ע"א 5730/16 ע"א 5730/16

1.הערעור שבכותרת מופנה כנגד החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 19.6.2016. בד בבד עם הגשת הערעור הגישה המערערת בקשה "לסיווג הליך", בגדרה עתרה לכך שייקבע כי נתונה לה זכות ערעור על ההחלטה. מתגובת הכונס הרשמי לבקשה זו עולה כי הוא סבור שדרושה למערערת רשות על מנת לערער על ההחלטה; ואילו תגובת הנאמן אינה כוללת התייחסות מפורשת לסוגית הסיווג.

2.הרקע העובדתי בקליפת אגוז:

ביום 23.2.2016 הגיש המשיב 1 (להלן: הנאמן ) בקשה לבית המשפט של פשיטת רגל בה עתר להורות למערערת (החייבת) להמציא לו את כלל כתבי בי הדין אשר הוגשו על ידה בתיק פשיטת הרגל ובתיקים קשורים; ולבצע המצאה כדין ביחס לכל בקשה שתגיש בעתיד. בו ביום ניתנה החלטת בית המשפט בה נקבע כי:

"החייבת תשיב לבקשה עד ליום 29.2.16. במסגרת התגובה תציין החייבת את המען להמצאת כתבי טענות אליה.

למען הסר ספק

נאסר על החייבת להגיש כל כתב טענות בתיקים שאינם תיק זה ללא קבלת אישורו המוקדם של הנאמן לנכסיה

וכקבוע בדין"

(להלן: ההחלטה הראשונה . ההדגשה שלי - ג'ל').

תגובת המערערת הוגשה ביום 29.2.2016, ובאותו יום נתן בית המשפט של פשיטת רגל החלטה בבקשת הנאמן לעניין ההמצאה.

בחודש מאי 2016 הגישה המערערת ערעור נוסף לבית משפט זה (ע"א 4199/16). אין צורך לפרט על אודות נושא הערעור. מה שחשוב לענייננו הוא שהנאמן, שהינו צד אף לערעור הנוסף, הגיש בקשה לסילוקו של הערעור דשם. על פי הנטען, נוכח האמור בהחלטה הראשונה היה על המערערת לבקש, ולקבל, אישור להגשת הערעור, ומשהדבר לא נעשה דין הערעור להיות מסולק על הסף. בעקבות בקשת הסילוק האמורה פנתה המערערת ביום 19.6.2016 לבית המשפט של פשיטת רגל ב"בקשה דחופה להבהרת החלטה". במסגרת הבקשה עתרה לכך שבית המשפט יבהיר כי ההחלטה הראשונה "איננה כוללת הגשת כתב טענות בבית המשפט העליון על החלטות בתיק פשיטת הרגל". בהחלטתו מאותו היום - היא ההחלטה מושא הערעור דנן - קבע בית המשפט של פשיטת רגל כך:

"בהינתן עמדת הנאמן כמו גם עמדת הכנ"ר שהוגשה לבית המשפט העליון, מובהר שבהחלטה מיום 23.2.16 נקבע שנאסר על החייבת להגיש כל כתב טענות שהוא מבלי לקבל את אישור הנאמן, זולת כתבי הטענות המוגשים בתיק דנן - פש"ר 1381/09"

(להלן: ההחלטה השנייה ).

3.לאחר שבחנתי את בקשת המערערת, את תגובות המשיבים לה ואת תשובת המערערת לתגובות אלה, הגעתי לכלל מסקנה כי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה השנייה הוא על דרך של בקשת רשות ערעור.

4.כידוע, דיני הערעור במסגרת הליכי פשיטת רגל שונים מאלה החלים ביחס להליכים אזרחיים. סעיף 182 ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, קובע כי החלטות של בית המשפט של פשיטת רגל המהוות "צו בפשיטת רגל" ניתנות לערעור בזכות לפני בית המשפט העליון. לעומת זאת, כאשר עסקינן בהחלטות אשר אינן מהוות "צו בפשיטת רגל", חוזרים אנו לדיני הערעור הרגילים, לאמור: זכות ערעור ביחס להחלטה המסווגת כ"פסק דין" וערעור ברשות ביחס להחלטה המסווגת כ"החלטה אחרת" (למשל, ע"א 7829/04

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) , פיסקה 9 והאסמכתאות הנזכרות שם (13.7.2008); ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל 40-38 (מהדורה שלישית, 2010)).

5.ההחלטה השנייה לא שינתה דבר וחצי דבר מן ההחלטה הראשונה: בהחלטה הראשונה נקבע כי נאסר על המערערת להגיש כתבי טענות ללא אישור " בתיקים שאינם תיק זה ", ואילו בהחלטה השנייה חזר בית המשפט על הדברים וציין כי בהחלטה הראשונה נקבע שאסור למערערת להגיש כתבי טענות ללא אישור " זולת כתבי הטענות המוגשים בתיק דנן - פש"ר 1381/09 ". יוצא איפוא, כי הלכה למעשה דחה בית המשפט את בקשת המערערת להבהיר שהאיסור הקבוע בהחלטה הראשונה אינו חל על הגשת כתבי טענות בהליכים ערעוריים על החלטות בתיק פשיטת הרגל.

