ע"א 2833/15 רותי רייך ואח' נ. מ.ד.מ מזרחי יזמות ובניה בע"מ

לפניי בקשה מטעם המשיבה 1 למחיקת הערעור על הסף.

השתלשלות העניינים בקצרה

1.הערעור שבכותרת הוגש על-ידי 32 רוכשי דירות (להלן: קבוצת הרוכשים

או הרוכשים ), והוא נסוב על שתי החלטות של כב' השופט ר' וינוגרד בבית-המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ (י-ם) 17017-12-14). ההחלטות ניתנו במסגרת המרצת פתיחה שהגישה המשיבה 1 כנגד המשיבים 2-3 למתן סעד הצהרתי.

ואלה ההחלטות עליהן נסוב הערעור שבכותרת: ראשית , פסק-דין מיום 3.2.2015 (להלן: פסק-הדין ). בפסק-הדין האמור נקבע כי בהעדר הגשת כתבי תשובה מטעם המשיבים 2-3 (המשיבים בהמרצת הפתיחה), ניתן הסעד ההצהרתי לו עתרה המשיבה 1 (המבקשת בהמרצת הפתיחה), ולפיו בטל הסכם שנחתם בין הצדדים ביום 6.6.2013 למכירת מלוא זכויות המשיבה 1 בחלקת קרקע (להלן:

המגרש ) לידי המשיבים 2-3. בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו כי הסכם פשרה מאוחר יותר שנערך בין אותם צדדים וקיבל תוקף של פסק-דין, ימשיך לחול בכפוף לביטול ההסכם הנ"ל מיום 6.6.2013.

שנית ,

החלטה מיום 2.3.2015 , שהכריעה בבקשה לביטול פסק-הדין הנדון. מדובר בבקשה שהגישו הרוכשים (הם המערערים בהליך שבכותרת), אליה הצטרפו בהסכמה המשיבים 2-3. יובהר מיד כי קבוצת הרוכשים לא היתה צד להמרצת הפתיחה שהגישה המשיבה 1 כנגד המשיבים 2-3, וממילא הרוכשים לא צוינו כבעלי-דין פורמאליים בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. אף-על-פי-כן, טענת הרוכשים בבקשתם לביטול פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, הייתה כי פסק-הדין פגע בזכויותיהם. בין היתר, טענו הרוכשים כי עובר למתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, הם התקשרו עם המשיבים 2-3 בהסכם לרכישת הזכויות במגרש, וכן שילמו כספים רבים לידי המשיבה 1 על-מנת לאפשר למשיבים 2-3 לעמוד בהתחייבויותיהם כלפיה, בניסיון לאפשר למכלול ההסכמים הנוגעים למגרש להתממש. לטענת הרוכשים, קיימת הצדקה לביטול פסק-הדין עקב פגיעתו בזכויותיהם מנימוקים שפורטו בהרחבה בבקשת הביטול. בית-המשפט המחוזי ביקש את תגובות הצדדים בכתב, ולאחר מכן נתן החלטה לפיה בקשת הרוכשים לביטול פסק-הדין נדחית, מטעמים עליהם עמד בהחלטתו. בית-המשפט המחוזי ציין כי ככל שלרוכשים נגרמו נזקים בגין התנהלות המשיבה 1, עומדת להם הזכות להגיש תביעה נפרדת לבחינת טענות אלה. עוד צוין בהחלטה כי ככל שעומדת לרוכשים אפשרות לבקש את ביטול פסק-הדין, "הרי שזו קיימת רק במסגרת תביעה נפרדת, ועל יסוד עילות כאלה ואחרות שניתן לטעון להתקיימותן".

הנה כי כן, הערעור שלפניי הוגש על-ידי קבוצת הרוכשים והוא נסוב הן על פסק-הדין מיום 3.2.2015 שהכריז כי הסכם מכירת המגרש בין המשיבה 1 לבין המשיבים 2-3 כבטל; והן על ההחלטה שבאה אחריו מיום 2.3.2015, אשר דחתה את בקשת הרוכשים לביטולו של פסק-הדין האמור.

