בש"א 8561/15 אברהם סימון נ. הבנק הבינלאומי

1.בפניי בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי על שלוש החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה: החלטה מיום 16.10.2015 בה נדחו מספר בקשות שהגישו המבקשים במסגרת הליך אשר בא אל סיומו ביום 13.9.2005; החלטה מיום 13.11.2015 בה נדחתה בקשתם לעיון חוזר בהחלטה הנזכרת; והחלטה מיום 18.11.2015 בה נדחתה בקשה לביטול ההחלטה מיום 13.11.2015.

בבקשה המקורית התבקשה ארכה על מנת למצות את ההליכים בפני בית המשפט המחוזי טרם פניה לבית המשפט העליון, ובהודעה מיום 18.4.2016 הוסיפו המבקשים כי הם מעוניינים להשיג גם על החלטה נוספת, מיום 16.12.2015 (בה נדחתה בקשה לביטול החלטות מהשנים 2005 ו-2006, וצוין בהחלטה כי הבקשה במהותה היא בקשה לעיון חוזר בכל שלוש ההחלטות הנזכרות לעיל), והתבקשה ארכה עד ליום 30.6.2016 לשם מיצוי כל ההליכים בפני בית המשפט המחוזי.

2.המשיבים מתנגדים לבקשה, ולאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי איני מוצאת להיעתר לה.

המבקשים ציינו בהודעה אותה הגישו כי "מירוץ הזמן לצורך ערעור על ההחלטה מיום 16/10/15 יחל להימנות רק ממועד מתן ההחלטה בבקשה לביטול אותה ההחלטה". בכך נתפסו המבקשים לכלל טעות, שכן לא אחת נפסק כי בהגשת בקשה לעיון חוזר בהחלטה (ודוקו - אין מדובר בענייננו בבקשה לביטול החלטה אשר ניתנה במעמד צד אחד, אז קיימת ארכה סטטוטורית מכוח תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984) אין כדי להאריך באופן מלאכותי את מניין הימים להגשתו של הליך ערעורי על ההחלטה נשוא הבקשה לעיון חוזר, שכן "בעל דין הפועל על דרך הויכוח ושב וחוזר על בקשותיו בפני בית המשפט, אינו יכול לצפות, אגב כך, ליתרונות דיוניים" (ראו: רע"א 1268/08

לוי נ' קצין התגמולים (2.9.2008)). המקרה דנן ממחיש את הרציונל העומד בבסיס הלכה זו, שכן בענייננו מעוניינים המבקשים להשיג על החלטה ועל עוד שלוש החלטות שניתנו "בשרשרת" בבקשות לביטול ההחלטה הקודמת בזמן (או לעיון חוזר בה). לו היה בכל החלטה כזו כדי להאריך את המעד להגשת הליך ערעורי, ניתן היה להביא להארכת מועד להגשת הליכים ללא גבול. הנתיב הדיוני בו בחרו המבקשים לצעוד, אינו מצדיק אפוא ליתן להם ארכה להגשת הליך ערעורי.

כמו כן, ההתפתחויות העדכניות בתיק המתנהל בבית המשפט המחוזי (בו נבחנת בקשתם של המבקשים לביטול החלטה מיום 13.9.2005) אינן מקימות בעיני "טעם מיוחד" המצדיק ליתן ארכה להגשת הליך ערעורי על איזו מן ההחלטות. מובן כי לאחר מיצוי כל אותם הליכים יוכלו המבקשים להשיג על ההחלטה שתינתן בסופו של יום, אך אין בכך להצדיק ליתן בשלב זה ארכה להגשת הליך ערעורי על החלטות קודמות. אוסיף בהקשר זה כי מן ההודעה שהוגשה ביום 18.4.2016 עולה כי גם בשלב זה טרם גמלה בליבם של המבקשים החלטה האם להשיג על ההחלטות נשוא הליך זה והם מבקשים להמתין להתפתחויות עתידיות, אך גישה זו לא ניתן לקבל ואם חפצו המבקשים להשיג על החלטה כלשהי שניתנה בהליך קמא היה עליהם לעשות כן בתוך פרק הזמן הקבוע לכך בדין. אוסיף כי בהחלטה נוספת אשר ניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 18.11.2015 הבהיר הוא כי "תרופתם של [המבקשים] היא מיצוי זכותם לתקוף החלטותיי בפני ערכאה גבוהה יותר ואין טעם או תוחלת בהגשת בקשות בתיק זה". למרות זאת בחרו המבקשים שלא להגיש הליך ערעורי במועדו (והגישו את הבקשה דנן, ללא הליך ערעורי לצידה, כמעט חודש לאחר מתן אותה החלטה), אלא להוסיף ולהגיש בקשות בבית המשפט המחוזי, ואין מקום להחזיר את הגלגל לאחור.

אציין כי לא נעלם מעיני כי לגבי שתיים מן ההחלטות אשר לגביהן הוגשה הבקשה דנן (החלטה מיום 13.11.2015 בה נדחתה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 16.10.2015, והחלטה מיום 18.11.2015 בה נדחתה בקשה לביטול ההחלטה מיום 13.11.2015) הוגשה הבקשה טרם שמועד להגשת ההליך חלף, אך בנסיבות הקונקרטיות של העניין אין בעיני בנתון זה, כשלעצמו, כדי לגבש "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה. אם חפצו המבקשים להשיג על אותן החלטות רשאים היו להגיש הליך ערעורי במועד במקום לעתור למתן ארכה (ומובן כי לא יכלו להניח שעיתוי הגשת הבקשה יוביל בכל מקרה לקבלתה). בין היתר נתתי בעניין זה משקל להתנהלות המבקשים כפי שהיא משתקפת מן החומר שבפניי, וכן לכך שעל פני הדברים סיכויי ההליך הערעורי דנן - וודאי על החלטות הדוחות בקשות לביטול החלטה או לעיון חוזר בה (ההחלטות הנזכרות מיום 13.11.2015 ומיום 18.11.2015, וכך גם ההחלטה מיום 16.12.2015, אשר כאמור בהודעה שהוגשה כעת מתבקשת לראשונה ארכה גם בעניינה) - אינם תומכים במתן הארכה המבוקשת, ושוקלים נגד קבלת הבקשה.

בשולי הדברים אוסיף כי אין מקום להיעתר לבקשתם של המבקשים "להציע ו/או להורת" למשיב הוראות שונות, שכן אין זו המסגרת הדיונית המתאימה למתן ההוראות אשר התבקשו.

מטעמים אלו הבקשה להארכת מועד נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך של 2,000 ש"ח.