בש"א 4155/16 פלוני נ. פלוני

1.בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.4.2016.

ברקע הבקשה הליך משפטי הנוגע למחלוקות כספיות ביחס לפרוייקט בניית דירות שהתגלעו בין המבקשת (היזם של הפרוייקט) לבין המשיבים (אשר רכשו חמש דירות בפרוייקט). נוכח מחלוקות אלו הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בדיון שנערך ביום 3.1.2016 הגיעו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, להסכמה אשר עיקריה כדלקמן: המשיבים ישלמו למבקשת את יתרת התמורה החוזית בגין חמש הדירות; המבקשת תמסור למשיבים את חמש הדירות ותרשמנה הערות אזהרה; ביחס למחלוקות הכספיות שנותרו ימנה בית המשפט שמאי מטעמו "לבחינת עלויות התוספות, ההפחתות, הקיזוזים, האיחורים ושווי תוספת המרפסות" ועוד הוסכם כי "בתוך 14 ימים מיום קבלת חוות דעת השמאי, ישלמו הצדדים איש לרעהו את הסכומים הנדרשים לתשלום בעקבות קביעות השמאי"; וביחס לשאלה המשפטית שבמחלוקת - "האם הממכר כולל מראש את המרפסות אם לאו" - הוסכם כי תינתן הכרעת בית המשפט לאחר שישמע ראיות בעניין. לבסוף הסכימו הצדדים כי:

"הן הכרעת בית המשפט והן הכרעת השמאי הינן סופיות ולא יהיה אחריהן ערעור. עוד מסכימים הצדדים כי הסכמות אלה מסיימות את כלל המחלוקות שבין הצדדים וזאת מבלי לפגוע בזכויות החוזיות בנושא איכויות הבניה החוזיות ועל פי חוק המכר ביחס לאותן איכויות בניה ...".

בהמשך לכך הגישו הצדדים טיעונים מטעמם בעניין המחלוקת הנוגעת למרפסות ונערך דיון הוכחות, וביום 10.4.2016 ניתנה החלטה בה התקבלה עמדת המשיבים ונקבע כי הסכם המכר בין הצדדים כלל את המרפסות, ומשכך המשיבים לא יצטרכו לשלם סכום נוסף בגינן.

2.המבקשת סבורה כי החלטה זו בטעות יסודה. תחילה הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה, ומשבקשתה זו נדחתה, בהחלטה מיום 23.5.2016, הגישה, למחרת (ביום 24.5.2016) את הבקשה שבפניי למתן ארכה להגשת ערעור עליה.

לטענת המערערת משנדחתה בקשתה לעיון חוזר ונוכח הטעויות בהחלטה יש לאפשר לה להשיג עליה בבית משפט זה - וזאת למרות הסכמתה בבית המשפט קמא כי החלטתו תהיה סופית.

המשיבים הודיעו על התנגדותם הנחרצת לבקשה, בעומדם, בין היתר, על כך שהמבקשת הדגישה בבקשה לעיון חוזר שהגישה בבית המשפט המחזוי כי ההסדר הדיוני אינו מאפשר לה להשיג על ההחלטה.

3.תחילה אציין כי הן המבקשת והן המשיבים יצאו מנקודת הנחה כי יש לסווג את ההחלטה מיום 10.4.2016 כ"פסק דין", ובנסיבות המיוחדות של העניין נראה כי אכן כך הוא (ומכל מקום כאמור לא נטען אחרת).

על יסוד הנחה זו, נתונים היו למבקשת ארבעים וחמישה ימים להגשת ערעור על ההחלטה (וזאת אם "נשים בצד" לצורך דיוננו את המחלוקת בין הצדדים בדבר תוקף הסכמתה שלא להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי). ואולם, כפי המתואר המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, ורק משנכזבה גם בנתיב זה הגישה את הבקשה שבפניי למתן ארכה להגשת הערעור בתוך ארבעים וחמישה ימים ממועד מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובכל החומר שבפניי ואיזנתי בין כל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה.

הצדדים התייחסו בכתבי טענותיהם לשאלה האם יש תוקף להסכמה דיונית לפיה בעלי הדין מוותרים על זכות ערעור הנתונה על פי הוראות הדין. בסוגיה זו יש אכן פנים לכאן ולכאן (ראו למשל: רע"א 3696/09 מפעלי תחנות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון

(28.7.2009) (וראו גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז ע"א 4659-06-08 מפעלי תחנות בע"מ נ' עירית ראשון לציון

(23.3.2009); אשר גרוניס וטל סלע "בתי המשפט והסדרים דיוניים" ספר שלמה לוין 59 (2013); אלון קלמנט ודפנה קפליוק "חוזים דיוניים" עיוני משפט לג 187 (2010). כן השוו: רע"א 9071/05 שפירא נ' מאוטנר , פסקה ד(4) (23.4.2006); רע"א 8941/06 עיריית חיפה נ' ב.מ. כרפיס דדו בע"מ , פסקה 27 (4.11.2009); ע"א 4384/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו , פ"ד נא(2) 171 186-190 (1997)). לו היה הערעור מוגש במועדו היה על המבקשת להתגבר על משוכה זו ולשכנע את ערכאת הערעור כי הסכמתה לוותר על זכות הערעור נעדרת תוקף.

