בש"א 1521/16 בש"א 1521/16

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על שלוש החלטות שניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינה של המבקשת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו: (א) החלטה מיום 22.12.2015 בה אושרה חלוקת דיבידנד לנושים הבלתי מובטחים תוך הוספת סכום לתביעת חוב של הנושה Corncupio

(להלן: קורנוקופיו ) בהתבסס על פסיקתה שניתנה בעניינה בהליך משפטי אחר (החלטה לגביה הוגשה הבקשה "למען הזהירות"); (ב) החלטה מיום 27.1.2016 בה נדחתה בקשת המבקשת לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015; (ג) החלטה מיום 27.1.2016 בה נקבע כי אין מקום לקבל את תשובת המבקשת לתגובת הנאמן (ביחס לבקשתה לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015).

הבקשה הוגשה ביום 23.2.2016. בבקשה נטען כי עומדת למבקשת זכות ערעור על שלוש ההחלטות (כיוון שמדובר בפסקי דין ולחלופין ב"צווים בפשיטת רגל"). ביחס להחלטה מיום 22.12.2015 טוענת המבקשת כי בקשת המשיב 2 להוספת סכום לתביעת החוב של קורנוקופיו לא הועברה לתגובתה (אלא רק לתגובת כונס הנכסים הרשמי) ועל כן היא בבחינת החלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולפיכך הגישה היא בקשה לביטולה (בקשה שכאמור נדחתה בהחלטה מיום 27.1.2016). הטעם שבבסיס בקשת הארכה הוא קיומו של הליך תלוי ועומד - בקשות לעיון חוזר בהחלטות (ב) ו-(ג) הנ"ל. עוד התבקש לקבוע כי להליך הערעורי שיוגש אין מקום לצרף משיבים נוספים מעבר למשיבים שצורפו לבקשת הארכה דנן.

2.המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, עמד בתגובתו על הקושי בהתנהלות המבקשת אשר בחרה להגיש בקשה לעיון חוזר ובמקביל לשמור לעצמה את האפשרות להגשת הליך ערעורי, ואף ציין כי אם המבקשת תודיע כי היא מוחקת את הבקשה לעיון חוזר (ובהתחשב בכך שהבקשה הוגשה טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי על ההחלטות מיום 27.1.2016) הוא ישקול להמליץ על מתן ארכה למבקשת. כונס הנכסים הרשמי הוסיף כי ההחלטה מיום 22.12.2015 היא "צו בפשיטת רגל", אלא שלשיטתו המבקשת כלל אינה צד לבקשה בה ניתנה ההחלטה ולא היתה אמורה להיות צד לה, שכן מדובר בעידכון תביעת חוב שאושר בהחלטה קודמת, ועל כן בכל מקרה המבקשת אינה רשאית להשיג עליה. ביחס להחלטות מיום 27.1.2016 נטען כי אלו "החלטות אחרות" עליהן אין זכות ערעור.

המשיב 1, הנאמן לנכסי המבקשת, מתנגד לבקשה. לטענתו כל שלוש ההחלטות עליהן מעוניינת המבקשת להשיג הן "החלטות אחרות" שכן אין מדובר בהחלטות מרכזיות בתיק פשיטת הרגל, והוא הדגיש כי ההחלטה מיום 22.12.2015 היא החלטה שניתנה בהמשך להחלטות חלוטות קודמות.

בתשובות אותן הגישה המבקשת שבה היא על טענותיה, והוסיפה וטענה כי הסתבר לה שקורנוקופיו אינה חברה פעילה. כן הגישה המבקשת ביום 11.4.2016 בקשה שכותרתה "הוספת פרטים ובקשה למתן הוראות" ביחס להחלטות נוספות אשר ניתנו בהליך קמא (לבקשה זו אתייחס להלן).

עוד אוסיף להשלמת התמונה כי הבקשה לעיון חוזר בהחלטה לעניין חלוקת הדיבידנדים, אשר כאמור בעטיה הוגשה בקשת הארכה, נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.2.2016.

