רע"א 4110/17 יוסף שחם נ. רו"ח יואב כפיר - נאמן

לפנַי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) מיום 20.4.2017

בפר"ק 31074-08-13, וכן בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

1.

המבקש 1, מר יוסי שחם (להלן: המבקש ) היה בעל השליטה בחברת אשבל טכנולוגיות בע"מ (להלן: החברה ). בשנת 2009 פתחה רשות המיסים בחקירה פלילית נגדו ונגד המבקשת 2, בת זוגו (להלן יכונו יחדיו: המבקשים ), וזאת לאור חשדות לזיוף מסמכים ואי דיווח על הכנסות החייבות במס. בשנת 2011 הוגש נגד המבקשים כתב אישום, ובמסגרת הסדר טיעון הודו השניים בעבירות הפליליות המיוחסות להם. בהמשך לכך הוציאה רשות המיסים שומות לחברה בגין רווחיה אשר לא דווחו למס הכנסה, וכן שומות למבקש בגין משיכת דיבידנד מהחברה. בעקבות בקשות שהוגשו לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 350(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מונה רואה החשבון יואב כפיר תחילה כבעל תפקיד ולאחר מכן כנאמן לחברה, ובהמשך מונה גם עו"ד עמית לדרמן כנאמן נוסף של החברה (להלן: הנאמנים ).

2.

במסגרת תפקידם, ניהלו הנאמנים באופן שוטף את החברה, ובד בבד ניהלו הליך אינטנסיבי למכירתה, כאשר בסיומו נמכרה החברה לרוכשת תמורת סכום של 192 מיליון ש"ח, והשליטה בחברה הועברה לרוכשת ביום 28.1.2014.

3.

ביוני 2014 הגישו הנאמנים לבית המשפט המחוזי בקשה לתשלום שכר טרחה ביניים בתוספת 50% מאמץ מיוחד, זאת בהתאם למסלול "שכר ניהול" לפי תקנה 7 לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981 (להלן: התקנות ) ובהתאם למסלול "שכר מימוש" לפי תקנה 8 לתקנות. במסגרת הבקשה ציינו הנאמנים כי הם שומרים על זכותם לעתור לפסיקת שכר טרחה כולל בתיק, לפי מסלול "שכר חלוקה" מכוח תקנה 8א לתקנות. ביום 8.7.2014 נעתר בית המשפט לבקשתם, ופסק להם שכר ביניים בסך של 2,358,772 ש"ח (להלן: שכר ביניים ראשוני ).

4.

ביני לביני, התקבלו בידי הנאמנים תביעות חוב בסך כולל של כ-350 מיליון ש"ח. הליך ההכרעה בתביעות החוב טרם הסתיים, ומצוי עתה בשלב בירור הערעורים שהוגשו על הכרעות החוב של הנושים המהותיים. במקביל, בית המשפט המחוזי אישר לשלם לנושים שלגביהם קיימת הכרעת חוב חלוטה, וכן לשלם מקדמות לבעלי מניות החברה עד לבירור הערעורים, בסכומים המסתכמים בכ-158 מיליוני ש"ח.

5.

בחלוף כשנתיים וחצי, הגישו הנאמנים בקשה נוספת לפסיקת שכר ביניים בסך 7,612,321 ש"ח, בהתאם לתקנה 8א לתקנות. במסגרת הבקשה טענו הנאמנים כי בקשה זו נובעת בין היתר מהעובדה שחולקו זה מכבר כל כספי הנשייה בתיק (כנטען, שולם סכום של 82 מליון ש"ח לנושים המהווה כ-100% מכספי הנשייה בתיק), וכן נוכח העובדה שלא קיבלו שכר במשך כשנתיים וחצי על עמלם בתיק.

6.

המבקש הגיש התנגדותו לבקשת הנאמנים, כאשר לטענתו הנאמנים כבר גילו את דעתם לפיה הם בוחרים לקבל שכר טרחה לפי "מסלול המימוש", ולא לפי תקנה 8א לתקנות.

7.

ביום 28.3.2017 הגישו הנאמנים, רשות המיסים והעובדים הבכירים (להלן: הצדדים ) הודעה ובקשה מוסכמת לפסיקת שכר ביניים, לפיה ישולם לנאמנים בשלב זה שכר ביניים בסך של 2.3 מיליון ש"ח (להלן: שכר ביניים מוסכם ), וזאת מבלי לגרוע מטענה כלשהי העומדת לצדדים בנוגע לבקשת הנאמנים. בהודעה צוין כי באשר לטענת המבקש לפיה הנאמנים "גילו דעתם" ביחס למסלול הראוי לחישוב שכר הטרחה; הרי שבפתח בקשתם לשכר הביניים הראשוני הבהירו הנאמנים כי "עם התקדמות ההליכים בתיק וחלוקת כספים לנושים יעתרו הנאמנים לפסיקת שכר טרחה כולל בתיק על פי תקנה 8א לתקנות שכר טרחה (חלוקה), כאשר השכר המבוקש במסגרת בקשה זו יהווה מקדמה על חשבון השכר הכולל". עוד הוסיפו הצדדים, כי נוכח הסכמותיהם ממילא לא נפגעות טענותיו של המבקש והוא יוכל להעלותן בהמשך.