2.לאחר הגשת הערעור שבכותרת על-ידי קבוצת הרוכשים, הגישה המשיבה 1 בקשה למחיקת הערעור על הסף, ובקשה זו היא המונחת להכרעתי. למען שלמות התמונה, אציין כי בהחלטתו מיום 13.10.2015 הורה חברי כב' הרשם לובינסקי, כי בקשת המשיבה 1 למחיקת הערעור על הסף תוכרע לאחר דיון מקדמי בערעור שנקבע לפני כב' השופט עמית. בתיק התנהלו שלושה דיונים מקדמיים לפני כב' השופט עמית, בניסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה כולל. למרבה הצער, ניסיון זה לא צלח. לפיכך, הורה כב' השופט עמית בהחלטתו מיום 18.1.2016 כי התיק יועבר ליומן ולרשם, והוסיף כי "ככל שהוגשה בתיק זה בקשה למחיקת הערעור או בקשות מקדמיות אחרות, יש להעבירן לטיפול הרשם". בהמשך לאותה החלטה, הורה כב' הרשם לובינסקי על הגשת תגובות בנוגע לבקשת המשיבה 1 למחיקת הערעור על הסף. הן הבקשה והן התגובה והתשובה שהוגשו, נמצאות לפניי.

תמצית טענות הצדדים

3.המשיבה 1 (שכאמור הייתה המבקשת בהמרצת הפתיחה ואשר לטובתה ניתן פסק-הדין בהעדר הגנה כלפי המשיבים 2-3), עותרת למחיקת הערעור שהגישה קבוצת הרוכשים על-הסף. המשיבה 1 העלתה נימוקים שונים לתמיכה בבקשתה, לרבות טענה של חוסר תום-לב מצד קבוצת הרוכשים וטענה של העדר עילה. קבוצת הרוכשים העלתה מצידה טענות לחוסר תום-לב של המשיבה 1 וטענות נוספות כנגד התנהלותה. טענות אלה שחלקן מחייבות קביעת ממצאים עובדתיים, נוגעות ללב הסכסוך המהותי בין הצדדים וכן להליכים אחרים התלויים ועומדים בעניינו של המגרש נשוא המחלוקת, ולא כאן המקום להכריע בהן.

מבין מגוון הנימוקים שהעלתה המשיבה 1 בתמיכה לבקשתה למחיקת הערעור על הסף, אראה להתמקד בשלושה נימוקים עיקריים: ראשית , נטען כי הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש באיחור. שנית , נטען כי הרוכשים חסרי מעמד דיוני לצורך הגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שכן הם לא היו בעלי-דין בהליך שהתקיים לפני הערכאה הדיונית. שלישית , נטען כי דרך ההשגה הנכונה על החלטתו המאוחרת בזמן של בית-המשפט המחוזי, לפיה נדחתה בקשת הרוכשים לביטול פסק-הדין, הייתה באמצעות בקשת רשות ערעור ולא באמצעות ערעור בזכות.

4.המערערים (שהם קבוצת רוכשים שלא היו מלכתחילה צד פורמאלי להמרצת הפתיחה בערכאה הדיונית) הגיבו לטענותיה האמורות של המשיבה 1 כדלקמן: ראשית , נטען כי אין איחור בהגשת הערעור, וזאת עקב הארכת מועד סטטוטורית הקבועה בסעיף 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות ).

שנית , נטען כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוביל לפגיעה מהותית בזכויותיהם של הרוכשים. כאמור, פסק-הדין העניק סעד הצהרתי בדבר ביטול ההסכם למכירת המגרש מהמשיבה 1 לידי המשיבים 2-3, וזאת לאחר שהרוכשים כבר התקשרו עם המשיבים 2-3 בהסכם לרכישת זכויותיהם של האחרונים לגבי אותו המגרש. בין היתר, טענו הרוכשים כי הם שילמו כספים רבים למשיבה 1 על-מנת לאפשר למשיבים 2-3 לעמוד בהתחייבויותיהם כלפיה, וזאת בניסיון לאפשר את מימושם של מכלול ההסכמים הנוגעים למגרש. על רקע כל אלה, טענת הרוכשים היא כי הם בעלי יריבות ישירה עם המשיבה 1, וכי נתונה בידם הזכות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וזאת על-אף שהמשיבה 1 לא ציינה אותם מלכתחילה כמשיבים להמרצת-הפתיחה שהגישה, ועל-אף שהם לא היוו צד פורמאלי להליך בערכאה הדיונית עובר למתן פסק-הדין.

