רע"א 9473/12 דוד בבאי נ. שאול קוטלר ,עו"ד

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשיך ) בפר"ק 2940/09. המבקש לא היה צד לפסק הדין מושא הבקשה. הבקשה שלפניי הוגשה לאחר שבית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגיש המבקש לביטול פסק הדין אך לטענתו התיר לו, להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. במקביל לבקשת רשות הערעור שלפניי, הגיש המבקש בקשה לדון בבקשתו כבערעור בטענה כי מדובר בערעור בזכות.

2.

טרם אתייחס להיבטים דיוניים אלה יוצג הרקע העובדתי והדיוני לבקשה. קבוצת החברות אמינות מוקד ארצי בע"מ ואח' (להלן: החברות) מצויה בהליך פירוק על ידי בית המשפט. מדובר בחברות סולבנטיות שהגיעו להליך פירוק בשל שיתוק ניהולי שנוצר בחברות עקב סכסוך בין בעלי המניות (המבקש ומשיב 4) ועקב בקשת עובדי החברות. המבקש, הוא אביה של משיבה 3 (להלן: המשיבה), מחזיק ב-66% ממניות החברות שבפירוק והוא בעל השליטה בהן. המשיבה היא הבעלים של נכס מקרקעין שהושכר לחברות. המשיבה הגישה תביעת חוב למנהלים המיוחדים (משיבים 1 ו-2), שמונו מטעם בית המשפט המחוזי לביצוע פירוק החברות, בגדרה דרשה לקבל דמי שכירות ראויים בעבור שימוש החברות בנכס שבבעלותה. המנהלים המיוחדים קיבלו את תביעת המשיבה באורח חלקי בלבד. המשיבה ערערה על החלטה זו בפני בית המשפט המחוזי, שכן לטענתה המנהלים המיוחדים טעו בחישוב שטח הנכס וקבעו דמי שכירות ראויים עבור חלק משטח הדירה בלבד. לערעור שהוגש, לא צורף המבקש כמשיב. בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי התקבל ערעורה של המשיבה בין היתר באופן שהתקבלה עמדתה ביחס לחישוב השטח.

בהתאם לכך, ניתנה על ידי המנהלים המיוחדים החלטה מתוקנת שעניינה גידול דמי השכירות לטובת המשיבה. לטענת המבקש, החלטה זו היא שהביאה לידיעתו על הערעור שהוגש מצד המשיבה ועל פסק הדין שניתן בו, שכן נכתב בה כי זו תוקנה נוכח החלטתו של בית המשפט בערעור. נוכח זאת, פנה המבקש אל בית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין ובבקשה שיינתן פסק דין חדש לאחר שעמדתו תישמע. לאחר שלפני בית המשפט המחוזי הונחו גם תגובותיהם של המנהלים המיוחדים, הכונס הרשמי והמשיבה, החליט בית המשפט (מפי כב' השופטת ו' אלשיך ) לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין. מכאן בקשת הערעור שלפניי המכוונת כנגד פסק הדין.

3.

תחילה טוען המבקש כי יש לסווג את ההליך שלפניי כערעור בזכות ולא כבקשת רשות ערעור. לעניין זה מציין המבקש כי ההלכה היא שבמקרה בו ניתן פסק דין בערעור על החלטה של מפרק המכריעה בתביעת חוב לגופה - ערעור על פסק הדין הוא ערעור בזכות. לטענתו, דומה כי זה המקרה בו עסקינן ומשכאן נתונה לו הזכות לערער בלא צורך בקבלת רשות לכך. עוד טוען המבקש כי קמה לו זכות עמידה אף כמשיב בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ובגדרו ניתן פסק הדין וזאת מכוח סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל). יותר מכך, המבקש טוען כי במקרה דנא עסקינן בחברה בפירוק בעלת הון וממון, להבדיל מחברה חדלת פירעון, ומשכך כל סכום אשר יישאר בקופת הפירוק לאחר חלוקת הכספים לנושים יועבר לידי בעלי מניות החברה שהוא ביניהם, בעוד כל סכום המועבר לנושים נגרע מכיסו כבעל מניות של החברה.