6.משעמדנו על מהותה של ההחלטה השנייה, דומני כי לא יכול להיות ספק שאין לראות בה משום צו בפשיטת רגל. שהרי, ההכרעה בסוגית הבהרתה של החלטה שיפוטית היא בעלת אופי דיוני-כללי ואינה ייחודית להליך פשיטת הרגל דווקא. אף אין לומר כי החלטה הדוחה בקשת הבהרה ואינה משנה דבר מן ההחלטה הקודמת היא בעלת "משקל סגולי" של צו בפשיטת רגל (ראו והשוו, בש"א

998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) , פ"ד מו (2) 749, 754 (1992); רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים

הרשמי , פ"ד מו (3) 811 (1992)); רע"א 4746/11

גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 9

(26.10.2011)).

ודוק: מסקנה זו לא הייתה משתנה גם אילו היינו מניחים שההחלטה הראשונה מהווה צו בפשיטת רגל. לעניין זה ניתן לגזור גזירה שווה ממוסד העיון החוזר. כידוע, החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר אינה מהווה צו בפשיטת רגל וזאת אף אם ההחלטה המקורית - אשר בה מבקשים לעיין - נחשבת משום צו כאמור (ראו והשוו למשל, ע"א 2970/11 בן עמי נ' כהן (26.5.2011) והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 1579/12 גמזו נ' ישעיהו (29.2.2012)).

7.משאין עסקינן בצו בפשיטת רגל, עלינו לפנות לדיני הערעור הרגילים. גם מבחינה זו לא עומדת למערערת זכות ערעור. כך, שכן החלטה הדוחה בקשת הבהרה ואינה משנה או מוסיפה דבר על ההחלטה המקורית, איננה יכולה להיחשב כ"פסק דין" ויש לראות בה משום "החלטה אחרת". כפי שקבע בית משפט זה במקרה אחר, "...זכות הערעור על החלטת 'תיקון' או 'הבהרה' נתונה, במקרה שבית המשפט נעתר לבקשה לתיקון או להבהרה ומורה על תיקון פסק הדין או הבהרתו,

ואילו במקרה ההפוך, בו דוחה בית המשפט את הבקשה לתיקון או להבהרה, כבמקרה דנא, תסווג הדחייה כהחלטה אחרת ומכאן שאין זכות ערעור על ההחלטה..." (רע"א 2081/13 ויסקינד נ' נידר חברה לבניין ולפיתוח בע" מ (בהקפאת הליכים) , פיסקה 13 (21.6.2013). עוד ראו והשוו, ע"א 7479/09 סגל נ' עמותת ישיבת השרון , פיסקה 5 (21.11.2010); בש"א 8139/01

ויסמן נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (3.1.2002)).

לא נעלמו מעיניי שלל הטענות שהעלתה המערערת לתמיכה בעמדתה כי לפנינו "פסק דין", ואולם בטענות אלה אין כדי לסייע לה. כך למשל, אין מקום להשקיף על בקשת ההבהרה אותה הגישה ועל ההכרעה בה, כעל "יחידה דיונית" נפרדת ועצמאית, אלא לכל היותר כספיח ליחידה דיונית קודמת שבמסגרתה ניתנה ההחלטה הראשונה. גם טענת המערערת לפיה מדובר בסוגיה בעלת השלכות מרחיקות לכת ובהגבלה על זכותה לגשת לערכאות, אינה משנה מסיווגה של ההחלטה השנייה כ"החלטה אחרת". אכן, המגבלות אשר הוטלו על המערערת נקבעו כבר בהחלטה הראשונה, עליה בחרה המערערת שלא להשיג.

8.הגעתי איפוא לכלל מסקנה כי דרושה למערערת רשות על מנת לערער על ההחלטה השנייה. כידוע, לא ניתן להפוך הליך של ערעור בזכות להליך של בקשת רשות ערעור (למשל, ע"א 2833/15 רייך נ' מ.ד.מ מזרחי יזמות ובניה בע"מ , פיסקה 13 (24.2.2016)). עם זאת, לא נעלמה מעיניי טענת המערערת לפיה גורם ממזכירות בית המשפט הוא אשר ראה לקלוט הליך זה כערעור בזכות (סעיף 1 לתשובת המערערת לתגובות המשיבים), מה גם שההליך הוגש בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור. בנסיבות אלה, ובשים לב לעובדה שהמערערת אינה מיוצגת, דומני כי נכון יהיה לראות בבקשתה לקביעת סיווג כמעין בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

המשיבים מתבקשים איפוא להתייחס לשאלת מתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור כאמור, וזאת עד ליום 23.1.2017. התיק יובא לפניי ביום 24.1.2017.