אולם דומני כי אין צורך להדרש לאותה סוגיה לצורך הכרעה בבקשת הארכה שבפנינו. זאת שכן אם ביקשה המבקשת להגיש ערעור ולשכנע בגדרו כי אין לראותה מוחזקת בהסכמתה הדיונית שלא להגיש ערעור על ההחלטה, היה עליה להגיש את הערעור בתוך פרק הזמן הקבוע בדין (ולהתמודד באותו שלב עם המשוכה האמורה בדמות הסכמתה הדיונית). המבקשת בחרה שלא לעשות כן והחליטה - החלטה מושכלת ומודעת - לצעוד בנתיב הדיוני של הגשת בקשה לעיון חוזר. בחירתו של בעל דין להגיש בקשה לעיון חוזר, ושלא להגיש לצידה ובתוך פרק הזמן הקבוע בדין גם הליך ערעורי, יש לה השלכות, ואין היא מצדיקה, וודאי שלא באופן אוטומטי, מתן ארכה להגשת ההליך הערעורי.

האמור יפה בענייננו במשנה תוקף, משום שבמקרה דנן - בשונה מן הסיטואציה השכיחה בבקשות ארכה רבות בהן על בית המשפט לנחש ולהניח מדוע בחר בעל דין שלא להגיש ערעור במועדו - התשובה לשאלה זו עולה באופן ברור מן הבקשה לעיון חוזר שהגישה המבקשת ומתשובתה לתגובה לבקשה לעיון חוזר, אותן צירפו המשיבים. בכתבי בי-דין אלו הדגישה המבקשת כי היא מבקשת מבית המשפט המחוזי לעיין מחדש בהחלטתו גם "לאור העובדה כי ההסדר הדיוני איננו מאפשר לצדדים להגיש ערעור על החלטת בית המשפט הנכבד". כלומר, המבקשת לא הגישה את הערעור במועדו לא מחמת טעות, שיכחה או מצב דברים שלא היה בשליטתה, כי אם כיוון שראתה עצמה מחויבת להסדר הדיוני, ומכאן בחירתה לשוב ולפנות לבית המשפט המחוזי חלף לערכאת הערעור. כאמור, משלא צלחה דרכה בנתיב זה החליטה היא לעשות "סיבוב פרסה" ומבקשת להתנער מהסכמתה הדיונית ולהגיש ערעור בתוך פרק זמן של ארבעים וחמישה ימים נוספים ממועד מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. איני סבורה כי התנהלות כזו, הכוללת נקיטה בעמדות מנוגדות בשתי ערכאות שונות, מקימה "טעמים מיוחדים" ומצדיקה מתן ארכה.

לכך אוסיף, לעניין סיכויי הערעור, כי מעבר למשוכה "הרגילה" הניצבת בפני המבקש להשיג על החלטה שיפוטית - ולאחר עיון בהחלטה ובטיעוני הצדדים דומני כי המשוכה שהיתה ניצבת בפני המבקשת גם לגופם של דברים אינה קלה - היה על המבקשת להתגבר בענייננו על משוכה נוספת בדמות הסכמתה הדיונית, ובכך יש מטבע הדברים להשליך על סיכויי הערעור בכללותם.

אעיר כי לא נעלם מעיני שהבקשה הוגשה טרם שחלף המועד להגשת הערעור. שיקול זה שוקל דרך כלל לזכות מבקש הארכה, שכן ככלל עת מוגשת בקשת ארכה טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי טרם התגבשה באותו מועד הסתמכותם של המשיבים על סופיות ההחלטה. אולם בענייננו, ומשהצהירה המבקשת בבקשה לעיון חוזר כי "ההסדר הדיוני איננו מאפשר לצדדים להגיש ערעור על החלטת בית המשפט הנכבד" נראה כי במועד בו נדחתה הבקשה לעיון חוזר יכלו המשיבים להניח באופן סביר כי בכך באו הדברים אל סיומם. מכל מקום, סבורני כי בנסיבות העניין עליהן עמדתי לעיל, אין בעובדה שהבקשה הוגשה טרם חלוף המועד להגשת הערעור, כשלעצמה ובהעדר טעם נוסף התומך במתן ארכה, כדי להצדיק מתן ארכה להגשת הערעור.

מכל הטעמים המפורטים לעיל

הבקשה למתן ארכה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 3,000 ש"ח.