יוער כי המשיבים 2-3 (שהיו המשיבים בהמרצת הפתיחה בבית-המשפט המחוזי), לא התבקשו להגיב לבקשתה של המשיבה 1 למחיקת ערעור הרוכשים על הסף, וממילא לא הוגשה תגובה מטעמם.

דיון והכרעה

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה למחיקת הערעור על הסף להתקבל. כפי שצוין בראשית הדברים, הודעת הערעור שהגישו קבוצת הרוכשים, מופנית הן כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שניתן בהעדר הגנה כלפי המשיבים 2-3, והן כנגד ההחלטה המאוחרת בזמן שדחתה את בקשת הרוכשים לביטול פסק-הדין. לאחר שעיינתי בדבר, אני סבורה כי לא נתונה לרוכשים זכות ערעור בנוגע לאף אחת משתי ההחלטות האמורות (כך, בלא צורך להכריע בשאלה האם ניתן היה להגיש הליך ערעור אחד בגין שתיהן). להלן יפורטו הטעמים למסקנה אליה באתי.

(א) השגת הרוכשים כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

6.ההסכם למכירת הזכויות במגרש שנערך ביום 6.6.2013 ואשר עליו נסובה המרצת הפתיחה בבית-המשפט המחוזי, נערך בין המשיבה 1 לבין המשיבים 2-3 בלבד. קבוצת הרוכשים לא הייתה צד לאותו הסכם בעת חתימתו. קבוצת הרוכשים אף לא צוינה כבעלת-דין בהמרצת הפתיחה שהגישה המשיבה 1 לבית-המשפט המחוזי בנוגע לאותו ההסכם. לא יכול להיות חולק כי הרוכשים לא היוו צד פורמאלי בהליך כפי שהתנהל בבית-המשפט המחוזי עובר למתן פסק-הדין.

7.הלכה פסוקה היא כי בכדי שתקום זכות ערעור על פסק-דין למי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית, עליו להראות כי פסק-הדין פגע בזכות הופלדיאנית שלו, קרי- פסק-הדין שינה זכויות או הטיל חובות בעניינו אישית. עוד עליו להראות כי התקיים בעניינו "הליך נוסף" או "משפט נילווה", כך שהוא היווה "בעל דין בפועל" (ראו: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל , פ"ד מה (1) 670 (1991); בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה , פ"ד נב (3) 721 (1998)). בהלכה הפסוקה נקבע במפורש כי "שיטה זו אינה פותחת פתח לערעור בפני כל אדם שנפגע כתוצאה מהחלטה שיפוטית , אלא אך ורק בפני מי שהיה בפועל 'צד' להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה, אם צד פורמאלי ב'הליך העיקרי' ואם צד בפועל ב'הליך נלווה'" (בג"צ 188/96 צירינסקי

הנ"ל, עמ' 730, ההדגשה במקור-ד.כ.ל). זאת ועוד; בהתאם לפסיקתו של בית-המשפט העליון, המעוניין להגיש ערעור בלא שהיה צד פורמאלי להליך העיקרי שהתקיים בערכאה הדיונית, נושא בנטל לשכנע כי לא השתהה ולא החמיץ את השעה להפוך לבעל-דין בערכאה הקודמת (ראו לאחרונה: בש"א 7240/15 יצחקי נ' ארז

(9.2.2016), פסקאות 7-8).

בנסיבות בהן לא התקיימו מכלול הדרישות האמורות במצטבר, כי אז מי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית, אינו רשאי להגיש ערעור על פסק-הדין, להבדיל מהגשת תובענה נפרדת ועצמאית לביטול פסק-דין או לקבלת סעד הצהרתי לפיו פסק-הדין אינו בר-ביצוע כלפיו (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 805 (מהדורה שביעית, 1995)).

8.בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה כי לא מתקיימים מלוא התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה להגשת ערעור בידי מי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית.