המשיבה טוענת כי יש למחוק על הסף את הבקשה. מספר טעמים לכך בפיה: היא טוענת כי המבקש אינו זכאי להיות צד להתדיינות מאחר שלא היה צד להליך בבית המשפט קמא; לטענתה למבקש גם לא עמדה זכות עמידה בהליך בפני בית המשפט קמא אלא רק למנהלים המיוחדים; עוד היא טוענת כי המבקש לא הגיש בקשה להצטרפות להליך וכן לא ניתנה כל החלטה על צירופו; ולבסוף טוענת המשיבה כי המועד האחרון להגשת הערעור חלף לפני מספר חודשים.

משיב 5 (להלן: הכונס הרשמי) סבור כי המבקש הבין את החלטת בית המשפט המחוזי באופן שגוי. להבנת הכונס הרשמי, החלטת בית המשפט המחוזי אפשרה למבקש להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו שלא לבטל את פסק הדין ולא על פסק הדין עצמו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המשיבים לעניין סיווגו של ההליך שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עומדת למבקש זכות ערעור וכן כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש. הקושי בקבלת טענתו של המבקש כי יש לראות בהליך שלפניי כערעור בזכות נעוץ בכך שהוא לא היה צד להליך בבית המשפט המחוזי. מסיבה זו הדין מחייב גם את דחיית הבקשה לרשות ערעור. ודוק, מהחומר עולה כי לא היה הכרח לצרף את המבקש להליך בגלגולו הראשון.

אבהיר את דבריי תחילה ברובד הכללי ובהמשך ברובד המעשי.

ברובד הכללי – נקבע בפסיקה כי דרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי בערעור על החלטה של נאמן המכריעה בתביעת חוב לגופה, הינה הגשת ערעור בזכות לבית המשפט העליון (ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) , בפס' 10 (13.7.2008)). עם זאת, הלכה זו, עליה הצביע המבקש בבקשתו, התייחסה לצדדים שהיו חלק להליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי. מנגד, ההלכה אינה מקימה מניה וביה זכות ערעור למי שלא היה צד להליך בבית המשפט המחוזי. גם ככל שמדובר בערעור על צו בפשיטת הרגל, ושאלה היא אם זו אכן המסגרת הנורמטיבית לדיון בעניינו של המבקש, הכלל הוא כי האפשרות להגיש ערעור בזכות נתונה למי שהיה צד להליך בערכאה הדיונית (ראו בש"א 292/98א ג'רייס נ' המועצה לייצור ולשיווק של ירקות , פ"ד נג(2) 29). סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי "הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל רשאי לערער עליו לפי סעיף זה". אין פירושו של סעיף 182 ש"נפגע" מצו בפשיטת רגל רשאי להגיש עליו ערעור מבלי שהיה צד להליך שהתנהל.

בל נשכח את אשר נקבע בפסיקה לפיו פושט רגל אינו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה, וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. בעניין זה, הדין רואה את הנאמן כמייצג המוסמך של האינטרסים הלגיטימיים של החייב (ראו: ע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני , פ"ד מח(1) 830, בעמ' 836; עניין ג'רייס שלעיל, בעמ' 40).

ברובד המעשי של ענייננו - בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות תיק זה כאשר המנהלים המיוחדים התנגדו נחרצות לקבלת הערעור אשר הוגש על ידי המשיבה וצידדו לשם כך בחלק ניכר מהטענות שהמבקש טוען להן – כי אז לא היה הכרח לצרף אותו להליך הקודם. מבלי להביע עמדה עקרונית בסוגיה זו, די לומר כי לא מצאתי על פי מבחן התוצאה שבקשה זו מצדיקה רשות ערעור. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא, משמע אין ערעור בזכות וערכאת הערעור רשאית לשקול שיקולים מעשיים. בראיה זו די להפנות לאמור לעיל וזאת במסגרת ההליך של בקשת רשות הערעור בה פתח המבקש. תוצאה אחרת גם אם היא אפשרית מבחינה דיונית תגרום לסרבול כאשר על פני הדברים לא תצמח כל תועלת מהותית מכך למבקש. לשון אחר, הבקשה על דרך הכרעתו של בית המשפט המחוזי עשויה להעלות טענות דיוניות שונות וכך המצב לגבי עמדת המבקש כי הוא נפגע כלכלית מההכרעה של בית המשפט המחוזי. ברם, מזווית של בקשה למתן רשות ערעור ולא רק בהכרח, לגיטימי יהיה לשאול האם טענות המבקש זכו לדיון לגופו של עניין – והאם הוא נפגע כלכלית שלא כדין? עולה כי יש להשיב לשאלה האחרונה בשלילה. מכאן המסקנה שדין הבקשה להידחות.

5.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.