3.כמתואר לעיל הבקשה מתייחסת לשלוש החלטות שניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינה של המבקשת. בהחלטה הראשונה, היא ההחלטה מיום 22.12.2015, נקבע "מטעמי הבקשה ועמדת הכנ"ר מאשר כמבוקש". על הבקשות אשר התקבלו באותה החלטה ניתן ללמוד מן ההחלטה מיום 27.1.2016, בה נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015 והובהר כי בגדרה אושרה חלוקת הדיבידנד לנושים הבלתי מובטחים תוך הוספת סכום לתביעת החוב של הנושה קורנוקופיו. ביחס לסיווג ההחלטה מיום 22.12.2015 נוטה אני לעמדת המבקשת וכונס הנכסים הרשמי לפיה מדובר ב"צו בפשיטת רגל". לא נעלמה מעיני טענת המשיב 1 לפיה מדובר בפועל יוצא של החלטות חלוטות קודמות, אך - ומבלי להכריע במחלוקת בין המבקשת למשיב 1 בעניין זה - נראה בעיני כי החלטה בה ניתן אישור לחלוקת דיבידנדים לנושים נמנית עם ההחלטות המרכזיות בהליך פשיטת הרגל, ועל כן היא "צו בפשיטת רגל".

סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ) מורה כי כל "הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל" רשאי לערער עליו, ובנסיבות העניין איני מוצאת לקבוע, באופן מקדמי, כי המבקשת נעדרת מעמד להשיג על ההחלטה (וזאת כאמור מבלי להביע כל עמדה בטענות הצדדים לגופן).

לעומת זאת ההחלטות מיום 27.1.2016 הן "החלטות אחרות" - הן ההחלטה בה נדחתה בקשתה של המבקשת לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015 (ראו והשוו: ע"א 9501/11 סמדג'ה נ' כונס הנכסים הרשמי

(2.1.2012); ע"א 9965/09 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (21.4.2010)) והן ההחלטה הנוספת מאותו היום, בה נקבע כי אין מקום לקבל תגובה נוספת מטעם המבקשת (החלטה שהיא דיונית במהותה). לפיכך על שתי החלטות אלו לא נתונה למבקשת זכות ערעור.

4.ומכאן לבקשת הארכה שבפניי.

עיינתי בכל החומר שהוצג ובטיעוני הצדדים, ולאחר ששקלתי בדבר החלטתי לדחות את הבקשה.

שני טעמים מרכזיים הובילו אותי למסקנה זו:

ראשית , המבקשת מעוניינת להשיג על שלוש החלטות - החלטה המאשרת חלוקת דיבידנד לנושים הבלתי מובטחים תוך עדכון גובה תביעת חוב של אחת מהם; החלטה בבקשה לביטול החלטה; והחלטה דיונית בנוגע לקבלת עמדה מטעמה. המבקשת היתה רשאית להשיג על החלטות אלו בתוך פרק הזמן הקבוע בדין, אך היא בחרה לנקוט בנתיב דיוני שונה, והגישה בקשות לעיון חוזר בשתיים מן ההחלטות (ודוק - ביחס לאחת מן ההחלטות המדובר בבקשה לעיון חוזר בהחלטה הדוחה בקשה לביטול החלטה). במקביל להגשת הבקשות לעיון חוזר יכולה היתה המבקשת להגיש הליכים ערעוריים על ההחלטות, אך היא לא עשתה כן וסמוך לפני שחלף המועד להגשת ההליכים הערעוריים הגישה את בקשת הארכה שבפניי. דומני כי קבלת בקשת ארכה כגון דא תתמרץ הגשת בקשות לעיון חוזר ולצידן בקשות ארכה להגשת הליך ערעורי, באופן בו ניתן יהיה לעקוף בנקל את פרקי הזמן הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים, ובפסיקה כבר נקבע כי "בעל דין הפועל על דרך הויכוח ושב וחוזר על בקשותיו בפני בית המשפט, אינו יכול לצפות, אגב כך, ליתרונות דיוניים" (ראו: רע"א 1268/08 לוי נ' קצין התגמולים (2.9.2008)). כן ראו הערת בית המשפט המחוזי בעניין זה בסיפה להחלטה מיום 29.2.2016 בה נדחתה הבקשה לעיון חוזר).

