בש"מ 4462/16 עמותת צבאות ה' ערד נ. ראש עיריית ערד ניסן בן חמו

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע שניתנה בבקשה שהגישה המבקשת להורות כי המשיבים 1 ו-2 ביזו את בית המשפט משלא קיימו אחר פסק דין 3.11.2014 בו ניתן תוקף להסכמות הצדדים וכן החלטות שניתנו בהמשך לפסק-הדין.

הטעם העומד ביסוד הבקשה הוא קיומו של הליך תלוי ועומד - עתירה אותה הגישו המבקשת ועותרים נוספים - בג"ץ 1462/16. לטענת המבקשת ככל שהסעד המבוקש בעתירה יתקבל הגשת ההליך הערעורי תתייתר, ומכאן בקשתה למתן ארכה להגשת בקשת רשות עד לאחר הכרעה בעתירה.

המשיבים 1-2 מתנגדים לבקשה, ואילו המשיבים 3-5 נתנו הסכמתם לה.

2.תחילה אציין כי המבקשת הגישה בקשה למתן ארכה להגשת ערעור ולחלופין להגשת בקשת רשות ערעור בסוברה כי ההחלטה מהווה למעשה פסק-דין שכן, כך נטען, ההחלטה מסיימת את ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט. ואולם היות ובית המשפט המחוזי לא העניק למבקשת סעד על פי פקודת בזיון בית משפט עניין לנו ב"החלטה אחרת" עליה ניתן להשיג בדרך של בקשת רשות ערעור (ראו ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון (6.2.2007)).

לגופם של דברים - עיינתי בטיעוני הצדדים, בכל החומר שבתיק ובעתירה בבג"ץ 1462/16 והגעתי לכלל מסקנה כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח כי קיומה של העתירה בבג"ץ 1462/16 היא בבחינת "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת ההליך הערעורי דנן עד למתן הכרעה בעתירה הנזכרת.

אזכיר בהקשר זה כי בבחינת בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי מחמת קיומו של הליך תלוי ועומד יש ליתן משקל, בין היתר, לסוג ההליך; לדרך בירורו; לסיכוייו; למסגרת הזמן בה הוא צפוי להיות מוכרע; ולעוצמת הזיקה בינו ובין ההליך לגביו מתבקשת הארכת מועד (ראו: בש"א 9159/04 חקשורי נ' בובליל , פסקאות 4-5 (20.10.2004); בש"א 8867/13 אביב ושות' חברה לעבודת ציבוריות ועבודות בנין בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (13.3.2014)). בענייננו איני סבורה כי יישומם של שיקולים אלו תומך בקבלת הבקשה.

בין היתר אציין כי בעתירה בבג"ץ 1462/16 מתבקשים שישה-עשר סעדים אך עניינו של אחד מהם בלבד קשור לנושא ההליך דנן - הקצאת מקום לבית כנסת (סעיף ו' לרשימת הסעדים). המבקשת לא פירטה את היחס בין הסעד המבוקש בעתירה לבין הסעד לו היא מבקשת לעתור בהליך הערעורי דנן, ואך ציינה כי האחד עשוי לייתר את האחר. אולם גם אם נניח כי קיימים זהות או דמיון בין הסעדים אין בכך לטעמי כדי להועיל לה. זאת שכן על פי הנחה זו מבוקשה של המבקשת הוא כי אם לא יינתן לה סעד מסוים בנתיב אחד היא תעתור לקבלתו (או לקבלת סעד דומה) בבית משפט זה בנתיב אחר. התנהלות דיונית כזו לא ניתן לטעמי לקבל. אדרבא. אם סבורה המבקשת כי קיימים זהות או דמיון בין סעדים המתבקשים בבית משפט זה בשני הליכים שונים מטעמה נכון היה כי תעתור לאיחוד ההליכים, לשם היעלות ועל מנת למנוע מתן החלטות סותרות. לעומת זאת אם הסעד המבוקש שונה הוא, לא הבהירה היא מדוע ראוי ליתן לה ארכה להגשת ההליך הערעורי דנן.

לאמור אוסיף כי לא ניתן להעריך בשלב זה בתוך איזה פרק זמן תוכרע העתירה בבג"ץ 1462/16 (כאמור מדובר בעתירה אשר מתבקשים בגדרה מספר לא מבוטל של סעדים) ומה סיכוייה של העתירה בכלל ובכל הנוגע לסעד הנוגע להקצאת מקום לבית הכנסת בפרט. בנסיבות אלו אין מקום להותיר את המשיבים 1-2 במצב של חוסר וודאות לתקופה בלתי מוגבלת, ויש צדק בטענתם לפיה אין מקום לאפשר למבקשת להשאיר את כל האפשרויות פתוחות, דהיינו לילך בנתיב העתירה בבג"ץ 1462/16, ואם תכשל בדרכה זו לשמור לעצמה את האפשרות להגיש - בתוך פרק זמן אותו לא ניתן להעריך מראש - הליך ערעורי על ההחלטה דנן. עוד אציין כי המבקשת לא פירטה בבקשתה את נימוקי ההליך הערעורי על ההחלטה דנן, ועל יסוד החומר שבפניי אין בידי לקבוע כי סיכויי ההליך תומכים בהיעתרות לבקשה.

3.המבקשת לא הוכיחה אפוא קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה עד להכרעה בעתירה או, כבקשתה החלופית, לפרק זמן אחר. אציין כי לא נעלם מעיני שהמבקשת הגישה את הבקשה טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי, אך בנסיבות העניין לא מצאתי בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן ארכה להגשת ההליך. יצוין בהקשר זה כי הבקשה הוגשה יומיים טרם חלוף המועד (ביום שישי כאשר המועד האחרון להגשת ההליך חל ביום ראשון). כלומר הבקשה הוגשה, מבלי שהוגש לצידה הליך ערעורי, ברגע באחרון, ואיני סבורה כי בעל דין המקבל החלטה מושכלת שלא להגיש הליך ערעורי במועד הקבוע בדין יכול לצאת מן ההנחה כי בקשתו תתקבל (במלואה או בחלקה) באופן וודאי, ועליו לקחת בחשבון גם את האפשרות שבקשתו תדחה (ראו למשל: בש"א 8561/15 סימון נ' הבנק הבינלאומי (20.4.2016); בש"א 6551/16 לנוקס השקעות בעי"מ נ' מרי , פסקה 5 (26.9.2016)). כך בענייננו, אם חפצה המבקשת להשיג על ההחלטה יכולה היתה להגיש את ההליך בתוך המועד הקבוע בדין, או לפחות להגיש את הבקשה במועד שהיה מאפשר הכרעה בה טרם חלוף המועד, ומשלא עשתה כן ובהעדר טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה איני מוצאת להיעתר לבקשתה.

מכל הטעמים המפורטים לעיל הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 1-2 בסך של 2,500 ש"ח.