ע"א 6937/17לנוקס השקעות בע"מ נ. הילה מרי

1.

לפניי בקשה מטעם המשיבים לסילוק הערעור על הסף. המערערת מתנגדת לבקשה.

2.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה כנגד המערערת. במסגרת התובענה הגיעו הצדדים, ביום 3.1.2016, להסדר דיוני אשר קיבל תוקף של החלטה והמתייחס לאופן ההכרעה במחלוקות ביניהם. בין היתר הוסכם כי "הן הכרעת בית המשפט והן הכרעת השמאי [אשר ימונה לבחינת מחלוקות כאלה ואחרות בין הצדדים - ג'ל'] הינן סופיות ולא יהיה אחריהן ערעור" (סעיף 8 להסדר הדיוני). ביום 10.4.2016 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין חלקי בתובענה. המערערת, אשר לא הייתה שבעת רצון מפסק הדין החלקי, הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר. בבקשה הובהר כי אחד הנימוקים להגשתה היא העובדה "[...] כי ההסדר הדיוני איננו מאפשר לצדדים להגיש ערעור על החלטת בית המשפט הנכבד". הבקשה לעיון חוזר נדחתה, ובעקבות כך הגישה המערערת לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי. בקשה זו נדחתה על ידי כב' הרשמת ל' בנמלך ביום 4.8.2016 (בש"א 4155/16), וערעור על החלטתה נדחה על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן ביום 26.9.2016 (בש"א 6551/16).

3.

ההליך בבית המשפט המחוזי נמשך, ובחודש דצמבר 2016 השלים השמאי אשר מונה את הכנת חוות דעתו. המערערת ביקשה מן הערכאה הדיונית לאפשר לה להציג לשמאי שאלות הבהרה על חוות הדעת וכן לחקור אותו. בקשה זו נדחתה ביום 10.4.2017, ונקבע כי משהצדדים הסכימו שקביעות השמאי תהיינה סופיות - יינתן פסק דין על יסוד חוות דעת השמאי. ביום 11.6.2017 נתן בית המשפט המחוזי פסק דין סופי בהליך. מכאן הערעור שלפניי, המופנה בעיקרו כנגד אימוץ הקביעות אליהן הגיע השמאי בחוות דעתו וכנגד דחיית בקשתה של המערערת להציג לשמאי שאלות הבהרה ולחקור אותו ביחס לשאלות אלה. בין היתר טוענת המערערת כי השמאי חרג מסמכותו ופסק סכומים אשר לא היה רשאי לפסוק, וכי הכרעתו מבוססת על "טעות גסה". עוד טוענת המערערת כי הותרת פסק הדין המאמץ את הכרעת השמאי על כנו, מבלי שניתנה לה אפשרות להציג לו שאלות ולחקור אותו עליהן - גורמת לעיוות דין ומהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי.

4.

המשיבים עותרים למחיקת הערעור על הסף, וזאת מן הטעם שנוכח ההסדר הדיוני בין הצדדים לא עומדת למערערת זכות להגישו. בבקשת המחיקה הדגישו המשיבים כי המערערת עצמה הכירה, בגדרה של הבקשה לעיון חוזר, בכך שלא עומדת לה זכות להגשת ערעור. עוד הם טוענים כי החלטתה של כב' הרשמת ל' בנמלך ופסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן הנזכרים לעיל (אשר יכונו יחד: ההחלטות הקודמות ), הכריעו בתוקפו של ההסדר הדיוני השולל את זכות הערעור ועל כן מתקיים השתק פלוגתה בעניין זה. המערערת, מצדה, טוענת כי ההחלטות הקודמות עוסקות אך ורק בסוגית הארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי מיום 10.4.2016, ואין בהן משום הכרעה בשאלת תוקפו של ההסדר הדיוני. עוד היא מוסיפה כי בנסיבות בהן ההשגות המועלות מתמקדות בטענות של חריגה מסמכות, שגיאות קשות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי - המדיניות המשפטית הראויה הינה לאפשר את הגשת הערעור חרף ההסכמה הדיונית אשר הושגה בין הצדדים.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי כי אין מקום להורות על מחיקת הערעור על הסף.

6.