יודגש בהקשר זה כי עצם העובדה שבקשת ארכה מוגשת טרם חלוף המועד להגשת הליך ערעורי אינה יכולה להוביל באופן אוטומטי לקבלת הבקשה, ובעל דין אינו יכול לצאת מנקודת הנחה שבקשתו תתקבל באופן וודאי (וראו לאחרונה בש"א 8561/15 סימון נ' הבנק הבינלאומי

(20.4.2016)). למותר לציין כי יש לבחון בהקשר זה כל מקרה לגופו, אך הנחתה של המבקשת כי עצם הגשתה של בקשת לעיון חוזר במסגרת הליכי פשיטת רגל מובילה אוטומטית למתן ארכה להגשת הליך ערעורי אין לה על מה לסמוך (ויודגש כי ככלל גם בקשה לעיון חוזר מכוח סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל לא נועדה לשם העלאת טענות ערעוריות (ראו רע"א 320/15 דוויק נ' כונס הנכסים הרשמי (14.4.2015)).

בענייננו בחרה כאמור המבקשת לצעוד בנתיב דיוני של הגשת בקשות לביטול החלטה ולעיון חוזר חלף הגשת הליך ערעורי במועדו (למצער לצד אותן בקשות), והתוצאה של התנהלותה ובחירתה זו היא שההליכים הערעוריים לא הוכנו ולא הוגשו במועדם. אוסיף כי לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן האמור בתגובת המשיב 1, כי המבקשת שבה ועותרת לביטול החלטות ולעיון חוזר בהחלטות באופן המסרבל את הליך פשיטת הרגל ומקשה על קידומו.

שנית , השיקול המרכזי אשר יכול היה להוביל לקבלת הבקשה הוא העובדה שזו הוגשה טרם חלוף המועד להגשת ההליכים הערעוריים. עיתוי הגשת בקשה להארכת מועד הוא ככלל שיקול מרכזי בבחינת בקשת ארכה שכן ההנחה היא שאם הבקשה הוגשה טרם שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף, אזי טרם התגבשה הסתמכותם של המשיבים על סופיות ההחלטה, ובכך יש כדי למזער את הפגיעה בהם.

ואולם, בענייננו הנחה זו אינה מתגשמת במלואה, שכן המבקשת בחרה - וטעמיה עימה - שלא לצרף לבקשה את הנושים אשר חלוקת הדיבדנדים שלהם אושרה בהחלטה מיום 22.12.2015, ובפרט את הנושה קורנוקופיו, אשר תביעת החוב שלה עודכנה באותה החלטה. מכאן כי הנושים וכאמור בפרט קורנוקופיו אשר הם לכאורה הנפגעים הפוטנציאליים המרכזיים מן ההליכים הערעוריים שהגשתם מתבקשת, לא יודעו על כך שהמבקשת אינה משלימה עם ההחלטות שניתנו בעניינם וכי היא מבקשת להשיג עליהן. ממילא ביחס לאותם נושים לא קמה אותה הנחה כי הסתמכותם של אלו על סופיות ההחלטות לא התגבשה.

יצוין כי אי צירופם של אותם נושים נעשה על ידי המבקשת באופן מודע ולא בטעות או בשל חוסר תשומת לב. כאמור המבקשת עתרה במסגרת בקשתה להורות כי אין צורך להורות על צירוף משיבים נוספים לערעור שיוגש בציינה כי בצירופם יהיה כדי לסרבל את ההליך וכי אלו לא היו "צד משיב פעיל בהליכים". ואולם, עיון בבקשות שהגיש המשיב 1 במסגרת "בקשה 241" - אשר בגדרה ניתנו ההחלטות דנן - מלמד כי בהודעה הנוגעת לעדכון תביעת החוב של קורנוקופיו צורפה היא כצד ואף צוין בה כי היא מוגשת בהמשך לפניית בא-כוחה בעניין (וגם בתגובת המשיב 1 לבקשה לביטול ההחלטה מיום 22.12.2015 צורפה קורנוקופיו כצד להליך); כמו כן בהודעת המשיב 1 ביחס לסכומי הדיבידנדים המוצעים צורפו הנושים כולם כמשיבים. עוד יצוין כי בתשובה לתגובות המשיבים ציינה המבקשת עצמה כי "הנושים היחידים שעלולים להפגע אם הערעור יתקבל, הינם קורנוקופיו ובית און", אך למרות סברתה זאת לא מצאה לנכון לצרף, ולו אותם, לבקשתה למתן ארכה. עוד אוסיף כי אין זו פעם יחידה בה בחרה המבקשת לנהוג כן, ועיון באתר "נט המשפט" מלמד כי בקשה שהגישה למתן סעד ארעי ביחס לחלוקת הדיבידנדים נמחקה שכן לא צורפו הנושים הרלבנטיים (החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.3.2016).