אמת, הרוכשים-המערערים נפגעו בעקבות הסעד ההצהרתי שניתן בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. נקל להבין כי הסעד ההצהרתי לפיו ההסכם למכירת המגרש מהמשיבה 1 לידי המשיבים 2-3 בטל, הוביל לשיבוש היכולת של הרוכשים לממש את הסכם הרכישה שהם כרתו עם המשיבים 2-3 לגבי אותו מגרש עובר למתן פסק-הדין. הדבר אף עלול לעורר דאגה בדבר גורל הכספים שהרוכשים כבר שילמו במסגרת אותו הסכם רכישה. יחד עם זאת, נקודת המוצא היא כי לא כל אדם שפסק-דין בין שני צדדים אחרים הוא בעל השלכות לגביו - ואפילו השלכות משמעותיות - הוא בגדר מי שנפגעה זכות הופלדיאנית שלו במסגרת פסק-הדין (ראו: בג"צ 188/96 צירינסקי

הנ"ל, עמ' 741-742). במקרה דנן, שאלה היא האם יש לומר כי ההליך בבית-המשפט המחוזי, הוא עצמו, הכריע בזכויותיהם או במעמדם של הרוכשים.

בלא לקבוע מסמרות בדבר, אציין כי אף אם אקבל את טענת הרוכשים לפיה פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי פגע במערך הזכויות שהיו נתונות בידיהם ערב מתן הסעד ההצהרתי בדבר ביטול ההסכם בין המשיבה 1 למשיבים 2-3, עדיין על הרוכשים לשכנע בדבר התקיימות יתר הדרישות המצטברות כמפורט בפסקה 7 לעיל.

בהקשר זה, טענו הרוכשים בתגובתם כי לא ידעו על ההליך שהתנהל בבית-המשפט המחוזי עובר למתן פסק-הדין, וממילא לא השתהו ולא החמיצו את השעה להפוך לבעלי-דין בערכאה הקודמת (ראו: פסקאות 15, 43 לתגובת הרוכשים מיום 14.2.2016). טענה זו לא נתמכה בתצהיר. מכל מקום, אציין כי בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 2.3.2015 קבע כי מבקשותיה של קבוצת הרוכשים לפניו עלה שהרוכשים ידעו על תוכן החלטתו מיום 21.12.2014 טרם מתן פסק-הדין, ולמרות זאת לא פנו לבית-המשפט מבעוד מועד (שם, פסקה 4).

בין כך ובין אחרת, העיקר בעיניי בנסיבותיו של מקרה זה, טמון בכך שלא התקיים בעניינם של הרוכשים "הליך נוסף" או "משפט נילווה" בבית-המשפט המחוזי טרם פסק-הדין. הרוכשים לא הגישו כתב-בית-דין מסוג כלשהו עובר למתן פסק-הדין עליו נסוב ערעורם. מאחר שלא התנהלו בבית-המשפט המחוזי ישיבות דיונים, ממילא הרוכשים גם לא נכחו במסגרתם. על רקע כל אלה, אין בסיס לקבוע כי הרוכשים היוו "בעל דין בפועל" בהליך שהתקיים לפני הערכאה הדיונית טרם מתן פסק-הדין.

9.הנה כי כן, לא שוכנעתי כי בעניינם של הרוכשים-המערערים התקיימו התנאים המצטברים שנקבעו בהלכה הפסוקה להגשת ערעור על-ידי מי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית. בכלל זה, לא התקיים "הליך נוסף" או "משפט נלווה" בעניינם של הרוכשים טרם מתן פסק-הדין בערכאה הדיונית, ולא ניתן לראות בהם משום "בעל דין בפועל". המסקנה המתבקשת מכל אלה היא כי לא נתונה בידי הרוכשים זכות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

10.למען שלמות התמונה, אזכיר כי המשיבה 1 העלתה בבקשתה טענה נוספת, ולפיה הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש באיחור. בהתייחס לכך, אציין כי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי אמנם קובעת הארכת מועד סטטוטורית כפי שנטען בתגובת הרוכשים-המערערים. עם זאת, לא ברור מהחומר שלפניי מהו המועד בו הומצאה לידי הרוכשים-המערערים החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 2.3.2015 שדחתה את בקשתם לביטול פסק-הדין. ממילא, לא ברור האם חלפו 45 ימים מהיום בו הומצאה ההחלטה האמורה לידי הרוכשים, ועד הגשת הערעור על-ידם ביום 11.5.2015 (קרי - למעלה מחודשיים לאחר יום מתן ההחלטה המדוברת).

