בש"א 5574/20מאגד מחמוד אבו נאסר נ. חיר אללה גבר בני גאבר

1.

מזכירות בית המשפט סירבה לקבל לרישום הליך ערעורי שהוגש על ידי המבקשים כנגד פסק-דינו של בית המחוזי בירושלים מיום 3.10.2019 בת"א 64341-11-16 ות"א 26580-03-17 (להלן: פסק-הדין ) וכנגד החלטה בבקשה לביטול פסק-הדין שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 25.6.2020 (להלן: ההחלטה בבקשת הביטול ). המבקשים משיגים על כך בגדר ההשגה שבפניי.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין ההשגה להתקבל באופן חלקי. פסק-הדין מושא ההליך ניתן ביום 3.10.2019, בהיעדר התייצבות מטעם בא-כוח המבקשים. ביום 30.4.2020 הגישו המבקשים בקשה לביטול פסק-הדין שניתן במעמד צד אחד. לטענתם, פסק-הדין הומצא להם רק בחודש מארס 2020. ביום 25.6.2020 דחה כאמור בית המשפט המחוזי את הבקשה בגדר ההחלטה בבקשת הביטול. את ההליך הערעורי מושא ההשגה דנן, המופנה כנגד פסק-הדין וכנגד ההחלטה בבקשת הביטול, ניסו המבקשים להגיש ביום 9.8.2020.

3.

סבורני כי בשים לב לכך שההליך הערעורי הוגש בחלוף 45 ימים מעת מתן ההחלטה בבקשת הביטול, הרי שהוא הוגש במועד ביחס לתקיפת פסק-הדין . זאת בהתחשב בהוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין ), הקובעת כהיא לישנה:

"398א. (א)

המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השניה).

(ב)

מנין המועדים להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור, לפי הענין, על ההחלטה הראשונה או ההחלטה השניה יהיה לפי הוראות סימן זה."

4.

תכליתה של תקנה זו היא קידום היעילות הדיונית באמצעות מיצוי האפשרות של ביטול החלטה שניתנה בערכאה הדיונית קודם לפנייה לערכאת הערעור (ראו, ע"א 4525/20 דעבול נ' מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל , פיסקה 7 (22.10.2020); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 429 (מהדורה שלישית, 2012)). יצוין כי הוראה דומה, המאריכה את פרק הזמן להגשת ערעור עד לאחר הכרעה בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, נקבעה גם בתקנה 137(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות ), לפיה "המועד להגשת ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 131, יימנה מיום ההמצאה של ההחלטה בבקשת הביטול" (וראו גם יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 476-475 (2021)). עוד יוער כי אין ממש בטענת המשיבים כי אין להחיל את הוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין כאשר בקשת הביטול נדחית (ראו והשוו, בש"א 4108/16 פלוני נ' פלוני (25.5.2016)). ברי, כי כאשר בקשת הביטול מתקבלת כלל אין צורך בהגשת ערעור על פסק-הדין (אשר בוטל) ויובהר כי במצב דברים כגון דא אף לא ניתן להשיג על החלטה על קבלת בקשה לביטול פסק דין לאור הוראת סעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

5.

לא נעלם ממני כי פסיקתו של בית משפט זה פירשה את תקנה 398א לתקנות סדר הדין באופן שהארכת המועד הקבועה בו אינה מוקנית באופן "אוטומטי" וזו תחול רק במקרים בהם הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה לערכאה הדיונית בתום לב, כאשר היא איננה בקשת סרק ואין תכליתה להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור (ראו, בש"א 7955/19 וגאדה נ' פקיד שומה פתח תקוה - רשות המיסים , פיסקה 9 (8.12.2019) והאסמכתאות שם ). עם זאת, וכאן עיקר – מזכירות בית המשפט היא אינה הגורם שאמור לבדוק סוגיה זו וכאשר מוגש הליך ערעורי על פסק-דין בתוך תקופת הזמן המוגדרת בתקנה 398א לתקנות סדר הדין (או בתקנה 137(ג) לתקנות החדשות, ביחס להליכים שתקנות אלה חלות עליהן), כי אז עליה לקבל את ההליך לרישום. ככל שהמשיב להליך סבור כי אין לאפשר ליוזם ההליך "ליהנות" מהארכת המועד הסטטוטורית עליו לטעון טענה כגון דא לאחר הגשת ההליך. אבהיר בהקשר זה כי במקרה דנן אפשרתי למשיבים להשיב להשגה ולאחר שעיינתי בתשובתם, ואף שעסקינן במקרה גבולי, לא מצאתי בטיעוניהם טעם מבורר המצדיק את שלילת הארכת המועד הסטטוטורית המעוגנת בתקנה 398א לתקנות סדר הדין. מכל מקום, וכפי שצוין לעיל, השלב הדיוני המתאים לבירור טענות כגון דא אינו בשלב קבלתו של ההליך לרישום.