הנה כי כן, המבקשת קיבלה החלטה מודעת שלא לצרף את הנושים ובפרט את קורנוקופיו כצד לבקשת הארכה. משכך לא היו אלו מודעים להגשת הבקשה ועל כן בכל הנוגע אליהם התגבשה הסתמכותם על סופיות ההחלטות אשר ניתנו בעניינם , ולא מצאתי טעם מבורר לפגוע באינטרס זה.

משקלם המצטבר של שני הטעמים המפורטים לעיל מוביל לטעמי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשת הארכה.

בשולי הדברים אוסיף כי בבקשה "להשלמת תשובה" שגישה המבקשת הוסיפה היא וטענה כי יש להיעתר לבקשתה כיוון שהסתבר לה לאחרונה כי קורנוקופיו אינה חברה פעילה, אולם דומני כי קיים קושי להעלות טענה מסוג זה לראשונה בערכאת הערעור ולא הובהר האם נערכה פניה לערכאה הדיונית בעניין "עובדה חדשה" נטענת זו, בפניה ראוי היה להעלותה. בנסיבות אלו לא מצאתי בטענה זו של המבקשת, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן ארכה.

5.כאמור ביום 11.4.2016 הגישה המבקשת "הוספת פרטים ובקשה למתן הוראות". בבקשה-הודעה זו ציינה המבקשת כי ניתנו בעניינה חמש החלטות נוספות במסגרת הליך פשיטת הרגל. המבקשת ציינה כי חלק מאותן החלטות כלל לא הומצאו לידיה וכי לגישתה נתונה לה זכות ערעור על כל אותן החלטות, ומבוקשה הוא "לצרפן לערעור וליתן הוראות בדבר סיווג ההליך גם לגביהן. ומיהות המשיבים".

איני מוצאת "ליתן הוראות" כמבוקש. כאמור בקשת הארכה נדחתה וממילא לא ניתן להורות על "צירוף" איזו מאותן החלטות להליך ערעורי. כמו כן, המבוקש הוא למעשה ייעוץ משפטי ביחס לסיווג החלטות ולצירוף צדדים, ולכך אין מקום. אף אין בפניי תמונה שלמה בעניין, תגובות המשיבים אינן מתייחסות להחלטות אלו, ובנסיבות אלו נראה כי ככל שהמבקשת עומדת על הגשת הליך ערעורי (או הליכים ערעוריים) ביחס להחלטות נוספות על אלו שלגביהן הוגשה הבקשה שבפניי, עליה להגיש הליך מתאים. ככל שהמועד להגשת ההליך הערעורי חלף רשאית המבקשת להגיש בקשת ארכה מסודרת, וזו, ככל שתוגש, תבחן לגופה כמקובל. מבלי להביע עמדה לגופם של דברים אעיר כי אם תוגש בקשה כאמור, יינתן מטבע הדברים משקל, לצד יתר השיקולים הרלבנטיים, לעיתוי הגשת בקשתה-הודעתה של המבקשת ביחס לכוונתה להשיג על אותן החלטות.

6.סיכומם של דברים - הבקשה נדחית (בכפוף לאמור בסעיף 5 לעיל).

המבקשת תישא בהוצאות כל אחד מן המשיבים בסך של 2,000 ש"ח.