ראשית אציין, כי אין ממש בטענת המשיבים לפיה ההחלטות הקודמות כוללות הכרעה בסוגית תוקפה של ההסכמה הדיונית לוויתור על זכות הערעור. כל שנקבע בהחלטתה של כב' הרשמת ל' בנמלך הוא שבנסיבות העניין לא מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד להגשתו של ערעור על פסק הדין החלקי. אכן, בהחלטה צוין במפורש כי:

"הצדדים התייחסו בכתבי טענותיהם לשאלה האם יש תוקף להסכמה דיונית לפיה בעלי הדין מוותרים על זכות ערעור הנתונה על פי הוראות הדין. בסוגיה זו יש אכן פנים לכאן ולכאן (ראו למשל: רע"א 3696/09 מפעלי תחנות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון

(28.7.2009) (וראו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז ע"א 4659-06-08 מפעלי תחנות בע"מ נ' עירית ראשון לציון (23.3.2009); אשר גרוניס וטל סלע "בתי המשפט והסדרים דיוניים" ספר שלמה לוין 59 (2013); אלון קלמנט ודפנה קפליוק "חוזים דיוניים" עיוני משפט לג 187 (2010). כן השוו: רע"א 9071/05 שפירא נ' מאוטנר , פסקה ד(4) (23.4.2006); רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ , פסקה 27 (4.11.2009); ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו , פ"ד נא(2) 171 186-190 (1997)). לו היה הערעור מוגש במועדו היה על המבקשת [המערערת - ג'ל'] להתגבר על משוכה זו ולשכנע את ערכאת הערעור כי הסכמתה לוותר על זכות הערעור נעדרת תוקף.

אולם דומני כי אין צורך להדרש לאותה סוגיה לצורך הכרעה בבקשת הארכה שבפנינו" (שם, פיסקה 4).

גם בפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן, אשר דחה ערעור על ההחלטה האמורה, לא נקבעו מסמרות בשאלת תוקפו של ההסדר הדיוני לשלילת זכות הערעור.

7.

אכן, סוגית תוקפה של הסכמה דיונית מן הסוג אליו הגיעו הצדדים דנן, ואשר על פני הדברים שוללת את זכות הערעור - היא סוגיה מורכבת המעוררת שיקולים שונים ונוגדים. בין היתר מתעוררת שאלה לגבי פרשנותה של ההסכמה הספציפית אליה הגיעו הצדדים במקרה שלפניי; כמו גם לגבי היקפה של זכות הגישה לערכאות ומידת החופש הנתונה לצדדים להתנות עליה לפני שהם יודעים את תוצאת ההכרעה השיפוטית (ראו את ההפניות הנזכרות בציטוט שלעיל. עוד ראו, ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 184-182 (תשנ"ט-1999)). מבלי לקבוע מסמרות, אציין כי ההכרעה בסוגית תוקפה של הסכמה דיונית השוללת את זכות הערעור אינה צריכה להיות בינארית בהכרח (תקפה/לא תקפה), היינו - ייתכן שיש מקום ליתן להסכמה מעין זו תוקף חלקי או יחסי. כך למשל, ניתן להעלות על הדעת גישה המאפשרת הגשת ערעור חרף ההסכמה הדיונית, אך זאת רק ב טענות ערעוריות מסוימות (כגון פגיעה בכללי הצדק הטבעי או חריגה מסמכות) או רק בנסיבות ייחודיות שבהן יש חשש ממשי לפגם היורד לשורשו של ההליך השיפוטי או לעיוות דין חמור (השוו למשל, ע"א 1480/04 מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון , פ"ד סא(2) 855 (2006)).

לגישה היחסית יש גם חסרונות, ובהם פגיעה בוודאות, ואיני קובע מסמרות כאמור. ואולם משקיימת אפשרות שההכרעה בשאלת תוקפו של ההסדר הדיוני תהא שלובה ותלויה בנסיבות הקונקרטיות של המקרה ובאופי הטענות המהותיות המועלות בגדר הערעור - סבורני כי יהיה זה נכון ששאלה זו תידון במסגרת הדיון בערעור גופו (השוו, ע"א 7986/17 אלוק נ' אפרת , פיסקה 4 (14.11.2017)).

8.

נוכח האמור לעיל, בקשת הסילוק נדחית. טענות הצדדים שמורות להן במלואן, ועל הצדדים להעלותן במסגרת סיכומי הטענות אשר יוגשו בהמשך הדרך (ויצוין כי בסמוך לאחר מתן החלטה זו יינתן צו סיכומים). בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים.