רע"א 2999/18עיריית אשקלון נ. אפרידר- חברה לשיכון ופיתוח אשקלון

זו, ואף הגיעו להסכמה על זהות השמאי שידון בשיעור פיצויי ההפקעה. אולם, בראשית חודש מרץ 2018 הוגשה על ידן בקשת התיקון, בה טענו כי איתרו ראיות המשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה. לדידן, ראיות אלה מוכיחות כי המשיבה הסכימה להעביר למבקשת 1 את המקרקעין שבמוקד ההליכים ללא תמורה – כך שההחלטה הקודמת, בה נקבע כי היא זכאית לפיצוי עבורם, אינה יכולה לעמוד. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, מבלי להביע עמדה "בטענות הליבה הנוגעות לראיות החדשות, שמבוקש להציג, ולעיתוי השגתן". על פי השקפתו, ראוי להתייחס אל ההחלטה הקודמת כאל פסק דין – וכפועל יוצא, "אין דרך דיונית, בגדרי הבקשה שלפני" לאפשר בירור מחודש של הסוגיות שכבר הוכרעו.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה טוענות המבקשות כי יש לסווג את ההחלטה הקודמת – שלא הכריעה בשאלת שיעור הפיצויים – כהחלטה אחרת ולא כפסק דין, וממילא אין מניעה לעיין מחדש בקביעותיה, על בסיס הראיות החדשות והטענות הנובעות מהן. הן מוסיפות כי מעולם לא ביקשו לראות בהחלטה הקודמת פסק דין, וכי אין לייחס חשיבות רבה למונח האקראי שבו נעשה שימוש בהודעותיהן לבית המשפט קמא. נוכח ההשלכות המהותיות של דחיית בקשת התיקון על המשך ההליכים, המבקשות סבורות כי התקיימו בענייננו התנאים למתן רשות ערעור – וכי יש לקבל את הבקשה ולהתיר להן להגיש ראיות נוספות, לתקן את כתבי התשובה ולהורות לבית המשפט המחוזי לעיין מחדש בהחלטה הקודמת. לחלופין, הן מבקשות כי במידה וייקבע שההחלטה הקודמת מהווה "פסק דין", תינתן להן ארכה להגשת ערעור עליה.

מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. היא מזכירה כי בהסדר הדיוני שהגישו הצדדים לאישורו, נאמר מפורשות כי תחילה יינתן פסק דין בשאלות המשפטיות, ומונה מספר לא מבוטל של הודעות והחלטות בהן נעשה שימוש במונח זה. לדידה, הסכמת הצדדים, שהמבקשות אינן רשאיות להתנער ממנה בשלב זה, מעניקות להחלטה הקודמת מעמד של פסק דין – ללא קשר לקריטריונים הרגילים לסיווג החלטות שיפוטיות. על רקע חוסר תום הלב שהיא מייחסת למבקשות, המשיבה סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וכי אין להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה הקודמת.

3.

לאור אופי הסוגיה המשפטית המתעוררת, וההשלכות הפוטנציאליות על המשך ההליכים בפני בית המשפט קמא, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

כאמור, בהחלטה הקודמת נקבע כי על המבקשות לשלם למשיבה פיצויי הפקעה עבור המקרקעין הרלוונטיים, ואף שורטטו עקרונות לחישוב הפיצויים. ברם, ההחלטה לא העניקה למשיבה את הסעד הסופי שביקשה. היא הסתפקה בקביעת חבות, והותירה את המחלוקות הקשורות בשיעור הפיצויים לבירור עתידי. לפיכך, על פי מבחן המהות – הגובר על הכותרת אותה נושאת ההחלטה הרלוונטית – מדובר ב"החלטה אחרת", ולא ב"פסק דין" או בפסק דין חלקי (ע"א 6855/09 אלמקייס נ' מדינת ישראל , פסקה 16 (31.1.2010); רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פסקאות 3-5 (20.5.2012)). כמו החלטות ביניים אחרות, ההחלטה הקודמת אינה סופית, ואינה יוצרת מעשה בית דין, כך שבית המשפט המחוזי רשאי היה לעיין בה מחדש בעקבות שינוי נסיבות – ובמקרים "נדירים ביותר" גם בהעדר שינוי כזה ( שם , פסקה 6;

ע"א 9396/00 קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' זנגי , פ"ד

נה (3) 537, 540-541 (2001); ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי , פ"ד נו(4) 505, 508 (2002)). אשר על כן, הקביעה לפיה "אין דרך דיונית" לפתוח מחדש את הדיון בסוגיות שהוכרעו – יהיו אשר יהיו הראיות החדשות והטענות הנובעות מהן – אינה עולה בקנה אחד עם סיווגה המהותי של ההחלטה הקודמת.

4.

אכן, קריאה דווקנית יותר של ההחלטה מושא ההליך דנן מלמדת כי היא אינה נשענת על סיווג ההחלטה הקודמת כפסק דין. כל שנאמר הוא כי "אין חולק על כך, שההתנהלות הדיונית של הצדדים לתיק, ואף הבנת בימ"ש זה הייתה שההתייחסות להחלטה שתינתן, טרם עיסוק בכימות השמאי, תהא כאל פסק דין" (ההדגשה אינה במקור). כלומר, בית המשפט המחוזי סבר כי גם אם מן הבחינה המהותית מדובר ב"החלטה אחרת", להסכמה הדיונית שהתגבשה נודע משקל מכריע במישור היחסים שבין הצדדים – ועל כן, אין להתייחס להחלטה הקודמת כאל החלטת ביניים שגרתית, ומן הראוי להימנע מחידוש הדיון בסוגיות שהוכרעו במסגרתה.

5.

גישה זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי. המבקשות אמנם מתכחשות לקיומה של ההסכמה הדיונית המיוחסת להן, אך קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מעוגנות בחומר – המעיד על שימוש שיטתי במונח "פסק דין" לתיאור ההכרעה שהתבקשה בסוגיית החבות – ואין מקום להתערב בהן. ראוי לציין כי ההסכמה אמנם אינה עומדת בפרוטרוט על השלכות הסיווג, אך אין להתערב בקביעה כי היא אוצרת בתוכה את אלמנט הסופיות, ומונעת עיון מחדש בשאלות המשפטיות שלגביהן התבקשה ההכרעה בשלב הראשון.

בנסיבות אלה, קיימות שלוש חלופות אפשריות לגבי תוקף והשלכות ההסכמה. האחת, גורסת כי ההחלטות שהתקבלו יסווגו אך ורק על פי מהותן, וכי להסכמה הדיונית בין הצדדים אין כל משמעות בהקשר זה. לעומתה, ניצבת חלופה אחרת – מתן עליונות להסכמת הצדדים, וסיווג ההחלטות בהתאם להן. בתווך, מצויה חלופה שלישית, הקובעת כי יש לכבד את הסכמת הצדדים – אלא אם היא מתיימרת להקנות להם זכויות יש מאין, או לשלול מהם זכויות מהותיות.

6.

אכן, "על-פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו [...] אמת והסכם – הסכם עדיף, בחינת ' יקוב החוזה את ההר'" (ע"א 61/84

ביאזי נ' לוי , פ"ד מב (1) 446, 475 (1988)). לפיכך, כאשר ההסכמה הדיונית מוגבלת ליחסי הצדדים – ואינה פוגעת ביעילות ותקינות ההליך השיפוטי, בתקנת הציבור, בדין או בזכויות המתדיינים (רע"א 3915/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אטיאס , פסקה 4 (17.5.2005); ע"א 7067/11 חסיד נ' אפרמיאן , פסקה 7 (9.12.2013)) – על בית המשפט לכבד אותה ולפעול על פיה. בהתאם, הוכר תוקפו של הסדר דיוני שבמסגרתו ויתרו הצדדים על האפשרות להעלות בעתיד טענה בדבר קיום מעשה בית דין (ע"א 5/88 אוריאלי נ' פרנקל , פ"ד מג(4) 89, 93 (1989); להלן: עניין אוריאלי ).

לעומת זאת, אין תוקף להסכמה דיונית החורגת מגבולות היחסים שבין הצדדים, ומבקשת להעניק להם זכויות יש מאין. כך, ביחס להליכים שלגביהם בחר המחוקק שלא להעניק זכות ערעור, נקבע כי "אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו, ואין לבעלי הדין הכוח והסמכות להקנות לעצמם ערעור בזכות [...] כוח ההתניה של הצדדים מוגבל מטבעו לדברים הנוגעים להם בלבד ואינו משתרע על עניינים העשויים להשפיע על המערכת השיפוטית ומבנה הסמכויות בה" (בש"א 358/89 זלוטי נ' זלוטי , פ"ד מג(4) 41, 43-44 (1989) (להלן: עניין זלוטי ); אשר גרוניס וטל סלע "בתי המשפט והסדרים דיוניים" ספר שלמה לוין 65 (2013) (להלן: גרוניס וסלע )).

באופן דומה, אין בהסכמת הצדדים כדי להעניק תוקף להסדרים הפוגעים בזכויות מהותיות – דוגמת שלילת זכות הערעור, שיש הסבורים כי היא מהווה זכות חוקתית, ולו "מוגבלת" (רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע"מ , פסקה 5 (4.6.2012); רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (8.11.2011); בג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה כז

(30.3.2017); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 38-43 (מהדורה שנייה, 2008) ). יצוין כי בעניין זה הובעו בספרות ובפסיקה גישות שונות (ראו בש"א 4155/16 פלונית נ' פלונית , פסקה 4 (4.8.2016); ע"א 6937/17 פלונית נ' פלונית , פסקה 7 (1.2.2018); גרוניס וסלע , בעמוד 66), אך עמדתי היא כי נוכח חשיבותה המהותית של זכות הערעור, אין בידי הצדדים להתנות עליה.

לפיכך, במסגרת גיבושן של הסכמות דיוניות, יש לגלות מודעות למגבלותיהן – ולנסח אותן באופן שיבהיר כי הן אין אינן מתיימרות לשלול זכויות מהותיות, או להקנות זכויות יש מאין.

7.

על פי קווים מנחים אלה – המשרטטים את גבולות החלופה השלישית – כשם שהצדדים רשאים להסכים כי "פסק דין" שניתן בעניינם לא ייצור מעשה בית דין, ולא יגביל התדיינויות עתידיות (כאמור בעניין אוריאלי ), הם רשאים להסכים כי "החלטה אחרת" תיצור אפקט כזה מהכיוון הנגדי, ותמנע עיון מחדש בהכרעות שניתנו במסגרתה. הסכמה דיונית כזו אינה חורגת מד' אמותיהם של המתדיינים, אינה מקנה להם זכויות חורגות – ובה בעת, אינה שוללת מהם את זכות הגישה לערכאות, שהרי בידיהם לערער על ההחלטה שתתקבל. אין דין ויתור על הזכות המוגבלת לעיון מחדש בהחלטת ביניים, כדין ויתור על זכות הערעור. והשוו – הסכמה למתן פסק דין בדרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אינה שקולה לוויתור על זכות הערעור, אף שהיא משפיעה על עילות הערעור הרלוונטיות (ראו, למשל, רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל , פסקאות ז-ח (22.7.2004); רע"א 599/16 בקלה נ' בקלה , פסקה 2 (17.8.2016)).

בהתאם, הצדדים להליך דנן היו רשאים להסכים כי אף שמדובר ב"החלטה אחרת", ההתייחסות להחלטה הקודמת תהיה כאל פסק דין – במובן זה שלא יהיה מקום לאפשר פתיחה מחודשת של הדיון בקביעותיה. משהושגה הסכמה כזו, צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אין להיעתר לבקשת המבקשות להגשת ראיות חדשות, לתיקון כתבי טענות ולעיון מחדש בהחלטה הקודמת.

8.

נוכח מסקנה זו, יש להידרש לסעד החלופי לו עתרו המבקשות – קרי, הארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה הקודמת. ודוקו, סעד זה התבקש רק "ככל שיוכרע כי החלטתו של בית משפט נכבד קמא [...]

מהווה פסק דין" שהערעור עליו הוא בזכות (ראו פסקה 96 לבקשה).

מן החומר עולה כי הצדדים אמנם חלוקים בשאלה האם קיימת הסכמה דיונית לפיה ההתייחסות להחלטה הקודמת תהיה כאל "פסק דין", אך מקובל עליהם כי במידה והסכמה כזו התגבשה, הרי שהיא מתייחסת באופן גורף להקשרים השונים שבהם מתעוררת שאלת הסיווג. כלומר, אם נקבע כי ההחלטה הקודמת מהווה מעין "פסק דין" לעניין הסופיות ואפשרות העיון מחדש, הרי שזהו, בהכרח, המצב גם במישור הערעור – ולהפך. על הנחה זו מבוסס הסעד החלופי המבוקש – המגלם הנחה לפיה אי התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי כמוה כהכרה בכך שקמה להן זכות ערעור על ההחלטה הקודמת – ועל אותה הנחה מבוססת התנגדותה של המשיבה להארכת המועד. היא אינה חולקת על כך שקמה למבקשות זכות ערעור, אך סבורה כי אין להאריך את המועד למימוש זכות זו, בהעדר טעם מיוחד לכך.

9.

דא עקא, מן הניתוח שהצגתי לעיל (פסקה 6) עולה כי ישנה הבחנה מהותית בין ההקשרים השונים שבהם מתעוררת שאלת הסיווג. בעוד רובד הסופיות מוגבל למישור היחסים שבין הצדדים, ומשום כך ראוי לכבד את ההסכמה הדיונית לגביו ולפעול על פיה, הרובד השני פוגע במערכת האיזונים שיצר המחוקק ומתערב באופן הקצאת המשאבים השיפוטיים. הוא מתיימר להעניק לצדדים זכות ערעור על "החלטה אחרת", אף שהמחוקק בחר שלא להעניק לגביה זכות ערעור – וממילא, לא יכול להיות להסכמת הצדדים בעניינו כל תוקף.

כפועל יוצא, אין טעם לדון בשאלה האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור מטעם המבקשות אם לאו, שהרי לצדדים לא עומדת כלל זכות ערעור על ההחלטה הקודמת. כפי שהובהר בפתח הדיון, החלטה זו היא למעשה "החלטה אחרת", שעל פי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הערעור בזכות עליה יוגש רק עם קבלת פסק דין סופי בהליך. הצדדים אינם יכולים לשנות סטטוס זה ולהקנות לעצמם זכות ערעור עוד בטרם סיום ההליך, על חשבון מתדיינים אחרים ומשאבי הערכאות השיפוטיות, ומכאן ששאלת המועד להגשת אותו ערעור כלל אינה מתעוררת.

10.

עם זאת, ראוי להבהיר כי אין בתוצאה אליה הגעתי כדי לנעול דלת בפני המבקשות. אדרבה, מאחר ומן הבחינה המהותית ההחלטה הקודמת היא בגדר "החלטה אחרת", נראה כי יהיה בידיהן לערער עליה במסגרת ערעור עתידי על פסק הדין הסופי, במידה ויוגש. בהקשר זה אציין כי מכתבי הטענות בהליך דנן עולה שההסכמה הדיונית נועדה להקל את הליכי הערעור על ההחלטה הקודמת, ולא לחסום אותם. משנקבע, אפוא, כי אין בכוחה של ההסכמה להקנות זכות ערעור, הנחת המוצא היא כי מצב הדברים נשאר כפי שהיה אלמלא ההסכם – דהיינו, כי עומדת לצדדים זכות לערער על ההחלטה הקודמת במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי.

11.

סוף דבר, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.