בש"א 6551/16 לנוקס השקעות בעי"מ נ. מרי הילה

1.

ערעור על החלטת הרשמת ל' בנמלך בבש"א 4155/16-א' מיום 4.8.2016, במסגרתה נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד הגשת להגשת ערעור.

2.

המערערת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.4.2016 (השופט א' בכר ) (להלן: ההחלטה ) בעניין פרויקט בניית דירות בתל אביב (להלן: הפרויקט ), שניתנה על רקע מחלוקות כספיות שהתגלעו בין המערערת (היזם של הפרויקט) לבין המשיבים (אשר רכשו 5 דירות בפרויקט). במסגרת ההחלטה, התקבלה עמדת המשיבים ביחס להסכם מכר שנערך בין הצדדים – לפיה ההסכם כלל את המרפסות, ומשכך המשיבים אינם מחויבים לשלם סכום נוסף בגינן. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ומשבקשתה נדחתה, הגישה לבית משפט זה את הבקשה למתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה. זאת, למרות הסכמתה בבית המשפט המחוזי כי החלטתו תהיה סופית.

3.

ביום 4.8.2016 הרשמת דחתה את בקשתה של המערערת להארכת מועד להגשת ערעור. בהחלטתה, הרשמת ציינה את ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים – לפיה הם מוותרים על זכות הערעור הנתונה להם, אך מצאה כי אין צורך להידרש לסוגיה זו מאחר שהמערערת בחרה שלא להגיש ערעור בתוך פרק הזמן הקבוע בדין –אלא להגיש בקשה לעיון חוזר. בהמשך לכך, הרשמת הדגישה כי המערערת לא הגישה את הערעור במועדו לא מחמת טעות, שכחה או מצב דברים שלא היה בשליטתה, אלא כיוון שראתה עצמה מחויבת להסדר הדיוני. בנוסף, הרשמת ציינה כי הסכמתה הדיונית שלא לערער על ההחלטה משליכה גם על סיכויי הערעור עצמו שבכוונתה להגיש. לבסוף, הרשמת הטעימה כי אף שהבקשה הוגשה טרם שחלף המועד להגשת הערעור, הרי שבמקרה דנן סביר כי במועד שבו נדחתה בקשת המערערת לעיון חוזר התגבשה הסתמכותם של המשיבים על סופיות ההחלטה. על כן, כאמור, דחתה את בקשת המערערת למתן ארכה. מכאן הערעור שלפניי.

4.

בערעורה, המערערת מפנה לדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בתאריך 3.1.2016 ולהסכמות אליהן הגיעו הצדדים בגדרו. בהמשך לכך, המערערת טוענת כי בהחלטת בית המשפט המחוזי הושמטו נושאים מהותיים בהם דנו ועליהם הסכימו הצדדים במסגרת הדיון האמור. בין היתר, המערערת מלינה על כך שבית המשפט המחוזי קבע כי היא לא הגישה חוות דעת מודד, וזאת אף שחוות דעת כאמור הוגשה מטעמה. עוד מצביעה המערערת על שגיאות מהותיות נוספות שנפלו לדידה בידי בית המשפט המחוזי, ואשר הובילו אותו, לשיטתה, אל התוצאה השגויה אליה הגיע. עוד עומדת המערערת על מסגרת הזמנים שבה הגישה את הבקשה לעיון חוזר ואת הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, תוך שהיא מדגישה כי בקשתה האחרונה הוגשה עוד טרם חלוף המועד להגשת הודעת ערעור – כאשר בית המשפט המחוזי דחה את בקשתה לעיון חוזר יממה בלבד לפני המועד האחרון להגשת הערעור. מעבר לכך, ביחס להסכמתה הדיונית לוותר על זכות הערעור, המערערת מטעימה כי, לעמדתה, על בית משפט זה לקבוע כי זכות הערעור היא זכות יסודית שלא ניתן להתנות עליה. לבסוף, המערערת טוענת כי גם בהחלטתה של הרשמת נפלו מספר טעויות באופן שמצדיק את קבלת ערעורה, ובפרט קביעתה כי הגשת הבקשה לעיון חוזר מונעת את זכות הערעור.

5.

לאחר שעיינתי בקפידה בערעור ובנספחים המצורפים לו, ולאחר שקראתי את החלטת הרשמת, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כלל נודע הוא כי שיקול דעתו של הרשם רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"מ 656/16 אזוב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז ירושלים , פסקה 5 (16.3.2016); בש"א 7176/15 פלוני נגד פלונית , פסקה 5 (17.11.2015)). החלטתה של הרשמת בעניין שלפניי מנומקת כדבעי, ולא מצאתי כי המערערת העלתה נימוקים אשר יצדיקו התערבות בהחלטה. כידוע, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור משקפת את המתח בין אינטרס המבקש לברר את עניינו בבית המשפט לבין זכות המשיב להסתמך על סופיות פסק הדין או ההחלטה. כאיזון בין דברים אלו, ניצב הכלל שלפיו הפונה לבית המשפט בבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי נדרש להוכיח "טעם מיוחד" שיצדיק לקבל את בקשתו באיחור (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במקרה שלפניי, המערערת לא הצביעה על קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להליך ערעור. ודוק: המערערת בחרה להגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט המחוזי – להבדיל מהגשת ערעור, ואף ציינה בבקשתה כי "לאור העובדה כי ההסדר הדיוני איננו מאפשר לצדדים להגיש ערעור על החלטת בית המשפט הנכבד". משכך, אף אם ההסדר הדיוני לא מונע מהמערערת את הגשת הערעור, ברי כי המערערת ראתה עצמתה כמי שמחויבת בהסדר. זאת ועוד, וכפי שהטעימה הרשמת, הסכמתה הדיונית אף משפיעה על סיכוייו הלכאוריים של ההליך. לפיכך, ועל אף שהמערערת הגישה את בקשתה להארכת מועד טרם חלוף המועד להגשת הערעור, דין הערעור להידחות.

6.

סוף דבר, הערעור נדחה.