ע"א 2970/11 יצחק בן עמי נ. יאיר כהן עו"ד

הערעור שבכותרת הוגש ביום 13.4.2011 והוא נסב על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' מינץ) במסגרת הליך פש"ר: בהחלטה הראשונה – מיום 30.1.2011 – הוחלט כי יועבר למערער סכום של 311,000 ₪ כתשלום סופי ומוחלט עבור סידור חלוף, זאת לאחר שביתו נמכר במסגרת הליכי פשיטת הרגל; בהחלטה השנייה – מיום 10.2.2011 – נדרש בית המשפט לבקשת הבהרה שהגיש המשיב 1 (הנאמן), וציין כי הסכום שנפסק הוא עבור דמי שכירות משנת 2011 (כולל); בהחלטה השלישית – מיום 7.3.2011 – נדחתה בקשתו של המבקש לעיין מחדש בהחלטות הראשונה והשנייה, תוך שצוין כי "לא לשם שינוי החלטה מעין זו נועד סעיף 181 [לפקודת פשיטת הרגל; ג' ש']".

המערער ציין בפתח ההליך כי לפי שיטתו עומדת לו זכות ערעור על שלוש ההחלטות האמורות, אך הטעים כי אם לא כך הדבר אזי מבקש הוא לראות בהודעת הערעור משום בקשת רשות ערעור.

בהחלטותיי מיום 17.4.2011 ומיום 2.5.2011 נתבקשו עמדות הצדדים לגבי סיווג ההליך ולגבי חלוף המועד להשיג על ההחלטות מיום 30.1.2011 ומיום 10.2.2011. המערער בתגובתו מסביר כי הקדים ופנה בבקשה לעיון מחדש (לפי סעיף 181 הנ"ל), בסברו כי דרך זו עדיפה על פנייה בהליך של ערעור, וכי רק משנדחתה בקשה זו חלה סופיות מלאה בנושא דיור החלוף ולכן הוגש ערעור (בזכות) לבית המשפט העליון. המערער מוסיף כי יש לראות בשלוש ההחלטות הנזכרות לעיל חלק מסדרה אחת, וכי עד למתן ההחלטה מיום 7.3.2011 לא הייתה "סופיות אמיתית" לשתי ההחלטות הקודמות. לפיכך גורס המערער כי מניין הימים להגשת ערעור בזכות החל ביום שהומצאה לו ההחלטה מיום 7.3.2011 (קרי: 16.3.2011), וממילא ההליך לא הוגש באיחור. לבסוף טוען המערער כי נגרם "עיכוב בירוקראטי מסוים" בהגשת ההליך בשל הצורך במינוי עורך-דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי לצורך.

המשיב 1 (הנאמן) סבור אף-הוא כי למערער קנויה זכות ערעור על ההחלטה מיום 30.1.2011, שכן ההחלטה חתמה את הדיון בסוגיית חלופת הדיור. עם זאת, לדעת המשיב 1, אין עומדת למבקש זכות ערעור על ההחלטות המאוחרות יותר, וממילא ההליך הוגש באיחור. המשיב 1 סבור כי ראוי להאריך למערער את המועד להגשת ערעור בזכות, זאת הן לאור העיכובים שנבעו מן הצורך להסדיר את נושא הייצוג, הן לאור השאלות החשובות המתעוררות בהליך.

המשיב 3 הוא המפרק של חברה שניהל המערער בעבר; היום החברה היא נושה של המערער. לדעת המשיב 3 "טיב ההחלטה הוא כדין 'החלטה אחרת'", עוד טוען המשיב 3 כי המועד להגשת הליך ערעורי חלף ואין מקום למתן ארכה להגשתו. לדעת המשיב 3 אין בטענה לגבי הסדרת הייצוג המשפטי כדי להצדיק מתן ארכה, וגם לא ברור כיצד אושר למבקש ייצוג מאת הלשכה לסיוע משפטי שעה לאמיתו של דבר המערער אינו חסר-כל.

אין ספק כי בהליך זה נפל פגם דיוני. ככל שהמבקש חפץ להשיג על ההחלטה המקורית מיום 30.1.2011, היה עליו לעשות כן במועד הקבוע בדין להגשת ערעור. ברור כי הערעור שבכותרת הוגש באיחור ככל שמדובר בהחלטות מיום 30.1.2011 ומיום 10.2.2011. לעומת זאת, ככל שהמערער חפץ להשיג על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, היה עליו לעשות כן בדרך המתאימה, לאמור, הגשת בקשת רשות ערעור תוך 30 ימים ממתן ההחלטה.

יובהר: החלטה בבקשה לעיון חוזר אינה נחשבת "צו בפשיטת רגל" לצורך סעיף 182 ל פקודת

פשיטת הרגל [נוסח

חדש], התש"ם-1980 , אלא מדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות (ראו ע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (לא פורסם, 6.2.2005); רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א. פחם (לא פורסם, 15.2.2010); ע"א 9965/09 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 21.4.2010); ע"א 3312/06 סויסה נ' כונס הנכסים הרשמי

(לא פורסם, 28.2.2007); ע"א 6369/09 מרציאנו נ' אגף מס הכנסה – פקיד שומה באר שבע (לא פורסם, 12.9.2010); רע"א 8274/10 פוגל נ' הכונס הרשמי והאפוטרופוס הכללי (לא פורסם, 20.1.2011)). זאת ועוד, ועל-פי הפסיקה, הגשת בקשה לעיון חוזר אינה מאריכה באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית, ואין לקבל את עמדת המערער כי רק לאחר ההכרעה בבקשה לעיון חוזר הפכו ההחלטות הקודמות ל"סופיות". יצוין כי אילו נתקבלה עמדה זו של המערער, היה בכך כדי לחתור תחת סופיותן של החלטות, ולהקנות לבעל-הדין אפשרות רחבה ביותר להאריך לעצמו באופן מלאכותי את המועד להגשת ערעור על החלטות בית המשפט של פשיטת רגל.

בנסיבות האמורות, אף אילו ביקשתי לילך לקראתו של המערער – ברוח עמדתו האדיבה של המשיב 1 – הדבר אינו אפשרי במסגרת ההליך שבכותרת. זאת משום שהפגם בהליך הוא כפול: מחד גיסא, הגשת ההליך באיחור בכל הנוגע להחלטות מיום 30.1.2011 ומיום 10.2.2011 (ללא בקשה להארכת מועד), ומאידך גיסא, הכללת החלטות שהערעור עליהן טעות רשות בגדרי הליך של ערעור בזכות. אין אפוא מנוס ממחיקת ההליך על-הסף, תוך מתן אפשרות למערער לשקול את צעדיו ולהגיש תוך 7 ימים בקשה להארכת מועד להגשת הליך מתאים. ככל שתוגש בקשה כזו, היא תיבחן לפי הכללים הרגילים ואיני מביע עמדה לגבי התוצאה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.