ולא במשפט, על-ידי האגודה. זאת ועוד, נטען כי יש לפרש את הסכם הפשרה כחוזה פסול, לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) – המורה על בטלות חוזה שאינו חוקי; ולפיכך התוספת לשכר טרחת המנהל המיוחד שנקבעה בהסכם, בניגוד לתקנות, דינה בטלות והשבה.

דיון והכרעה

19.לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות – וזאת, אף מבלי להידרש לתשובה לה.

20.כידוע, כלל נקוט הוא כי לבית משפט של חדלות פירעון מסור שיקול דעת רחב – זאת, נוכח מומחיותו הייחודית בתחום ולאור היכרותו הישירה עם בעלי הדין ועם כלל נסיבות העניין. לפיכך, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו, אלא התערבות שכזו מוגבלת למקרים חריגים בלבד (ראו, מיני רבים: רע"א 787/23 עמותת וורלד וויז'ין נ' רשם העמותות, פסקה 2 וההפניות שם (31.01.2023); רע"א 7642/22 ברט נ' עו"ד הראל, נאמן לנכסי החייב, פסקה 12 (10.01.2023); רע"א 8393/22 מרגי נ' עו"ד ורדי, פסקה 17 (17.01.2023)). הדברים יפים מקל וחומר כאשר עסקינן בהחלטה הנוגעת לפסיקת שכר טרחה לבעל תפקיד (רע"א 7239/21 א.כ.א הולדינגס לימיטד נ' הראל, פסקה 11 (23.11.2021); רע"א 4110/17 שחם נ' רו"ח יואב כפיר – נאמן, פסקה 10 (29.05.2017) – וגם בכל הנוגע להשלכותיה של החלטה כאמור, על צדדים שלישיים, כפי שבענייננו.

המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים אשר מצדיקים התערבות כאמור, ואבאר מדוע.

21.למען שלמות התמונה יצוין, כי חרף החלטתי מיום 19.02.2023, המבקשים לא הגישו בקשת רשות ערעור, חלף כתב הערעור שהוגש – ומשכך, הדיון בערעור יעשה כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור, על כל הכרוך ומשתמע מכך.

22.לטעמי, צדק בית משפט קמא בקבעו כי אין לקשור בין ההחלטה הנוגעת לשכר טרחת המנהל המיוחד לבין חובת המבקשים לפעול בהתאם להתחייבותם לפי הסכם הפשרה. כאמור, לבית משפט של פירוק שיקול דעת נרחב בדבר פסיקת שכר טרחה לבעל תפקיד – ובענייננו, בית משפט קמא נתן דעתו "לפעולות להן נדרש המנהל המיוחד, אל מול מידת התרומה שהביאו פעולות אלה לקופת האגודה, וכן לחסכון במשאבי ההליך וניהולו, ובהתחשב בשכר הטרחה שנפסק לטובת המנהל המיוחד עד כה בהליך". ברי כי בהחלטתו בדבר גובה שכר הטרחה שנפסק לטובת המנהל המיוחד נכללו שיקולים רבים, שעניינם בהליך הפירוק שנמצא בסמכות ובמומחיות בית משפט קמא – שיקולים החורגים מעניינם של המבקשים, ולא מצאתי עילה להתערב בהחלטה זו.

23.בתוך כך, הדעת נותנת כי במכלול שיקוליו איזן בית משפט קמא בין שיעור שכר הטרחה לו זכאי המנהל המיוחד בנסיבות העניין – לבין סך התמורה אותה ראוי להעביר לטובת קופת הפירוק של האגודה. וזאת, בהתייחס לסכום הכולל אותו כבר הסכימו המבקשים להוציא מכיסם במסגרת הסכם הפשרה – ובעד "תמחור" הסיכויים והסיכונים הגלומים בהמשך בירור הבקשה עד תומה. משכך, בצדק נקבע, כי אין לקשור בין בקשת שכר הטרחה ובין חובת המבקשים לפעול לפי הסכמות הצדדים והחלטות חלוטות שניתנו בהליך.

24.כפי שצוין בהשלמת טיעון שהגיש הכנ"ר לפני בית משפט קמא ביום 10.01.2022, הרי שהמנהל המיוחד לא פעל בהליך מול המבקשים בשם עצמו, אלא מתוקף תפקידו כמנהל מיוחד לאגודה. משכך, "לו היו נפסקות הוצאות לטובתו, ברי כי היה משלמן באמצעות קופת הפירוק ולא אישית, ובאותה המידה – מקום בו נפסקו הוצאות לחובת הצד השלישי, מקומן בקופת הפירוק". לפיכך, ברי כי לא ניתן, ואין מקום, לייצר הפרדה מלאכותית בין חלקי סכום התקבולים – בניסיון לעקוף את המנגנון הקבוע לפסיקת שכר טרחת בעל תפקיד מתוך קופת האגודה.

25.אכן, גם מפסיקת בית משפט זה, עולה כי מצב בו "ההוצאות שנפסקו לטובת [בעל תפקיד – ח.כ.] על פי פסק-דינו של בית המשפט קמא שולמו לו ישירות, ולא הועברו לקופת הפירוק או קופת פשיטת הרגל", מנוגד לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), השתמ"א-1981 (ראו: עניין בנייני בר, פסקה 2). לא ניתן לקבל את טענת המבקשים כי עניינים שונה עובדתית מעניין בנייני בר, "משום שזו עסקה בתשלום הוצאות ושכר טרחה שנפסקו על פי פסק דין", שהרי אף בעניינם של המבקשים, שכר הטרחה נפסק על-פי החלטת בית המשפט, ולא על-פי הסכמתם. לא זו אף זו, אלא שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין. לפיכך, ככל שהתקבלה הוראה מטעם המנהל המיוחד לשלם את שכר הטרחה לחשבון נאמנות נפרד, כטענת המבקשים, הרי שאין בכך לשנות מן המסקנה כי דין היתרה לעבור לקופת האגודה.

26.אשר לטענת המבקשים לפיה יש לפרש את הסכם הפשרה כחוזה פסול, שהינו בטל אך ביחס לסכום העודף שהסכימו לשלם למנהל המיוחד – דינה להידחות. בפסק דינו של בית משפט קמא מיום 02.11.2022, ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים תוך שנקבע, ברחל בתך הקטנה, כי לעניין שכר טרחתו של המנהל המיוחד עליו לפנות בבקשה מתאימה. יודגש, כי על פסק דין זה לא הוגש ערעור מטעם המבקשים – והוא חלוט. ודוק, במסגרת הסכם הפשרה שגובש בין הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין – התחייבו המבקשים לתשלום סכום כולל של 850,000 ש"ח בעבור רכישת הזכויות בנכס. כפי שציינתי לעיל, סכום זה משקף מטבע הדברים את שווין הכולל של הזכויות עבור המבקשים, בהתייחס גם למערך הסיכויים והסיכונים הכרוכים בהמשך ניהול ההליך. משכך, אין מקום לקבל את ניסיונם להיבנות עתה מהחלטת בית משפט קמא בדבר גובה שכר הטרחה, שנימוקיה עומדים לבדם, על מנת להעשיר את כיסם ולהפחית מן הסכום אותו התחייבו לשלם זה מכבר.

סוף דבר

27.הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא.

28.משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.