בש"א 8111/15 סעיד בילעאווי נ. מדינת ישראל

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על חיובו של המבקש בפיצוי בני משפחת נפגע עבירה במסגרת גזר דין מיום 1.9.2014.

המבקש הגיש תחילה לבית משפט זה ערעור ביום 19.10.2014. ברישה להודעת הערעור צוין כי מוגש ערעור על גזר הדין, אך בהמשך הודעת הערעור הובהר כי "הערעור נסב סביב רכיב הפיצוי בלבד". נראה כי כיוון שצוין שהערעור מופנה כלפי גזר הדין נפתח ההליך כערעור פלילי (ע"פ 7020/14), וזאת למרות שערעור הנסב על חלק גזר הדין הנוגע לפיצוי בלבד יש להגיש כערעור אזרחי (הוראת סעיף 78 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )). המבקש מצידו לא ביקש לשנות את סיווג הליך והערעור נקבע לדיון ליום 23.11.2015. ביום 15.11.2015, כשבוע לפני מועד הדיון, הגישה המשיבה בקשה למחיקת ההליך כיוון שהוגש כערעור פלילי. המבקש התנגד לבקשה בציינו כי זו הוגשה למעלה משנה לאחר שהערעור הוגש וכי בכל מקרה לבית המשפט סמכות לדון בערעור גם במסגרת הליך פלילי. הדיון התקיים במועדו ביום 23.11.2015, ובפסק דין שניתן בסיומו הורה הרכב השופטים על מחיקת הערעור "משלא צורפה משפחת המנוח כצד לערעור, ומאחר שהדרך הראויה לערער אך ורק בנושא הפיצוי היא בדרך של ערעור אזרחי", ועוד צוין כי המבקש "יפעל כחוכמתו לעניין הליך ההשגה לגבי תשלום הפיצויים וכל בקשה שקשורה לכך".

2.בהמשך להחלטה זו הוגשה הבקשה שבפניי, בה הדגיש המבקש כי הערעור המקורי הוגש טרם שחלף המועד להגשתו וכי המתין פרק זמן ממושך לדיון בערעור בעניינו.

המשיבה 1, המדינה, וכן המשיבים 2-3, הורי נפגע העבירה - אשר המבקש הורשע בהריגתו - מתנגדים לבקשה. המשיבים 2-3 טענו בתגובתם בין היתר כי אין מקום לאפשר את ניהולו של ההליך כשנתיים לאחר שניתן פסק הדין.

3.לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי ושקלתי בדבר, החלטתי לדחות את הבקשה.

כאמור לעיל הערעור אותו הגיש המבקש תחילה נמחק משני נימוקים - נוכח אי צירוף משפחת נפגע העבירה אשר בפיצוי שלהם חויב המבקש, וכיוון שהוגש כערעור פלילי (ולא כאזרחי).

לעניין הטעם השני, סיווג הליך, אציין כי מוטל היה על המבקש לבדוק כי ההליך נפתח כהלכה ובאופן העולה בקנה אחד עם הוראות הדין. אולם בבחינת קיומה של הצדקה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי מתאים מצוי מרכז הכובד לטעמי בטעם הראשון שהוביל למחיקת הערעור - אי צירוף משפחת נפגע העבירה.

בפסיקה נקבע לא אחת כי לערעור על פיצוי נפגע עבירה בהתאם לסעיף 77 לחוק העונשין יש לצרף כמשיב את נפגע העבירה (או את בני משפחתו אשר לטובתם נפסק הפיצוי). הלכה זו, כך הודגש:

"נגזרת מההיבטים האזרחיים של סעיף 77 לחוק; מתכליתו לסייע לנפגע העבירה; מלשון סעיף 78 לחוק, הקובעת כי לצורך ערעור על החיוב בפיצוי צריך הנפגע ממעשה העבירה, אשר לטובתו נפסק הפיצוי, להיות משיב לערעור; מהכללים היסודיים הנוגעים לזכות השימוע בטרם פגיעה בזכות; עמדה זו אף משקפת את ההלכה הפסוקה בעניין זה. בית משפט זה כבר קבע פעמים רבות כי על-מנת לערער על פיצוי לפי סעיף 77 לחוק יש לצרף להליך את הנפגע שלטובתו נפסקו הפיצויים (ראו, למשל, ע"פ 5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 25 (2003); ע"פ 169/89 חטיב נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(2) 549 (1989); ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(3) 721 (2001)). בעניין יונדב קבע בית המשפט כי אי צירוף המתלונן כמשיב לבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי שנפסק לטובתו, די בו לשם דחיית הבקשה, ואף ציין כי חובת צירופו של המתלונן להליך נגזרת ממאפייניו האזרחיים של הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק (וראו גם: עניין מקייבסקי ; ע"פ 5701/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 6.8.2006)) (ע"פ 9727/05 גליקסמן נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (8.8.2007)).