8.

בהמשך להודעה המוסכמת מטעם הצדדים, ובהמשך לתגובת הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר ), לפיה שיעור שכר הביניים המוסכם הינו סביר והוא אינו מתנגד לבקשה, קבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 20.4.2017 כי:

"מבלי להכריע בשלב זה באיזה מטענות הצדדים ותוך שמירת זכויות להעלות טענות בעתיד, אני מאשרת, בשלב זה, את הסכמת הנאמנים, העובדים הבכירים, רשות המיסים והכנ"ר, לשכר הביניים בסך 2.3 מיליון ש"ח".

9.

בבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי, טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט להכריע ראשית בשאלה האם שכר הטרחה לנאמנים יחושב לפי תקנה 8 לתקנות או לפי תקנה 8א לתקנות, ורק לאחר מכן לפסוק לזכותם שכר ביניים. זאת מכיוון שהיה ויימצא כי הנאמנים זכאים לשכר טרחה לפי המסלול הקבוע בתקנה 8 לתקנות, הרי שבמקרה זה שכרם שולם כבר במלואו, ועל כן אין מקום לפסוק להם שכר ביניים נוסף. עוד נטען כי החלטתו של בית המשפט ניתנה ללא הנמקה, ומשכך יש לבטלה ולהחזירה לבית המשפט על מנת שינמק החלטתו.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה שוכנעתי כי יש לדחותה, אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. הלכה ידועה היא, כי "בית משפט זה בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב, בדרך כלל, בשכר הטרחה שפוסקים בתי המשפט המחוזיים לבעלי תפקיד בהליכי חדלות פירעון. בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי לבית המשפט המחוזי מסור שיקול דעת רחב בבואו לפסוק שכר טרחה לבעל תפקיד, שכן הוא זה שמינה אותו ויודע להעריך את עבודתו, ולפיכך בית משפט זה יתערב בהחלטות מסוג זה

במקרים חריגים בלבד , בהם ימצא שבית המשפט המחוזי שגה בעקרונות אותם הפעיל ולא באופן בו יישם את אותם עקרונות"

[ע"א 4486/14

עו"ד שפירא, כונס נכסים נ' עו"ד בר טוב ועו"ד אמסטר, בתפקידם כנאמנים לנידר חברה לבניין ופיתוח בע"מ ,

פסקה 13 (24.6.2015)].

11.

המקרה דנן אינו נמנה על מקרים חריגים ונדירים אלו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי ניתנה על יסוד ההסכמה אליה הגיעו הנאמנים עם רשות המיסים והעובדים הבכירים (אשר יישאו בפועל בשכר הטרחה), וזאת בין היתר בשל פרק הזמן הארוך שחלף מאז ששולם להם שכר הביניים הראשוני בתיק, ומתוך כוונה להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט. יודגש, כי שכר הביניים המוסכם מהווה רק חלק מ שכר הביניים שביקשו הנאמנים לקבל במסגרת מסלול "שכר חלוקה" לפי תקנה 8א לתקנות. כאמור, הנאמנים תבעו שכר ביניים בסך 7,612,321 ש"ח, המהווה 50% משכר הטרחה הסופי בסך 15,224,624 ש"ח לו טוענים הנאמנים (סכום זה חושב בהתאם לטענה שממועד מינויים של הנאמנים ועד למועד הגשת הבקשה חולק סך כולל של כ-158 מליוני ש"ח, המהווים 82.02% מתוך הסכומים שאושרו לחלוקה לנושים. נוכח זאת, לטענתם, זכאים הם לשכר טרחה בגובה 11.1% מהיקף החלוקה בפועל, דהיינו סך של 17,583,414 ש"ח. מסכום זה יש להפחית את שכר הביניים הראשוני בסך 2,358,772 ש"ח אשר שולם להם זה מכבר). ברי כי שכר הביניים המוסכם נמוך משמעותית משכר הביניים שדורשים הנאמנים, ובהינתן הסכומים האמורים, לא סביר ששכר הביניים שיפסוק בית המשפט יהיה נמוך משכר הביניים המוסכם. בהקשר זה יצוין, כי גם הכנ"ר ציין בתגובתו כי מדובר בסכום מאוזן ומידתי, הרחוק משמעותית מסכום השכר הנקוב בבקשת הנאמנים, ועל כן אין מקום בשלב זה לקביעה נחרצת באשר לתחולת תקנה 8א לתקנות. משאלו הם פני הדברים, סבורני כי החלטתו של בית המשפט ראויה, ואין מקום להתערב בה.

בשולי הדברים יצוין, כי אין באמור משום הבעת עמדה כלשהי בעניין בקשת הנאמנים לפסיקת שכר ביניים, והדברים יתבהרו בבית המשפט המחוזי והוא יפסוק בהם כחכמתו.

12.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה, והיא נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.