נוכח המסקנה אליה באתי לפיה אין בידי הרוכשים זכות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מאחר שלא מתקיימים לגביהם התנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה להגשת ערעור על-ידי מי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית, ממילא אין צורך להכריע כעת בסוגית האיחור בהגשת ההליך. בהתחשב בכך, לא ראיתי לבקש הבהרות והשלמת טיעון בעניין.

(ב) השגת הרוכשים כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי לדחיית בקשתם לביטול פסק-הדין

11.הודעת הערעור שהגישו הרוכשים-המערערים לבית-משפט זה, נסובה גם על החלטת בית-המשפט המחוזי לדחיית בקשתם לביטול פסק-הדין. דה עקא, משראו הרוכשים להשיג על ההחלטה האמורה, היה עליהם להגיש לבית-משפט זה ערעור ברשות ולא בזכות. כך הוא הדבר, שכן החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין היא בגדר "החלטה אחרת", אשר הערעור עליה טעון קבלת רשות (ראו: ע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה

(27.11.2014), פסקה 13; ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי

(15.12.2010), פסקה 8).

למען הסר ספק, אבהיר כי העובדה שהרוכשים לא היו בעלי-דין פורמאליים בהליך העיקרי שהתקיים בבית-המשפט המחוזי טרם פסק-הדין, אין בה כשלעצמה כדי לשנות מסיווג ההחלטה שדחתה את הבקשה לביטולו של פסק-הדין כ"החלטה אחרת", כך שהערעור עליה טעוּן רשות. זו המסקנה המתחייבת בנסיבות המקרה, שכן הרוכשים בחרו שלא לפעול עד כה במסלול של הגשת תובענה נפרדת וחדשה לביטול פסק-הדין. תחת זאת, הגישו הרוכשים את הבקשה לביטול פסק-הדין בערכאה הדיונית, בתוך גדרי ההליך העיקרי בו לא היו צד פורמאלי. החלטתו של בית-המשפט המחוזי לדחיית הבקשה לביטול פסק-הדין, לא הכריעה ב"חזית חדשה" ולא נשאה אופי עצמאי ביחס לפסק-הדין, אלא נשאה אופי "טפל" גרידא (ראו גם: דבריה המפורשים של כב' השופטת ברק-ארז בע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ (22.7.2014), פסקה 18; עוד ראו והשוו להליך הערעורי שננקט במקרים אחרים שעסקו בהשגה על דחיית בקשה לביטול פסק-דין שהוגשה על-ידי מי שלא היה בעל-דין פורמאלי בערכאה הדיונית: רע"א 9473/12 בבאי נ' קוטלר , פסקה 1 ואילך (6.8.2013); בר"ם 11513/05 אדרי נ' פנינת אילת (14.12.2005)).

13.כידוע, מקום בו בעל-דין מגיש ערעור חלף בקשת רשות ערעור, דין הערעור להימחק (השוו: תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי לפיה ניתן להמיר בקשת רשות ערעור (שהוגשה בשגגה) לערעור בזכות, בלא שנקבעה בסדרי-הדין תקנה הקובעת את ההפך; עוד ראו והשוו: ע"א 5260/11 בן עזר נ' א. בן עזר ובניו בע"מ (2.10.2011)).

סוף דבר

14.נוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני בדעה כי לרוכשים-המערערים לא נתונה הזכות להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ואף לא נתונה בידיהם זכות להגשת ערעור על ההחלטה המאוחרת בזמן שדחתה את הבקשה לביטול פסק-הדין. בהתחשב בכך, דין בקשתה של המשיבה 1 להתקבל, ודין הערעור שבכותרת להימחק. בנסיבותיה של הפרשה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.