לפיכך, גם לו היה המבקש משיג בערעורו גם על הכרעת הדין או על רכיבים נוספים של גזר הדין, כך שההליך יכול היה להתברר גם במסגרת ערעור פלילי, על חלק הערעור המופנה כלפי חיובו בפיצוי לא היה באפשרותו להשיג מבלי שצירף את בעל הדין העשוי להיפגע - נפגע העבירה (ובמקרה דנן - משפחת נפגע העבירה), ובהעדר צירוף כזה היה ערעורו בעניין זה נדחה בכל מקרה. מאותו הטעם, גם אילו ההליך שהוגש היה נפתח לכתחילה כהליך אזרחי, לא היה ניתן למבקש הסעד לו עתר נוכח אי צירוף משפחת נפגע העבירה.

לשאלה מדוע הורי נפגע העבירה לא צורפו לערעור שהוגש תחילה לא נתן המבקש כל מענה בבקשתו לארכה. כל שצוין בהקשר זה הוא כי במעמד הדיון הוסבר לבא-כוח המבקש "כי יש לצרף את המוטבים כצד לערעור" וכי העובדה ששגה בסיווג ההליך "וכן לא צירף את המוטבים, אלא נהג כפי שהיה נהוג בעבר הלא רחוק, לא ראוי כי תשמש עתה נגד ה[מבקש]". ואולם טענתו המשתמעת של המבקש לפיה הדרישה לצירוף נפגע העבירה נובעת משינוי שאירע לאחרונה בהלכה הנוהגת בטעות יסודה שכן מדובר בפועל יוצא של הוראת סעיף 78 לחוק העונשין ובהלכה מושרשת ומבוססת, כפי העולה מן הציטוט המובא לעיל.

4.לאמור יש להוסיף כי אין בפי המבקש כל טענה כי יידע את משפחת נפגע העבירה בדרך אחרת על הגשת הערעור, סמוך למועד הגשתו. לפיכך על יסוד החומר שבפניי הנחתי היא כי משפחת נפגע העבירה הועמדה לראשונה על כך שהמבקש אינו משלים עם סכום הפיצוי בו חויב, למעלה משנה לאחר שניתן פסק הדין, במועד הגשת הבקשה שבפניי.

אציין בהקשר זה כי המבקש מדגיש בבקשתו כי את הערעור המקורי הגיש טרם חלוף המועד להגשת הערעור. ואולם, היות והמבקש לא צירף את משפחת נפגע העבירה לערעור שהגיש בשעתו ולא יידע אותם על הגשתו, לא ידעו הם שהמבקש אינו משלים עם רכיב הפיצוי שנקבע בגזר הדין ומבקש להשיג עליו. ממילא לא קמה ההנחה שהסתמכותם על סופיות ההחלטה לא התגבשה, ולפיכך המשקל שיש לייחס לעיתוי הגשת ההליך המקורי אינו מכריע (השוו בש"א 1521/16 סופר נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 4 (15.5.2016)). עוד אציין כי טענת המבקש לפיה המתין פרק זמן ממושך לדיון בעניינו וכי המשיבה 1 הגישה בקשה למחיקת ההליך רק כשבוע לפני מועד הדיון, אינה יכולה לסייע בידו. זאת הן משום שהנטל לצרף את משפחת נפגע העבירה כצד להליך מוטל היה על כתפיו שלו (ולא על כתפי המשיבה 1), והן משום שהערעור המקורי הוגש סמוך לפני המועד האחרון שהיה נתון למבקש להגשת ההליך, כך שגם אם הדיון היה נערך בתוך פרק זמן קצר יותר ממועד הגשתו, כבר היתה מתגבשת הסתמכות משפחת נפגע העבירה על סופיות פסק הדין.

אוסיף כי לא נעלם מעיני אופיו של הפיצוי אשר על החיוב בו מעונין המבקש להשיג (ראו ע"פ 2377/15 פלוני נ' מדינת ישראל (4.5.2016)). ואולם, גם אם יש בכך להשליך במידה מסוימת על אמת המידה אותה יש להחיל בבחינת הבקשה, לא מצאתי כי באופיו של הפיצוי, כשלעצמו, יש כדי להוביל בנסיבות העניין הקונקרטי לקבלת הבקשה. יצוין בהקשר זה כי בשונה מעניין פלוני הנ"ל, אין מדובר בבקשה לצירוף צד להליך תלוי ועומד; המבקש אינו משיג על הכרעת הדין ואף לא על יתר רכיבי גזר הדין; וצירוף משפחת נפגע העבירה כצד להליך הערעורי נעשה לאחר שנקבע והתקיים דיון בפני הרכב בערעור המקורי שהוגש.

בנסיבות האמורות, משהמבקש מעונין לערוך "מקצה שיפורים" להליך ערעורי שהגיש למעלה משנה לאחר הגשתו; משהמשיבים 2-3 יודעו על כך שהמבקש אינו משלים עם הפיצוי שנקבע בפסק הדין למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין מבלי שניתן לכך כל הסבר; משלא מצאתי בבקשה כל טעם המצדיק לפגוע באינטרס ההסתמכות שלהם על סופיות פסק-הדין, אשר התגבש זה מכבר; ומשלאחר עיון בחומר שבפניי התרשמותי היא כי על פני הדברים סיכויי ההליך אינם תומכים אף הם במתן הארכה, סבורני כי הכף נוטה אל עבר דחיית הבקשה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.