6.

שאלה נפרדת היא האם היה מקום לדחות את ההליך מן המרשם ככל שהוא מתייחס לתקיפת ההחלטה בבקשת הביטול . בהקשר זה סבורני כי בדין דחתה המזכירות את ההליך מן המרשם. השגה על החלטה בבקשה לביטול פסק-דין היא בדרך של בקשת רשות ערעור (ראו, ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי , פיסקה 8 (15.12.2010); ע"א 7882/14 אהרון נ' עובדיה , פיסקה 13 (27.11.2014); ע"א 2833/15 רייך נ' מ.ד.מ מזרחי יזמות ובניה בע"מ , פיסקה 11 (24.2.2016)). על כן לא ניתן היה להגיש ערעור בזכות כנגד החלטה זו. זאת ועוד, ההליך הוגש בחלוף פרק הזמן הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הביטול. לפיכך, בצדק קבעה המזכירות כי אין לקבל את ההליך במתכונת בה הוגש, באופן שבו נכרכו יחדיו, בגדר ערעור בזכות, הן השגה על פסק-הדין, הן השגה על ההחלטה בבקשת הביטול שהמועד להשיג עליה כבר חלף ושלא ניתן להשיג עליה בדרך של ערעור בזכות.

7.

לכאורה ובשים לב למפורט לעיל היה מקום לקבל את ההשגה באופן חלקי ולאפשר למבקשים להגיש ערעור בזכות על פסק-הדין בלבד (שכן, במועד הגשת ההליך טרם חלף המועד להגשת

הודעת ערעור בזכות על פסק-הדין ), וזאת מבלי לאפשר להם להגיש הליך השגה על ההחלטה בבקשת הביטול (שכן, במועד הגשת ההליך כבר חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הביטול ). עם זאת בנסיבות העניין ראיתי לאפשר למבקשים להגיש גם בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשת הביטול, שהרי התוצאה המעשית של קבלת השגה ערעורית על ההחלטה בבקשה הביטול דומה במהותה לזו של קבלת השגה ערעורית על פסק-הדין עצמו – בשני המקרים התוצאה עשויה להיות ביטולו של פסק הדין. וכפי שציין כב' הרשם ג' לובינסקי-זיו במקרה דומה, ביחס לאינטרס ההסתמכות של המשיב להליך הערעורי, "מרגע שהוגש ההליך ושאלת ביטולו של פסק הדין הפכה תלויה ועומדת, לא ניתן היה להסתמך על סופיותו" (ע"א 2568/18 SHAHEEN LIL-MANTOGAT AL GHIZIEH

נ' MARINA FOR GENERAL TRADING

(15.6.2015)).

8.

אשר על כן, התוצאה היא כי ההשגה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שהמבקשים יהיו רשאים להגיש עד ליום 3.5.2021: (א) ערעור בזכות מתוקן שיופנה כנגד פסק הדין בלבד; ו-(ב) בקשת רשות ערעור, אשר תיפתח כהליך נפרד (על כל המשתמע מכך), ותופנה כנגד ההחלטה בבקשת הביטול.

דבר מתן החלטתי זו יצוין על ידי המבקשים בכל הליך ערעורי שיוגש על ידם והעתק ממנה יצורף כנספח "א".

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.